סוגיה נז: הרחקות באש

רקע

ישנו צמד משניות העוסקות בפטור מחמת הרחקת האש ושמירה עליה. בסוגיה זאת ננסה להסביר את הפטור בכל אחד מהמקרים השונים ולאפיין את היחס בין שתי המשניות.

מקורות

א. בבא קמא סא. מהמשנה עד המשנה השנייה בדף סא:

ב. רש"י בבא קמא סא. ד"ה ואפילו

שיטה מקובצת בבא קמא סא. ד"ה אבל רש"י ותוספות

תוספות בבא קמא סא. ד"ה עברה גדר

ג.  רש"י בבא קמא סא. ד"ה לא שנו, אלא בקולחת, אבל נכפפת

תוספות בבא קמא סא. ד"ה לא שנו

ד. רי"ף בבא קמא כה.-: "עברה גדר… יהבי שיעורא לפטור"

רא"ש בבא קמא פרק ו סימן יג "… לא נתנו שיעור"

[תוספות בבא קמא סא. ד"ה דרך הרבים]

רשב"א בבא קמא סא: ד"ה מתני

רבי ברוך הספרדי בבא קמא סא. ד"ה עברה גדר, סא: ד"ה המדליק בתוך שלו

מאירי בבא קמא ס. ד"ה המדליק בתוך שלו, רבותי הורו

ה. רי"ד פסקי גמרא בבא קמא סא: ד"ה וכתב רבי' יצחק

ו.  רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד הלכות א-ג

רמב"ם הלכות שכנים פרק ט הלכה יא

הסבר הסוגיה

עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות או דרך הרבים או נהר פטור המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה רבי אלעזר בן עזריה אומר רואין אותו כאילו הוא באמצע בית כור רבי אליעזר אומר ששה עשר אמות כדרך רשות הרבים רבי עקיבא אומר חמשים אמה רבי שמעון אומר שלם ישלם המבעיר את הבערה הכל לפי הדליקה

[בבא קמא סא.]

המשנה אומרת שאם האש עוברת גדר בגובה ארבע אמות^[1] או את דרך הרבים או נהר המבעיר פטור. בקריאה ראשונית המשנה נותנת לנו שני שיעורים שונים של הרחקה. האדם צריך להרחיק על ידי גדר שגובהה ארבע אמות, כלומר להרחיק לגובה, ובנוסף, להרחיק במרחק של דרך הרבים או נהר שזאת הרחקה לרוחב. אלא שפירוש זה במשנה קשה, כיוון שהמשנה מדברת על מעבר האש את הגדר, כך שהשיעור של גדר הוא לא שיעור גובה האש, הוא שיעור הגדר ששומרת מפני אש.

הסבר זה מחייב אותנו לחזור ולבחון את החצי השני של המשנה ולשאול: האם הפטור בעברה את דרך הרבים ונהר נובע מכך שהאש עברה מכשול אותו היא לא הייתה אמורה לעבור או שזה מרחק האחריות שיש לאדם על האש?

גם על החלק הראשון של המשנה צריך לשאול שאלה דומה. האם הגדר היא מכשול שמונע מהאש להמשיך ולהתקדם קדימה ורק גדר בגובה ארבע אמות נחשבת מכשול מתאים לאש, או שאדם אחראי על אש רק עד גובה ארבע אמות ולא על אש שגבוהה יותר מזה?

רבא אומר שהגדר של המשנה הוא אפילו בשדה קוצים^[2]. רבא בעצם מחיל את הדין של המשנה על כל סוגי התבואות ואומר שגם בעצים וגם בקוצים גובה הגדר שפוטרת הוא ארבע אמות.

לגבי האוקימתא של רבא צריך לשאול האם היא מתייחסת לשדה שלפני הגדר או לשדה שאחריו. ברש"י יש שתי גרסאות. מהגירסה האחת נשמע שהקוצים הם לפני הגדר ומהגירסה השנייה נשמע שהקוצים הם אחרי הגדר. אם הקוצים הם אחרי הגדר יותר מסתבר לומר שהדין במשנה הוא מצד זה שהאש הנדלקת לא הייתה אמורה לעבור את הגדר, לעומת המצב ההפוך שם שתי האפשרויות אפשריות באותה הסבירות.

רב פפא מוסיף שגובה הגדר הוא לא אבסולוטי^[3] אלא צריך להימדד מגובה הקוצים. התוספות מניח שהמימרה של רב פפא מוסבת על הקוצים שמחוץ לגדר, ועל כן מתקשה בשאלה למה לא נאמר אף דין לגבי הפרש הגבהים בין האש לבין הגדר. הוא מציע שתי אפשרויות כדי לתרץ את הבעיה. האפשרות הראשונה היא שצריך להוסיף לדין של רב פפא שגובה עצי הבערה אינו עובר את הגדר. אולם הוא מגביל את הדין למקרה בו האש גבוהה מהגדר כי אחרת אין סיבה להצריך הפרש גובה בין הגדר לקוצים. האפשרות השניה היא שהמשנה דורשת גובה של ארבע אמות מעל האש ורב פפא מוסיף שצריך ארבע אמות גם לקוצים מהצד השני.

ההבדל בין האפשרויות אותן התוספות מציג הן בהבנת הפטור של גדר במשנה. אם הגדר גורמת לכך שמציאותית האש לא אמורה לעבור כך שהמבעיר הוא אנוס, צריך לדאוג שגובה השרפה לא יעבור את גובה הגדר, ואם כן שתהיה הרחקה של ארבע אמות. לעומת זאת, אם הפטור במשנה הוא מצד שמירה ראויה אז האדם צריך לדאוג שהעצים יהיו מתחת לגדר בהפרש מסוים, ורב פפא מוסיף ואומר שהשמירה הזאת איננה משמעותית, אלא אם כן ההרחקה תהיה משני הצדדים.

רב ושמואל נחלקו בשאלה על איזה אש מדברת המשנה: קולחת או נכפפת. רב אומר שהמשנה מדברת על אש קולחת ובנכפפת תמיד יהיה חייב. ושמואל אומר שהמשנה מדברת על אש נכפפת אבל באש קולחת הוא תמיד פטור.

רש"י מסביר שאש קולחת היא אש שכיוון התזוזה שלה הוא רק לגובה, זאת לעומת אש נכפפת שמתקדמת גם בצמידות לקרקע. לפי זה הפירוש הפשוט בדברי רב הוא שבאש נכפפת יהיה חייב בלא תלות למרחק אותו עברה האש, זאת לעומת שמואל שאומר שגדר המשנה מתאים לאש נכפפת ולא לקולחת. וכך כותב רש"י בפירוש שהוא מביא לפי הלישנא האחרת.

אלא שבלישנא הראשונה אותה רש"י מביא מפי המורה שלו, וכך גם מפרש התוספות, דברי רב מוסבים לגבי גובה הגדר. כלומר, לא משנה מה גובה הגדר יהיה חייב בנכפפת, אבל בקולחת נפטר בארבע אמות. בניגוד לשמואל שמסב את המשנה על נכפפת ופוטר בקולחת לגמרי. כך שאש נכפפת היא אש שיש לה את יכולת הדילוג מעל גדרות.

הרווח היחיד בפירוש הזה הוא הסבת מחלוקת רב ושמואל מהחלק הראשון של המשנה לחלק השני, דבר אותו התוספות מוכיח מעריכת הגמרא את המחלוקת במקום הזה ולא בהמשך בו הגמרא מדברת על דרך רשות הרבים, כלומר על המרחק ולא על הגובה. זאת לעומת שני קשיים גדולים המתעוררים מפירוש זה, האחד הוא גירסת הגמרא שאומרת שמה שהגדר עוברת הוא מאה מיל, כשמיל זאת מידת מרחק ולא מידת גובה. הקושי השני הוא הברייתא המובאת לסיוע לרב, בה וודאי מדובר על מרחק.

נראה לומר שיש סיבה עקרונית בגינה תוספות ורש"י לא רצו להעמיד את מחלוקת רב ושמואל על הפטור של רשות הרבים. הם מבינים שסוג האש אינו רלוונטי לשאלת המרחק אותו האש עוברת. על כן, לשאלת מעבר רשות הרבים סוג האש איננו משנה ויהיה חייב בין באש קולחת ובין באש נכפפת, לעומת מעבר מכשול כמו גדר שם היכולות השונות של האש משפיעות, והחיוב הוא רק באש נכפפת.

המשנה בדף סא: פותחת בכותרת חדשה – "המדליק בתוך שלו"^[4]. לכאורה, מטרת הכותרת החדשה היא לומר שמדובר במקרה אחר. עד כה דיברנו באש שהאדם לא הדליק בתוך שלו, כלומר הדליק בשל חברו, ומכאן אנחנו מדברים על המדליק בתוך של חברו. מי שנוקטים בגישה הזאת הם רבי ברוך הספרדי, ורבותיו של המאירי.

לאחר הפתיחה, המשנה מביאה מחלוקת תנאים בשאלה כמה תעבור הדלקה ויהיה חייב^[5]. הגמרא מציגה סתירה בין דברי רבי שמעון במשנה שלנו, מהם עולה שתמיד יהיה חייב על נזקי האש ואין שיעור שפוטר, לבין דברי רבי שמעון במשנה בבבא בתרא מהם נשמע שאם אדם הרחיק את התנור שלו כפי השיעור שדרשו חכמים הוא יהיה פטור. התירוץ לסתירה הוא חלוקה בין שיעור גובה אשר לפי רבי שמעון פוטר את בעל התנור מלשלם על הנזקים שהוא גורם, לבין שיעור לצדדים שאינו פוטר את המבעיר ויהיה חייב תמיד. לאחר תירוץ שיטת רבי שמעון הגמרא מביאה רצף של אמוראים שפוסקים כמותו.

הרי"ף השמיט את כל הגמרא על המשנה הראשונה, על אף שמובאות שם מימרות של אמוראים חשובים שלכאורה היו אמורות להיפסק להלכה. הרא"ש מסביר שהסיבה שהרי"ף עושה זאת היא שהוא מחבר את שתי המשניות יחד. לכן לאחר פסיקת ההלכה כרבי שמעון במשנה השנייה, כל הדינים במשנה הראשונה נדחים^[6]. הרא"ש ממשיך ומדייק מהרי"ף שמחבר בין המשניות ששתיהן עוסקות במדליק בתוך שלו, כך שאם הדליק בתוך של חברו תמיד יהיה חייב ואין לו שום שיעור הרחקה שיפטור אותו.

שיטת ביניים עולה מדברי התוספות והרשב"א. התוספות והרשב"א שואלים מדוע המשנה השנייה פותחת בכותרת חדשה, הרי שתי המשניות עוסקות באותו נושא – שיעור ההרחקה. הם מתרצים שמטרת הכותרת היא להפריד בין המשניות, כדי ליצור תבנית של סתם ואחר כך מחלוקת, כדי להורות שההלכה היא כסתם. דבריהם מבוססים על הגמרא שמשווה את שיטת רבי אליעזר במשנה השנייה למשנה הראשונה^[7].

אפשר להבין מדבריהם, שרק את המרחק של רשות הרבים הגמרא דוחה מההלכה ואומרת שהלכה כרבי שמעון. אבל שני הדינים האחרים לא מתערערים עקב הפסיקה כרבי שמעון. כדי לומר כך צריך להסביר שגדר ונהר הם לא פוטרים מדין הרחקה, אלא מדין שמירה או אונס או מצד אחר.

אם נסכם, יוצא שלפי רבותיו של המאירי ורבי ברוך הספרדי במדליק בתוך שלו מספיק להרחיק כשיעור כדי להיפטר, ובמדליק בשל חברו מרחק לא מספיק וצריך שתהיה הפרדה כלשהי. הרי"ף מחבר את המשניות כך שפוסקים רק את רבי שמעון במדליק בתוך שלו, אבל במדליק בשל חברו חייב בכל עניין. מהתוספות והרשב"א עולה שהם אומרים שגם במדליק בתוך שלו יעזור גדר ונהר, ורק את ההפרדה של המרחק כרשות הרבים דחינו מההלכה.

רבי עקיבא איגר שואל מדוע יש חילוק בין שלו לבין של חברו, הרי אם האש לא יכולה להגיע לאותו המקום ולכן פטור בהדליק בתוך שלו המציאות נכונה גם אם לא הדליק בתוך שלו? לפי רבותיו של המאירי קל לתרץ ולומר שבמדליק בתוך שלו נתנו חכמים שיעור גבוה כיוון שהוא עושה פעולה מותרת, לעומת מדליק בתוך של חברו שאז ייפטר רק באונס. התירוץ הזה יכול להיכנס סברתית ברי"ף, כך שהרי"ף מגדיל את האחריות של המדליק בתוך של חברו גם לאונס כיוון שהמדליק פשע.

אם מקבלים שסיבת הפטור לפי הרי"ף במדליק בתוך שלו היא אונס, ובכל זאת חייב כשהדליק בשדה חברו, צריך לשאול האם הרי"ף אומר את הדין גם בשאר האונסים? האם גם במקרה בו הדליק בשדה חברו הוא חייב על נזקים אותם תגרום האש ברוח שאינה מצויה? ישנם שני כיוונים אפשריים. הכיוון האחד הוא לומר שרק באונס הספציפי הזה הרי"ף מחייב במדליק בשדה חברו ואז יש לחלק בין האונסים השונים. הכיוון השני הוא לא לחלק בין האונסים השונים ולומר שבמדליק בשדה חברו תמיד יהיה חייב, ואז יש להידרש לשאלה מדוע חייב באונס?

נראה שהרא"ש הולך בכיוון הראשון. הרי"ף השתמש במושג מכה בידי שמים כדי להסביר את הפטור^[8]. לעומת זאת הרא"ש אומר שכאשר הוא מדליק לא בתוך רשותו לא נתנו לו מרחק מפני שעשה לא ברשות. הפטור של הרחקות ניתן רק למדליק בתוך שלו כי לא ניתן למנוע מהאדם להדליק אש בביתו, ואם כך כשהאדם מדליק בשדה חברו ודאי שהוא יהיה חייב בכל מקרה לפי דיני החיוב הרגילים וייפטר במצב בו הוא אנוס.

מהרמב"ם עולה פרשנות אחרת לגמרי לדברי הרי"ף. הרמב"ם פותח את הפרק העוסק באש במקרה בו האדם מדליק בשדה חברו. במקרה הזה הרמב"ם פוסק שחייב בלא שום סיוג. ההלכה ממשיכה בהבאת הפסוק באופן הבא "כי תצא אש וכו' שלם ישלם המבעיר את הבעירה", ומסתיימת בסיכום שהבעירה היא מאבות הנזקים.

לאחר ההלכה הזאת הרמב"ם פותח במקרה חדש, הדליק בתוך רשותו. אלא שהניסוח בו מתנסח הרמב"ם בהבאת ההלכה הזאת לא מתאים להלכות נזקי ממון, במקום לעסוק בחיובים ופטורים הוא כותב מה האדם צריך לעשות, והחיוב הוא רק במקרה בו האדם לא עושה את מה שהוא צריך לעשות.

נראה מהרמב"ם בפשטות שהחיוב על אש נובע מעשיית האש שלא ברשות. על כן המקרה הקלאסי של הדלקה שלא ברשות הוא כאשר אדם מדליק בשדה של החבר שלו, ויש גם דין זהה כאשר האדם פושע בהדלקה אצלו. שאלת האונס לא באה לפטור את האדם מחיוב, כל תפקידה הוא לענות על השאלה האם האדם עשה ברשות או לא עשה ברשות, ובכל מקרה בו הוא לא עשה ברשות, על אף שהוא היה אנוס הוא יתחייב.

כך גם הרמב"ם מבין את הפסוק. הרמב"ם מביא את תחילתו וסופו של הפסוק. כאשר יוצאת אש המבעיר את אותה האש צריך לשלם. המבעיר לא מוזכר כעושה הפעולה ומופיע רק כבעל האחריות שצריך לשלם. לפי זה, אפשר לומר שהרמב"ם לומד שבנזקי אש, כיוון שדנים את הנזק לאחר מעשה, ההסתכלות היא מי האחראי לאש ששרפה. כשאדם מדליק שלא ברשות הוא תמיד אחראי לאש ששרפה, כי כל המעשה היה שלא ברשות. לעומת אדם שמדליק ברשותו אז לפעמים לא נשייך את האש השורפת אליו מפאת העובדה שהוא פעל על פי הנהלים.

להלכה פוסקים את רבי שמעון רק לגבי הדלקת אש ולא לגבי הפטור כאשר הרחיק את התנור והזיק. הרי"ף שואל בעקבות זאת מדוע להלכה יש חילוק בין נזק שנגרם מאש שם אם הרחיק כראוי הוא נפטר, לבין נזקי תנור שם גם אם הרחיק כשיעור הוא חייב. שאלה זאת לא עולה בכלל בשיטת התוספות והרשב"א^[9] שהרי לפיהם תמיד אם הזיק חייב לשלם, וכל הפטור הוא רק במעבר מכשול.

הרי"ף מתרץ ומחלק בין מקרה של אש למקרה של תנור. אלא שבהסבירו את הפטור במקרה של תנור הוא מציין שלושה אלמנטים. האלמנט הראשון הוא העובדה שההדלקה היא חד פעמית. האלמנט השני הוא העובדה שאם האש עברה את השיעור הוא אנוס. האלמנט השלישי הוא חוסר היכולת של האדם להחזיר את האש.

עולה מכך שהחיוב בתנור הוא על מעשה שנעשה בצורה תדירה, אין אונס במקרה בו האש עברה את השיעור והוא יכול להחזיר את האש. מכך שהרי"ף מציין לגבי תנור רק את האלמנט הראשון בין השלושה נראה שהוא המרכזי. כך שהעובדה שהמעשה נעשה בתדירות גבוהה גורם לחכמים לצמצם את שיעור ההרחקה ומטילים אחריות גדולה יותר על האדם שישמור על האש^[10].

תירוץ זה ודאי יותר קל לפי הרא"ש שאומר שהעניין לפי הרי"ף הוא משחק של זכויות. אדם רוצה שיהיה לו את האפשרות להדליק תנור בתוך ביתו, ולכן כדי שלא יזיק את חברו נתנו לו פיתרון ביניים. לפי הרמב"ם צריך לחלק בין רשות להלכות שכנים. מה שהרא"ש אומר לגבי זכויות נכון בהלכות שכנים, אבל בשאלת ייחוס האש המזיקה לבעל התנור וודאי שהוא לא הרחיק כראוי והוא נחשב מזיק^[11].

הרי"ד חולק על הרי"ף ומחלק בין תנור שהשימוש בו הוא בתוך הבית ולכן חכמים הקלו בו, לבין אש שנעשית בחוץ. על אף שהרי"ד חולק על הרי"ף העיקרון בדברי שניהם זהה. במקרים מסוימים בהם יש צורך נתיר לאדם להשתמש באש באופן בו האש יכולה להזיק, ונאזן את זה על ידי הטלת האחריות עליו במידה והאש תזיק בפועל.

סיכום

המשנה מביאה לנו שלושה פטורים עברה גדר, עברה את דרך הרבים ועברה נהר. לגבי שלושת הפטורים האלו צריכים לשאול האם הם נובעים מהגבלת האחריות שיש לאדם על האש שלו כי אש אמורה להתפשט לגובה ומרחק מסויימין ולא ליותר מהם, או שיש פה הצגת דרכי השמירה על האש על ידי הצבת מכשולים בינה לבין מושאי השרפה.

במשנה שלאחריה מובאת מחלוקת תנאים בשיעור ההרחקה של האש. רבי שמעון אומר שבכל מקרה יהיה חייב. הגמרא מעלה סתירה בין דברי רבי שמעון אצלנו לדברים שהוא אומר בבבא בתרא שם נשמע שאם הרחיק כראוי הוא פטור כלומר יש שיעור שפוטר, ומתרצת על ידי זה שהיא מחלקת בין שיעור לגובה שפוטר לשיעור לצדדים שאינו פוטר.

הראשונים נחלקו ביחס בין המשניות ובסיבת הפטור במשנה השנייה. רבי ברוך הספרדי ורבותיו של המאירי מבינים שמדובר בשני מקרים שונים. המשנה הראשונה מדברת במדליק בתוך של חברו, אז הוא יהיה חייב אלא אם כן הוא אנוס, והמשנה השנייה עוסקת במקרה שהדליק בתוך שלו אז יש שיעור הרחקה בו הוא פטור. הרי"ף, על פי הסבר הרא"ש, מאחד את המשניות לגמרי ואומר שפוסקים כרבי שמעון ולכן המשנה הראשונה לא רלוונטית. התוספות והרשב"א הולכים בכיוון של הרי"ף אלא מסבירים שבמשנה הראשונה יש דברים שרבי שמעון לא יחלוק עליהם כמו מעבר של גדר ושל נהר.

לפי רוב השיטות, למעט רבי ברוך הספרדי ורבותיו של המאירי, במדליק בשל חברו יהיה חייב בכל מקרה, גם אם עברה גדר או נהר. הרא"ש מסביר שבחצר שלו חכמים הרשו לו להדליק במרחק מסוים מהגדיש של חברו ולכן הוא פטור, ורשות זאת לא ניתנה לאדם שמדליק אצל חברו. הרמב"ם מסביר שכל החיוב על אש הוא כאשר אין רשות ושאלת המרחק היא אינדיקציה לכך שהייתה רשות להדליק. הנפקא מינה ביניהם היא השאלה האם המבעיר בשדה חברו יכול להיות שהוא היה אנוס בהתפשטות האש.

---

[1] הגמרא מביאה ברייתא שסותרת את דין המשנה ואומרת שבשיעור של ארבע אמות חייב. התירוץ לסתירה הוא שהתנאים ספרו ממקומות שונים. התנא של המשנה ספר מלמטה ולכן הוא שנה שבניגוד לגדר שלוש עליה חייב על גדר ארבע פטור, והתנא של הברייתא ספר מלמעלה כך שעל גדר חמש חייב ועל גדר ארבע כבר פטור. רש"י מבין את תירוץ הגמרא כהצגת מחלוקת בשאלת גדר ארבע אמות שהיה ידוע מראש, כשהתנא של המשנה סובר שעל ארבע אמות פטור כי עד ולא עד בכלל והתנא של הברייתא מחייב על ארבע אמות כי עד ועד בכלל.

[2] ככה רבא מופיע בגירסא כפי שהיא לפנינו. הראב"ד (ד"ה אמר רבא) לא גורס אפילו ומחדש לפי זה שלשדה שאינו שדה קוצים יש שיעור אחר של עשרה טפחים. על פי הגירסא הזאת גם קל להסביר את הרמב"ם שפוסק כך: "עברה גדר אומדין גובה הגדר וגובה הדליקה והעצים או הקוצים המצויין שם אם אינה ראויה לעבור פטור ואם ראויה לעבור חייב" (ועיין יש"ש פרק ו סימן כח, וגר"א סימן תיח ס"ק יב שפירשו אחרת). הרשב"א (ד"ה אמר רבא) גורס כמו הראב"ד אבל לא מקבל את החילוק שלו.

[3] בניגוד למגמה של רבא (לפחות לפי הגירסה שלנו) לצמצם ככל שניתן את המשתנים המשפיעים על דין המשנה ולהפוך אותו לכמה שיותר אבסולוטי, רב פפא אומר שהדבר אינו אפשרי כי הגבול הדיני לא תואם את המציאות.

[4] חלוקת המשניות בגמרא היא לא ראיה לכך שהמשניות חלוקות אחת מהשנייה. בירושלמי ובמשנה כפי שהיא לפנינו המשניות מחוברות.

[5] צריך לעמוד על יסוד מחלוקת התנאים כי נראה שמחלוקתם היא מציאותית בכמות המרחק אותו האש עוברת. וצ"ע

[6] האפשרות הזאת מקבלת משנה תוקף כיוון שגם האמוראים עצמם לא אמרו את דיניהם כדינים עצמאיים, אלא התנסחו בלשון שמסבירה את המשנה: הסתירה שהגמרא מציגה בהתחלה, רבא שמסביר את הארבע אמות שאמרו במשנה, מחלוקת רב ושמואל בשאלה לאיזה אש המשנה מתייחסת, מי התנא ששונה את המשנה.

[7] רבי ברוך הספרדי ורבותיו של המאירי יוכלו לתרץ ולומר שבמשנה הראשונה נצרכת דרך רשות הרבים ממש שהיא תהיה מכשול בפני האש כדי שייפטר, זאת לעומת המשנה השנייה שמצריכה מרחק ולא מכשול. הסיוע הלשוני לחילוק הזה הוא שבמשנה הראשונה מתייחסים לדרך רשות הרבים, ובמשנה השנייה משווים את המרחק לדרך רשות הרבים ומשתמשים ב-כ' הדימיון. באופן אחר ניתן לתרץ ולומר שרבי אליעזר אומר שאין חילוק בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חברו לעניין הרחקות ורבי שמעון חולק עליו לעניין מדליק בתוך שלו אבל לא לעניין מדליק בשל חברו.

[8] הרשב"א אומר שהמכה בידי שמים איננה הסבר הפטור ברי"ף, אלא הסבר הפטור לפי חכמים שלא נפסקו להלכה, ואולי כך צריך להבין גם ברא"ש. גם בדבריהם הרשב"א מסייג את האונס ואומר שהמבעיר הוא רק כאנוס, ואפשר לדייק שהוא לא באמת אנוס.

[9] הרשב"א עצמו מסב את השאלה על שיטת חכמים שמצד אחד פוטרים בעבר שיעור מסוים באש ומצד שני מחייבים באותו השיעור.

[10] פירוש כעין זה עולה מהנתיבות (קנה, א). הקצות (שם) מציע אפשרות אחרת מהרי"ף והיא לשים את הדגש על ההבדל בין השיעורים השונים. באש השיעור כך שהאש לא תוכל להזיק, ובתנור השיעור נובע מכך שצמצום השיעור גורם לכך שבעל התנור יהפוך להיות מזיק בידיים.

[11] כלומר, יש לחלק בין פשיעה מצד הלכות שכנים לבין פשיעה מצד הלכות נזקי ממון, ויכול להיות מצב בו חכמים התירו לאדם להדליק אש במקום מסוים מכל מיני נסיבות כחלק מהלכות שכנים ועדיין הוא לא נחשב כהרחיק כראוי לעניין נזקי ממון ולכן האש מתייחסת אליו.