רקע
הפטור היחיד שיש על נזקי אש הוא טמון. נראה מכך שחייבים בכל מקרה אחר על נזקי אש. בסוגיה זאת ננסה לעמוד על הסיבה בגינה התורה והמשנה האריכו לכתוב את מושאי הנזק השונים למרות זאת.
מקורות
א. שמות פרק כב פסוק ה
ב. בבא קמא ס. מהמשנה עד "…מידי אחרינא לא"
שיטה מקבוצת בבא קמא ס. ד"ה למה לי דכתב רחמנא קוצים
ים של שלמה בבא קמא פרק ו סימן כה
ג. רש"י בבא קמא ס. ד"ה כל בעלי קומה
תוספות בבא קמא ס. ד"ה לרבות
ראב"ד בבא קמא ס. ד"ה לרבות
ד. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה ח
הסבר הסוגיה
כי תצא אש ומצאה קצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבער את הבערה
[שמות כב ה]
התורה מקדישה לנזקי אש פסוק אחד. חז"ל דורשים מהפסוק הזה הרבה הלכות ואגדות. במסגרת הלימוד שלנו אנחנו נתרכז בתיאור המקרה כפי שהוא מתואר בפסוק כדי לאפיין את נזקי האש.
לאחר שהפסוק מציג את יציאת האש, הוא מתאר את פעולת האש על ידי שני פעלים. האש מוצאת את הקוצים, וממילא הגדיש הקמה והשדה נאכלים. רבא שואל על הפסוק את השאלה המתבקשת, מדוע התורה הייתה צריכה לכתוב ארבעה מושאי נזק שונים. שאלה זאת מתעצמת אם משווים את הפסוק לשני המזיקים האחרים, שור שם יש רק מושא נזק אחד, ובור שם יש שני מושאי נזק.
השיטה מקובצת מקשה על השאלה של רבא מדוע הוא מחשיב את הקוצים כמושא שריפה של האש, הרי הקוצים בפסוק הם לא מהדברים שהתורה מתארת את אכילתם. התשובה שלו זה שרבא לא בא ללמוד את הפסוק כפשטו, אלא כדי להעלות מזה את הדין שהוא מבקש.
אפשר לנסח את שאלתו של רבא בשני ניסוחים שונים. הניסוח הראשון הוא למה התורה כותבת ארבעה מושאי נזק ולא מסתפקת באחד, הרי מכל אחד ממושאי הנזק השונים היה ניתן ללמוד את כולם ואריכותה של התורה לכאורה מיותרת. הניסוח השני הוא למה התורה מפרטת בכלל מושאי נזק, הרי פשוט שאדם חייב על כל דבר שהאש שלו תשרוף.
ההבדל בין הניסוחים השונים הוא בשאלה מה הנחת היסוד. אפשר להבין שבלא הפסוק היינו מניחים שחייבים על כל נזקי האש, כך שבפסוק לא צריך להופיע אף מושא נזק וצריך לשאול על כל ארבעת המושאים המופיעים שם. לחלופין, נזקי אש הם חידוש שחידשה התורה וההנחה היא שמרגע שהתורה חידשה את נזק אש היינו יכולים ללמוד את שאר המושאים ואין סיבה שתורה תפרט אותם.
רבא עונה שהצורך לכתוב בפסוק גדיש היא כיוון שהיינו אומרים שחייב רק לגבי קוצים "דשכיח אש גבייהו ושכיח דפשע", אבל לגבי גדיש שאש לא שכיחה לגביהם ולכן לא שכיח שפשע היה פטור, והתורה משמיעה לנו שבכל זאת חייב. רש"י מסביר שקוצים הם חומר בערה ולכן אנשים לא נזהרים מלהדליק אש לידם. על כן, לא צריך לחדש חיוב, כי ברור שהאדם פשע ולא נזהר לגביהם.
הצורך שרבא מעלה למילה קוצים היא ששווים הוא פחות, ולכן היינו חושבים שפטור עליהם. דברים אלו של רבא צריכים ביאור, כי עד כה לא מצאנו חילוק בין דבר שנזקו גדול לדבר שנזקו מועט, ומדוע שייפטר על נזקי הקוצים. הים של שלמה מתרץ ומעמיד את המקרה במצב הקצה בו האדם הדליק בשדה שלו והאש התפשטה לשדה האחר. במצב כזה היה ניתן לחשוב שאנחנו לא מחייבים את האדם להיזהר רק מדברים משמעותיים כמו גדיש, אבל מדברים זניחים כמו קוצים היה אמור להיות פטור.
בנוגע למילה קמה יש מחלוקת בראשונים[1]. רבא מבין שהיא באה לרבות "בעלי קומה". רש"י מסביר שבבעלי קומה הכוונה לרבות בעלי חיים ואילנות. הריבוי של בעלי חיים הוא הגיוני כי היינו מצפים שלא יהיה חיוב על מי שיכול לברוח מהאש[2], אלא שצריך לשאול מדוע שיהיה צורך בריבוי מיוחד לאילנות אחרי שאמרנו כבר שחייבים על קוצים ועל גדיש. מה גם שהתוספות אומר שהריבוי הוא רק לאילנות ולא לבעלי חיים.
הראב"ד מציע לומר שמדובר על דברים שאינם מסודרים בצורת גדיש[3]. בגדיש הצתת הדבר האחד גורם להצתת שאר הדברים, בניגוד לעצים, שם העץ נשרף בפני עצמו. ההסבר שצריך להציע לפי כל השיטות הללו שהריבוי של בעלי הקומה מוכיח שבלא הריבוי היה חייב רק על גדיש וקוצים. כלומר, גדיש וקוצים לא באים להסביר מדוע חייב למרות סיבות פטור אפשריות, אלא קוצים וגדיש מאפיינים את מושאי השריפה. התורה צריכה לחדש לנו מושאי נזק שונים כיוון שבלי מה שהיא כתבה לנו היינו חושבים שפטור על הכל ויש גזירת הכתוב שמחייבת[4].
המילה האחרונה שצריך לרבות מהפסוק היא "שדה". רבא אומר שהיא באה ללמד שחייבים על נזקי אש גם כאשר האש איננה מכלה את מושא השרפה, אלא רק מזיקה אותו. התורה בעצם מחדשת שחייבים על נזקי אש גם כלפי דבר שהוא אינו מושא שרפה, ולכאורה אש לא יכולה להזיק אותו.
הגמרא שואלת שלאחר שריבו נזק שהוא לא שרפה, אין צורך בשאר מושאי הנזק האחרים. מוכח מהשאלה הזאת כמו שהסברנו קודם שהדיון בגמרא הוא לגבי למה יש צורך בארבעה מושאי נזק כשאפשר להסתפק רק באחד, ובאיפיון מושאי הנזק של אש, ולא בשלילת פטורים אפשריים למרות שתמיד פטור על אש.
תשובת הגמרא היא שאם לא היו כתובים שאר מושאי הנזק לא היינו יודעים ששדה הכוונה לשדה עצמה אלא היינו חושבים שהכוונה היא לדברים הנמצאים בתוך השדה, ולכן היה צריך לכתוב את המושאים האחרים.
יוצא שבסוף שלאחר הלימוד המילה השדה שחייבים גם על נזקי אש שהוא לא נזק שריפה אין צורך בשאר הלימודים השונים וחייבים על הכל. כך ניתן להסביר את הרמב"ם שלא הביא את כלל הלימודים העולים מהסוגיה.
אלא שצריך לשאול על המשנה מדוע היא הביאה את שלושת מושאי הנזק שהיא הביאה? שאלה זהה צריך לשאול על הרמב"ם שמצטט את מושאי הנזק של המשנה. אפשר להבין באופן דומה למה שהבנו ברמב"ם שלאחר הריבוי מהמילה השדה שוב לא נצרכים הלימודים מ"הגדיש" ומ"הקמה"[5]. יוצא שמה שצריך לחדש הוא שחייבים על חומר בערה כמו קוצים, ואליו מקבילה הדוגמא של עצים, ושחייבים גם על הבערת דבר שאיננו נשרף ובשביל זה מובאות הדוגמאות של האבנים והעפר. הרווח בהסבר זה הוא שמובן מדוע הרמב"ם השמיט את החלק האמצעי בפסוק וכתב רק "ומצאה קוצים כו' או השדה".
סיכום
התורה מפרטת ארבעה מושאים שונים לנזקי אש, ורבא שואל מדוע כולם נצרכים. השאלה העיונית שצריכים להתעסק בה בנוגע לשאלתו של רבא היא האם היא מניחה שלא צריך להיות כתוב אף מושא נזק כי חייבים על הכל, ולכן הצורך בפסוק הוא כדי לבאר חיוב במצבים בהם הייתה סברה להניח שפטור, או ששאלתו מניחה שהיה ניתן ללמוד מאחד ממושאי הנזק את הכל.
רבא עונה שהמילה גדיש נצרכת כדי לומר שחייבים גם על נזקים לדברים שלא רגילים להיות ליד בערה, המילה קוצים כדי לומר שחייבים גם על נזק מועט, קמה כדי לרבות בעלי קומה, ושדה כדי לומר שחייבים גם על נזק ולא רק על שריפה.
המשנה ובעקבותיה הרמב"ם כותבים שלושה מושאי נזק שונים כדי להדגים את שני החידושים בסוגיה, שחייבים על קוצים ועל שדה.
[1] ישנה מחלוקת מוקדמת יותר בתנאים לגבי המילה הזאת בעניין אחר, בה נדון בהרחבה בסוגיה נח: טמון.
[2] ועיין לקמן בסוגיה סט: שור פיקח בבור.
[3] הדוגמאות שהוא מביא הן ירקות וכלים.
[4] הסבר זה אינו מוכרח, וניתן לומר שהריבוי של קמה בא לומר שטענת אונס לא תואיל. המדליק לא הדליק את העץ, אלא הדליק גדיש או קוצים ומשם זה הגיע לקמה. אמנם לא נראה לפרש כך.
[5] למעט פטור טמון.