בסוגיה זאת נעסוק בחיובו של השופך מים ברשות הרבים. הגמרא מתייחסת לנזקי המים בשני הקשרים, האחד הוא מחלוקת רב ושמואל אותה ראינו בסוגיה הקודמת, והשני הוא היחס בין המשנה הזאת למשנה הקודמת שעוסקת גם היא בנזקי השופך מים.
מקורות
א. בבא קמא ל. מהמשנה הראשונה עד הנקודותיים
ב. רש"י על הסוגיה
[בעל המאור בבא קמא יג: ד"ה אמר ליה רב הונא, אמר ליה מי סברת]
ג. תוספות בבא קמא ל. ד"ה לא יהא, בדתמו
מאירי בבא קמא ל. ד"ה המשנה השנייה, ומ"מ, שאלו עוד
ד. רי"ף בבא קמא יג: מהמשנה עד "חייבין לשלם"
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה יב עם השגת הראב"ד ומגיד משנה
הסבר הסוגיה
השופך מים ברה"ר והוזק בהן אחר – חייב בנזקו.
[בבא קמא ל.]
המשנה אומרת שהשופך את המים חייב על הנזקים שהם גורמים. כמו במשנה הקודמת, גם את המשנה הזאת רב לא יכול להעמיד בנזקי גופו של המחליק, כיוון שלשיטתו קרקע עולם מזיקה את האדם, ורב פוטר במקרה בו הניזק נחבט בקרקע עולם. על כן הוא מעמיד את המשנה בנזקי טינוף ולא בנזקי חבטה.
רב הונא מקשה על רב ושואל: "לא יהא אלא כרפשו". שאלתו של רב הונא צריכה ביאור. מה יקרה אם נחשיב את המים כרפשו? טענתו של רב היא שחייב על טינוף כלים ופטור על נזקי אדם. לכן שאלתו של רב הונא יכולה לפרוך כל אחת מההנחות האלו. רש"י מסביר את שאלת רב הונא כך: מדוע השופך נפטר מנזקי אדם, הרי מים יכולים לטנף גם אדם על ידי הפיכתם לרפש.
רש"י מעמיד את המשנה במצב בו האדם לא הפקיר את המים אותם הוא שפך. הוא מכריח זאת מכך שיש חיוב על כלים. האחרונים[1] שואלים מדוע רש"י נזקק להעמיד את המקרה במצב בו המים לא מופקרים, הרי גם אם הופקרו החיוב בהם הוא מצד נזקי בור, יהיה חייב בנזקי אדם גם לשיטת רב מדין אבן סכין ומשא שם החבטה היא "חבטא דידיה".
המנחת שלמה מתרץ שבלא ההנחה שהמים הם של השופך אותם המים לא יוכלו לקנות את העפר והטיט כך שהשופך יתחייב על הרפש. תירוץ זה מעלה שתי שאלות על דברי רש"י. השאלה האחת היא הדרך בה המים קונים את העפר בה לא נתעסק. השאלה השנייה היא מדוע אם המים לא שלו, על אף שנוצרה מהם תקלה שהזיקה הם לא מחייבים את האדם?
צריך לומר שכוונת המנחת שלמה היא לומר שכל עוד העפר לא נקנה גם הוא בגדר של קרקע עולם. קרקע עולם היא דבר שמעולם לא נעשה בו מעשה קניין. לעומת זאת, בתקלה שהייתה של האדם והוא הפקיר אותה, למרות שכרגע היא לא שלו כיוון שהיה אסור לו להפקיר אותה, אז החיוב שהיה לו מצד שור מוסב לחיוב בור.
כדי לתרץ את שאלת רב הונא, רב מעמיד את המשנה במצב בו נספגו המים בקרקע. בעל המאור מסביר שבמצב כזה יש מספיק טינופת כדי לטנף כלים אבל לא כדי לטנף אדם, ומובן למה יש חילוק בין נזקי אדם שפטור עליהם, לנזקי כלים שחייב עליהם.
התוספות מביא שיש בגמרא עוד גירסה. על פי הגירסה האחרת הנחת הגמרא היא שהמשנה עוסקת במצב בו המים היו ספוגים בקרקע, ולמסקנה המשנה מדברת במצב בו המים לא נספגו בקרקע ולכן הם לא נעשו רפש שילכלך אדם אלא רק כלים. הראשונים מעדיפים את הגירסה הזאת כיוון שהם אומרים שאם המים ספוגים בקרקע יותר קשה להבין כיצד הם לא הופקרו ומדוע הם לא בור שפטור על הכלים. מחלוקת הגרסאות היא קריטית כדי לדעת כיצד הגמרא מעמידה את המשנה בהווא אמינא, וממילא כיצד שמואל, שחולק על רב, מעמיד אותה.
אבן האזל מעלה לפי הגירסה השנייה עוד אפשרות להבין את שאלת הגמרא. לפיו רב הונא שואל מדוע חייבים על כלים, הרי המים הם כמו רפש אותו האדם מפקיר, והחיוב הוא מדין בור שפטור בו על הכלים. לפי הסבר זה של הקושיה הגמרא מתרצת ואומרת שהמים עוד בעין כך שהאדם לא הפקיר אותם והחיוב הוא מדין שור שחייב בו גם על הכלים.
הגמרא ממשיכה ושואלת מדוע יש צורך בשתי המשניות, הרי שתיהן מדברות על נזקי מים. היא מתרצת ואומרת שהצורך בשתי משניות שונות הוא כדי לומר שגם בימות הגשמים אז מותר לאדם לשפוך מים ברשות הרבים הוא עדיין יתחייב.
הראב"ד בהשגות מעלה אפשרות אחרת להסביר את שאלת הגמרא. לפי הגירסא השניה של התוספות שאומרת שלמסקנה מדובר כאשר המים לא נסתפגו בקרקע יוצא שיש שתי משניות שעוסקות במים שלא ספוגים בקרקע.
יוצא שלפי הגירסה של רש"י שהגמרא מבינה תחילה שהמשנה עוסקת במים שלא נספגו שאלת הגמרא גם לשיטת שמואל. אלא שלפי הגירסה השניה של התוספות שאומרת שבהווא אמינא המשנה דיברה על מים ספוגים ורק לפי רב מדברים על מים לא ספוגים הקושיה היא רק לשיטת רב, ולפי שמואל החידוש במשנה הוא שגם במים שכבר לא בעין אלא גרמו לקרקע להיות חלקה מייחסים את הנזק לבעל המים.
הרי"ף משמיט את כל מהלך הגמרא ומביא רק את הברייתא. כאמור לעיל הרי"ף פוסק כשמואל לעניין אבן סכין ומשא שלא הפקירם שהחיוב הוא מדין בור, ולכן הוא לא צריך להביא את כל המהלך שהוא רק לשיטת רב. העובדה שהוא מביא את הברייתא יכולה להעיד על כך שהייתה לו את הגירסה של רש"י כך שהוא צריך את הברייתא כדי להסביר את ההבדל בין המשניות לשיטת שמואל[2].
הרמב"ם פוסק שחייבים גם על החלקה ברצפה חלקה. הראב"ד מסיק מכך שהוא גורס כלשון השנייה אז החידוש במשנה לפי שמואל הוא שחייבים על הפיכת קרקע לחלקה. יוצא שלפי הרמב"ם בור אינו צריך להיות משהו בעין, אלא אפילו תכונת נזק שהאדם גורם לדבר אחר גורמת לו להתחייב בנזקים[3].
אלא שההסבר שהראב"ד מביא לדברי הרמב"ם אינו מובן עד הסוף. הוא כותב שהקרקע נעשית רפש בגלל המים. יכול להיות שהראב"ד מבין שהרמב"ם פוסק כרב, ואז הרמב"ם צריך לפסוק גם את קושייתו של רב הונא שבמקרה בו נספגו המים חייבים גם על נזקי אדם כיוון שהרפש הוא כמו אבנו סכינו ומשאו שלא הפקירם.
סיכום
המשנה מחייבת את השופך מים. רב נזקק להעמיד את המשנה בנזקי כלים כיוון שלשיטתו לא ניתן לחייב את השופך מים על החלקת אדם כי אז הקרקע מזיקה את האדם ולא הבור עצמו. רב הונא מקשה על רב. רש"י מסביר את שאלת רב הונא כשאלה על הפטור של אדם. מדוע לא יהיה חיוב על טינוף האדם כמו שיש חיוב על נזקי כלים.
בתגובה לדברי רב הונא רב מעמיד את המשנה. יש שתי גירסאות לתשובת הגמרא כך שיש שתי אפשרויות להעמדת המשנה בלא תירוץ רב. אפשרות אחת היא שתשובת הגמרא שמדובר מצב בו המים נספגו בקרקע, ואפשרות שניה היא שהמים עוד נמצאים בעין. לפי הגירסה הראשונה שמואל מעמיד את המשנה במצב בו המים לא נספגו בקרקע, כך שגם הוא נזקק לשאלה מדוע יש שתי משניות העוסקות בדיני מים ואין הכרח לומר שהוא מחייב במצב בו הקרקע רטובה אבל המים לא נמצאים לפנינו. לפי הגירסה השנייה שמואל מבין שהמשנה עוסקת במים שאינם בעין, וההבדל בין המשניות הוא רק לשיטת רב שאומר ששתיהן עוסקות במים בעין.
[1] חזון איש (ה, יב), מנחת שלמה, אבן האזל
[2] הדבר אינו מוכרח. אפילו יכול להיות שמוכח הפוך מכך שהרי"ף לא הביא את שאלת הגמרא ורק את הברייתא. אם כך איזכור הברייתא הוא רק כדי לפסוק את דין החיוב על פתיקת הביוב ברשות אותו הוא לא הביא במקום השני בו הגמרא מזכירה את הדין.
[3] אולי ניתן להשוות את הדין הזה לדליל, שם האמרי משה מסביר שכאשר אדם קושר דליל הוא מוסיף רגל נוספת לתרנגול, ובעל הרגל חייב בנזקיה ועיין לקמן סוגיה פא: נזק בממונו של אדם על ידי בעלי חיים של אחר.