סוגיה נו: כוח אחר מעורב בו

רקע

המאפיין של אש הוא כוח אחר מעורב בו. על כן כדי להגדיר את אב הנזקים אש ננתח את המושג.

מקורות

א. בבא קמא ג: "תולדה דאש מאי… מעורב בהן וממונך ושמירתן עליך"

בבא קמא נט: המשנה השנייה

ב. רש"י בבא קמא כב. ד"ה האי לאו מכחו

רבנו חננאל בבא קמא כב. "דהא אינו הולך מכחו ומזיק אלא מכח הרוח"

ג.  תוספות בבא קמא נט: ד"ה לבתה הרוח

[רבינו פרץ בבא קמא נט: ליבתו הרוח]

ד. רש"י בבא קמא ג: ד"ה דכח אחר

[תוספות בבא קמא ב. ד"ה ולא זה וזה "…ראוי להתחייב בו"]

רבינו פרץ בבא קמא ג: ד"ה מ"ש אש

רשב"א בבא קמא ג: ד"ה מאי שנא אש

הסבר הסוגיה

לבתה הרוח כולן פטורין

[בבא קמא נט:]

הביטוי כוח אחר מעורב בו, באמצעותו הגמרא מאפיינת את נזקי האש מעלה כמה שאלות. השאלה הראשונה היא מהו הכוח המעורב באש? לאחר מכן יש לבחון במה הכוח האחר מעורב? ולבסוף יש להתייחס למשמעותו של הביטוי ביחס לנזקי אש.

הגמרא אומרת שתולדת האש הוא מקרה בו אדם שם את אבנו סכינו ומשאו בראש גגו והם נפלו בעזרת רוח מצויה והזיקו. במקרה הזה ברור שהכוח המעורב בנזק הוא הרוח. אלא שבאש עצמה יש כוח נוסף שמעורב והוא כוח ההתפשטות של האש עצמה. דהיינו, גם אדם שמצית גדיש משתמש בעצם הכוח של האש לכלות כדי להדליק את הגדיש, והכוח הזה מעורב בנזק.

הברכת אברהם^[1] אומר שהשאלה האם נזק שנעשה על ידי אש בלא מעורבות הרוח מוגדר כנזק אש או שבנזק הזה לא מעורב כוח אחר תלויה במחלוקת רש"י ורבנו חננאל. רש"י אומר שהאש מתקדמת מאליה, ומדויק ממנו שההתקדמות באש היא עצמאית. לעומת זאת, רבנו חננאל אומר שהגעת נזק האש ממקום אחד לאחר נעשה באמצעות הרוח. מדברי רבנו חננאל אפשר להסיק שבמקרה בו האש מגיעה למקום אחר על ידי גורם אחר שאיננו הרוח החיוב לא יהיה מנזקי אש ויכלל בנזקי אדם^[2].

המשנה אומרת שבמקרה בו כמה אנשים יצרו יחדיו את האש האחרון חייב ולא אלו שלפניו. הדין האחרון במשנה הוא שאם הרוח ליבתה כולם פטורים. התוספות מקשים על המשנה מדוע שכולם ייפטרו הרי כל נזקי אש מתבצעים באמצעות הרוח.

התוספות מעלה שלושה תירוצים שונים לקושיה: התירוץ הראשון אותו התוספות לא מקבל אבל רבינו פרץ והרא"ה מאצמצים הוא לחלק בין מקרה בו הייתה אש קיימת והרוח התערבבה בה וגרמה את הנזק, לבין מקרה בו האש עזרה ביצירת הרוח. הרווח של התירוץ הזה הוא שהוא מתאים לעיסוק של המשנה ברגע היווצרות האש. הסיבה בגינה כולם פטורים היא כי אין אף אחד שיצר את האש להטיל עליו את החיוב^[3].

התירוץ השני המובא בשמו של ר"י הוא שהמקרה עליו המשנה מדברת הוא כאשר שני אנשים שמו את האש והעצים ובא אחר וליבה, אבל ליבויו לא היה מספיק כדי ללבות לבד. יוצא שכיוון שהוא ליבה הוא פטר את מי שהביא את האור ואת העצים, אבל כיוון שלא היה בליבויו כדי ללבות הוא פטור כמי שליבה בעזרת הרוח. הבעיה בתירוץ הזה שהוא מסתמך על כך שהמלבה פוטר את כל השאר גם אם הוא עצמו אינו מתחייב, למרות שלכאורה סיבת הפטור של הקודמים היא כי אחר מתחייב^[4].

התירוץ השלישי אותו מציע התוספות עצמו, הוא לומר שהמשנה מדברת ברוח שאינה מצויה^[5], ועל כן סיבת הפטור היא אונס. האנשים לא היו אמורים לצפות את הגעת הרוח כי היא איננה מצויה ולכן כולם פטורים. הבעיה בתירוץ הזה הוא שאז מה באה המשנה להשמיע לנו, הרי ברור שאם יש אונס פטור? ובנוסף מדוע כולם פטורים, רק האחרון היה אמור להיפטר מצד האונס והשאר מצד זה שהם לא יצרו את האש.

יוצא שיש מחלוקת בין רבינו פרץ והרא"ה לבעלי התוספות בשאלה האם האדם חייב כאשר המזיק נוצר בעזרת הרוח. כדי להבין את המחלוקת ביניהם נעבור לברר את השפעת הביטוי כוח אחר מעורב בו על נזקי אש.

הראשונים דנים בשאלה האם כוח אחר מעורב בו הוא מחייב או סיבת פטור. כלומר, האם כח אחר הכוונה שיש כוח נוסף בנזק שמגביר את פוטנציאל הנזק שלו, או שכוח אחר הוא הסרת אחריות מהאדם.

התוספות ורבינו פרץ אומרים בפירוש שכוח אחר מעורב בו היא סיבת קולא. האדם לא היה אמור להיות חייב כי הרוח היא זאת שעשתה את הנזק ולא הוא. התורה חידשה בחיובה על אש שהאדם חייב למרות השתתפות הנזק. הרשב"א אומר שיש בכוח האחר המעורב את שני הצדדים. צד הקולא כמו שהציגו התוספות, וצד חומרא כיוון שהכוח האחר מגדיל את היכולת של המזיק להזיק.

נראה, שהתוספות מבין שגזרת הכתוב באש היא שמעשיה של הרוח מוגדרים כמעשי האדם. לכן הוא מחייב גם כאשר הרוח יצרה את האש. לעומת זאת רש"י^[6] סובר שכוח אחר הוא האיפיון של אש ולא החידוש באש. כך גם נראה להסביר מדוע רש"י אומר שהאש עצמה היא כוחה של האש. גם פה פעולתו של האדם מוגברת על ידי הכוח האחר.

סיכום

אש מאופיינת על ידי הכוח האחר שבה. ניתן לומר שהכוח האחר המעורב באש הוא הרוח המזיזה אותה ממקום למקום, כמו שאומר רבנו חננאל. מרש"י עולה שגם עצם ההתפשטות על האש היא גם כוח אחר המגדיל את פעולתו הראשונית של האדם.

ישנה מחלוקת בראשונים בשאלה האם הכוח האחר יכול לחייב רק כאשר יש מזיק או שהוא יכול גם ליצור מזיק. התוספות שדוגלים בשיטה שכוח אחר יכול להתערב בכל דבר, מבינים שהחידוש באש הוא שהתורה מחשיבה את מעשה הרוח כמעשהו של האדם, ולכן הם מסבירים שכוח אחר מעורב בו הוא סיבת כולה. רש"י שחולק מבין שהכוח האחר מגדיל את פוטנציאל הנזק.

---

[1] כב. ד"ה האי לאו מכחו קאזיל.

[2] דיון מפורט יותר בשאלת היחס בין נזקי אש לנזקי אדם יהיה בסוגיה נט: אשו משום חיציו או משום ממונו.

[3] הקושיה שיש לתוספות על התירוץ הזה היא מפרק ראשון שם הגמרא אומרת שלא חייב על הבאת גחלת לחרש שוטה וקטן כיוון שהגחלת כבה מעצמה. התוספות מניח שחרש שוטה וקטן חשובים כרוח מצויה. אם כך, במידה והחרש שוטה וקטן לא היו גורמים לגחלת להכיבות אלא מלבים אותה ודאי שהיה חייב, על אף שלא היה שם מזיק על האש בהתחלה. רבינו פרץ מתרץ את הקושי הזה בכך שהוא אומר שיש הבדל בין רוח שהאדם צריך להניח שתגיע אז פטור לבין נידנודם של חרש שוטה וקטן אליו הוא מתייחס כנמצא כבר בעולם.

[4] הכיוון לתרץ הוא להעמיד את המקרה במצב בו המלבה היה יכול ללבות. הבעיה עם הכיוון הזה הוא שאז מדוע מעורבות הרוח פוטרת את המלבה.

[5] התוספות מגדיר פה שגם אם יש רוח שאינה מצויה בדרך כלל, אם התחיל האדם את הנזק תוך כדי נשיבת הרוח, הוא איננו אנוס כיוון שהרוח מצויה בעולם.

[6] האחרונים מבינים (וכך גם עולה מרבינו פרץ) שרש"י (ד"ה דכח אחר מעורב בה) שאומר שכוח אחר מעורב בו והוה ליה לאסוקי אדעתיה חולק על התוספות.