רקע
המשנה אומרת שכדי להתחייב על מיתת שור בבור הוא צריך להיות בשיעור עשרה טפחים. יש לחקור לפי שיטת שמואל שמחייב על החבטה בנוסף להבל האם שיעור עשרה טפחים הוא שיעור של החבטה הממיתה או שיעור של ההבל הממית. במידה והשיעורים של הבל וחבטה כן שונים יש לשאול מה הדין במצב בו הבור הוא בשיעור לרק אחד מהדברים ולא לאחר, ובכך לאפיין את נזקי בור.
מקורות
א. בבא קמא משנה בדף נ:
בבא קמא נא: "אמר רבה בר בר חנה… הבלא תיקו"
בבא קמא נא: "איתמר: בור שעומקה כרחבה… יתר על רחבה"
ב. בבא קמא נ:-נא. "ההוא תורא דנפל" עד המשנה
רשב"א בבא קמא נ: ד"ה אלמא, הא דאמרינן, מתניתין דאגנדר
רא"ש בבא קמא שיטה מקובצת נ: ד"ה דאגנדר
מאירי בבא קמא נ: ד"ה התבאר במסכת חולין
[טור חושן משפט סימן תי סעיף ו]
ג. בבא קמא ג. "תולדה דבור… וזה אב לנזקין"
רש"י בבא קמא ג. ד"ה וזה אב לנזקין
רא"ש בבא קמא שיטה מקובצת ג. ד"ה סוף סוף
רשב"א בבא קמא ג. ד"ה סוף סוף (שניהם)
תוספות י. ד"ה ליחכה "מה שאין כן בבור…"
ד. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יב הלכות י-יא, יד-טו
הלכות שחיטה פרק ט הלכה ח
הסבר הסוגיה
ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי, שחטיה מריה, טרפיה רב נחמן. אמר רב נחמן: אי שקיל מריה דהאי תורא קבא דקמחא, ואזל תנא בי מדרשא אם שהתה מעת לעת – כשירה, לא אפסדיה לתורא דשוה כמה קבי
[בבא קמא נ:]
על מנת שיהיה חיוב על שור שמת בבור עומקו צריך להיות עשרה טפחים. לפי רב ברור ששיעור עשרה טפחים הוא שיעור בור שיש בו הבל ממית. לעומת זאת לפי שמואל הדבר איננו מוכרח. אפשר להבין ששיעור עשרה טפחים הוא שיעור הבל ממית אבל חבטה מזיקה גם בפחות, אפשר לומר שהוא לא מחלק ואומר שבין להבל ובין לחבטה שיעור הבור הוא עשרה טפחים.
רב נחמן מטריף שור שנפל לאמת המים, שעומקה שישה טפחים. הגמרא מסיקה מכך שרב נחמן סובר ששור נהרג גם כאשר הוא נופל פחות מעשרה טפחים. רבא מקשה עליו מהמשנה שאומרת שבור שמתחייבים עליו הוא בור של עשרה טפחים. רב נחמן מתרץ[1] שהמשנה מדברת מצד ההבל שיש בבור, ורק הבל של עשרה טפחים הורג, אבל חבטה הורגת אף בפחות מעשרה טפחים.
בשלב הזה של הגמרא אפשר להעמיד את דינו של רב נחמן כדין בדיני בור, ואז רב נחמן סובר כשמואל כיוון שהוא אומר שיש חיוב על נפילה בבור עקב החבטה, אף על פי שאין עומקו עשרה טפחים. לחלופין, ניתן לומר שרב נחמן דיבר רק לעניין טרפה, ואז דינו יכול להיות כשיטת רב, או לשיטת שמואל בהנחה ששיעור המשנה הוא שיעור הבל ויש שיעור אחר לחבטה.
רבא מקשה על רב נחמן ממשנה בסנהדרין שאומרת שסוקלים אדם על ידי זריקתו מגובה שתי קומות. רבא מניח שהסיבה לכך היא שכדי להרוג צריך שתי קומות. רב נחמן דוחה את הקושייה ואומר שלפי דברי רבא גובה בית הסקילה היה אמור להיות עשרה טפחים. לכן רב נחמן מסביר שגובה בית הסקילה נועד כדי לגרום למיתה מהירה שאינה מנוולת את המת.
רבא ממשיך להקשות על רב נחמן מדין מעקה, אז בעל הבית חייב על הנופל מגגו רק אם גובה הבית הוא עשרה טפחים. רבא מוכיח משיעור חיוב מעקה שגובה הנפילה ממנו מתים הוא עשרה טפחים.
לאחר שהגמרא דוחה את נסיונו של רב נחמן להסביר את הדין מצד הבית שגגו חייב במעקה, היא עוברת להסביר את דברי רב נחמן באופן אחר. היא אומרת שרב נחמן סובר שרק חבטה של עשרה טפחים ממיתה, אבל החבטה לא נמדדת על פי עומק הבור, אלא על פי המרחק שבין גוף הבהמה לקרקעית הבור. לכן שור שאורך רגליו הוא ארבעה טפחים שנפל לאמת המים שעומקה שישה טפחים, נפל עשרה טפחים שזה שיעור ממית.
הגמרא מקשה על הסבר החדש לדין של רב נחמן מהמשנה שאומרת שרק בור עשרה טפחים גורם למיתה. רב נחמן מעמיד את המשנה במצב בו השור התגלגל לבור ולכן גובה הרגליים איננו רלוונטי. הראשונים מוכיחים שלהעמדת הגמרא בסוף רב נחמן ודאי סובר כשמואל, שהרי אם היה סובר כרב הוא היה יכול לומר שהמשנה מדברת מצד ההבל.
מסקנת הסוגיה היא שהצורך בעשרה טפחים בבור כדי לחייב את בעליו הוא רק כאשר הבהמה מתגלגלת לתוך הבור, אבל אם הבהמה נופלת בהליכתה לבור אין צורך בדין של עשרה טפחים וגם על בור שישה טפחים חייבים. כך אומרים בפירוש המאירי, והרמ"ה המובא בטור.
הרשב"א והרא"ש לא מוכנים לקבל שזאת מסקנת הסוגיה כיוון שיוצא ממנה שיש חיוב על בור שעומקו הוא לא עשרה טפחים. לכן הם אומרים שרב נחמן דיבר לעניין טרפה, אבל המשנה שדיברה לעניין תשלומים אומרת שכדי שיהיה חיוב תשלומים צריך שהשור ימות גם כאשר הוא מתגלגל פנימה. אמנם ההסבר שלהם דורש ביאור. מדוע שהמשנה תאמר שכדי שבעלי הבור יתחייב צריך שעומקו יהיה ממית גם במצב בו השור מתגלגל לבור?
מסתבר לומר שכוונתם היא שכדי להתחייב על נזקי בור, צריך שהבור יוכל להמית בכל עניין לבדו. בניגוד לנזקים האחרים אותם אנחנו בודקים לפי המקרה, בור הוא תקלה, וכדי שהוא ייחשב ככזאת הוא צריך שבתחילת עשייתו הוא יהיה מוכן לנזק אותו הוא ייעשה בסוף. לכן לא מודדים את הנפילה שהשור עובר אלא את הבור עצמו.
במהלך החיפוש אחר התולדות שאינם דומות לאביהם לפי רב פפא מבררת הגמרא מה הם תולדות הבור. הגמרא מעלה אפשרות שבור בעומק עשרה טפחים הוא אב ובור בעומק תשעה טפחים הוא תולדה. ההווא אמינא מבוססת על כך שהתורה מדברת על בור ממית, ורק בור עשרה ממית. דחיית הגמרא היא שבסוף גם בור תשע אב פשוט לא אב למיתה אלא אב לנזקים.
רש"י מסביר שבבור שפחות מעשרה טפחים פטורים על מיתה, וחייבים על נזקים. לכן בחיוב בור כלולים בור עשרה טפחים ובור תשעה טפחים, רק שיש פטור מסוים בבור תשעה טפחים. הוא מסביר את הפטור בשתי דרכים שונות. הדרך הראשונה היא גזרת הכתוב, והדרך השניה היא שכיוון שמבור תשע לא מתים אנחנו תולים את המוות בדבר אחר שהוא איננו הבור. הרא"ש מאמץ את הדרך השנייה.
התוספות מסביר שאין דרך שוורים למות בבור תשעה. ניתן להסביר אותו כמו התירוץ השני ברש"י שכיוון שבור תשעה איננו ממית שוורים ולכן אנחנו תולים את המוות בדבר אחר. ברם, אפשר להבין שכוונתו היא שכיוון שאין דרך שוורים למות בבור כזה אנחנו רואים את בעלי הבור כאנוס על הנזק שבורו גרם.
ההבדל בין שתי ההבנות האפשריות בתוספות הוא בשאלה של בור שישה ששור התגלגל לתוכו. אם הוא מבין שבעל בור פחות מעשרה טפחים פטור על שור שמת בבורו כיוון שתולים את המוות בדבר אחר ודאי שאם שור התגלגל לבור שישה בעלי הבור יהיו פטורים. אלא שאם מכניסים גדרי אונס למוות של שור בבור שעומקו הוא פחות משישה טפחים אז כיוון שלשור מהלך בעלי הבור פושע, המקרה הוא תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ולשיטת ההלכה שחייב, תוספות יחייב.
לעומתם, הרשב"א מסביר שבור תשע ובור עשר הם שני בורות שונים בעלי דינים שונים. הוא מתבסס על שיטת רבי יצחק בירושלמי שבור תשע שונה מבור עשר כך שאפילו יהיה בו חיוב על הכלים. הרשב"א לא מקבל את חידושו של רבי יצחק אבל כן את העיקרון שמאחורי דבריו. בור הוא תקלה, והתקלה מוגדרת לסוג הנזק שהיא עושה[2]. כל בור שהוא פחות מעשרה הוא לא תקלה למיתה ולכן אם בהמה נופלת בו ומתה הבעלים פטור כיוון שהתקלה שלו היא לא תקלה לעניין מיתה[3].
ישנן שתי נפקא מינות אפשריות[4] לשאלה האם יש חילוק מהותי בין בור ממית לבור מזיק הראשונה היא בשאלת חבטה בבור שיש בו מים. הגמרא אומרת שכאשר בתוך בור שמונה טפחים[5] יש שני טפחים של מים, על אף שאין בו עשרה טפחים הבור הוא בור ממית. אם אומרים כמו הרשב"א שיש חילוק מהותי בין בור מזיק לבור ממית, אם ייחבט שור בבור כזה בעלי הבור יהיה חייב. לעומת זאת אם פוסקים כמו הרמ"ה והמאירי רק על הבל בור כזה חייבים, אבל לא על חבטה[6].
הנפקא מינה השנייה היא בשאלת בור שעומקו יתר על רוחבו. הגמרא מביאה מחלוקת בין רבה ורב יוסף בשאלת בור שעומקו כרוחבו האם יש בו הבל או אין בו הבל. אם מסבירים את הגמרא כרב יוצא שלפי שמואל בעל הבור חייב בין על מוות מההבל ובין על מוות מהחבטה, כיוון שלבור עשרה טפחים יש שם תקלה. לעומת זאת אם מפרשים את הגמרא גם לשיטת שמואל יוצא שעל אף שהבור הוא בור ממית, צריך שיהיה בו הבל כדי שיהיה חיוב על ההבל, ולא כשיטת הרשב"א.
אלא שהרשב"א אומר בפירוש שמחלוקת רבה ורב יוסף היא בין לרב ובין לשמואל, ובמצב בו לא תהיה חבטה דוגמת בור מלא ספוגים, בעל הבור יהיה פטור. צריך לתרץ ולדחות את הנפקא מינה בכך שבמצב כזה מוכח שמות שור הנופל לא קרה עקב הבור, והדבר שווה לשור שנפל מגובה על ספוג, שאז בוודאי לכולי עלמא לא נחייב את בעלי הגובה.
הרמב"ם כותב שחייבים רק על בור שיש בו כדי להמית, ואומר שזה רק מעשרה טפחים ולא מזכיר את הדין של בור שישה אליו בהמה נופלת כדרכה. לא ניתן להסביר אותו כמו הרשב"א והרא"ש כיוון שגם בהלכות שחיטה הוא לא מזכיר את הדין של טרפה על ידי נפילה בדרך הילוך לבור שישה.
אפשר להסביר בפשטות שהרמב"ם פוסק כמו הרמ"ה את חישוב הנפילה מכרס השור הנופל, אלא שהוא לא מפרט את הדין הזה כיוון שעומק הבורות ואורכי הרגליים משתנים בין שור לשור. לפי ההסבר הזה כוונת הרמב"ם באומרו "שיש בו כדי להמית" היא לפי השור הנופל. הסבר זה אינו מספק ברמב"ם כיוון שנשמע ממנו שדין עשרה טפחים הוא דין בבור.
לכן נראה להסביר שהרמב"ם סובר כמו הרשב"א, ובבור פחות מעשרה תמיד יהיה פטור. צריך לומר שהסיבה בגינה הרמב"ם לא הזכיר את דינו של רב נחמן בהלכות שחיטה היא כיוון ששם העניין הוא מציאותי ותלוי בגובה הרגליים, ולכן סתם ואמר שגובה הנפילה צריך להיות עשרה טפחים[7].
חיוב על בור על שם תחילתו ברמב"ם מוכח ממבנה הפרק המסדר בהלכות י-יג את דיני חפירת הבור, כשרק בהלכה יד הרמב"ם מחלק בין סוגי סוגי הנזק השונים אליהם הבור גורם. כלומר יש חלוקה בין הגדרת הבור כתקלה לבין הדרכים בהם הבור הוא תקלה.
כמו כן, מוכח שהרמב"ם יחייב בחבטת בור שיש בו הבל ולא חבטה, מכך שההלכה לגבי בור שיש בו פחות מעשרה וחיבים עליו משום מים, מסודר לפני ההלכה שאומרת שחייבים בבור על ההבל ועל החבטה.
הרמב"ם בהלכה טו מסביר את סיבת הפטור בבוא לא כשיעור כך: "ואין המיתה בכל שהוא מצויה והרי הוא כמו אונס". האונס המדובר כאן הוא הסרת האחריות מהמזיק כיוון שהתקלה שהוא עשה איננה גורמת למוות ולכן הוא אינו אחראי[8].
סיכום
רב נחמן פוסק שבהמה שנפלה לעומק שישה טפחים היא טרפה. הגמרא מציעה להסביר את שיטתו מצד זה שהוא סובר שחבטה ממיתה בפחות מעשרה טפחים. הגמרא דוחה את האפשרות הזאת ומסבירה את רב נחמן מצד זה שלשיטתו מודדים את הנפילה שהבהמה עברה ולא את גובה הבור. כדי שדברי רב נחמן יסתדרו עם המשנה שאומרת שצריך שיהיה בבור עשרה טפחים הגמרא מעמידה את המשנה במצב בו הבהמה התגלגלה לבור.
הרמ"ה והמאירי פוסקים את מסנת הסוגיה כפשוטה. צריך לומר שלפיהם סיבת הפטור בבור פחות מעשרה טפחים הוא תליית המוות בדבר אחר. הרשב"א והרא"ש מסבירים שרב נחמן אומר את הדין של בור שישה טפחים רק לעניין טרפה, אבל כדי לחייב בנזקים צריך שבבור עצמו יהיו עשרה טפחים. מובן לפיהם שבור פחות מעשרה טפחים הוא לא תקלה למוות ולכן פטור עליו.
[1] ככל הנראה התרצן הוא לא רב נחמן עצמו אלא מי שמסיק את המסקנה מדברי רב נחמן. כך נראה מההמשך שהגמרא אומרת שרב נחמן מסביר את המשנה מסנהדרין כרב נחמן. ועיין יש"ש פרק ה' סימן כה.
[2] בתוספתא (ו, יב) יש מחלוקת תנאים לגבי עומק בור. לפי חכמים בור נזק הוא כל שהוא ובור ממית עשרה טפחים. סומכוס ורבי אלעזר הקפר חולקים ואומרים שיעורים אחרים (שלושה טפחים ומלוא הנופל). לפי רש"י המחלוקת ביניהם צריכה להיות בגובה הממית שפחות ממנו אנחנו תולים את המוות בדבר אחר. לעומת זאת לפי הרשב"א מחלוקתם יכולה להיות לגבי בור מזיק בשאלה האם יש שיעור לתקלה שגורמת נזק ומהו.
[3] הרשב"א עדיין יכול לומר כרש"י שהסיבה שאין חיוב במוות על בור תשעה הוא מצד זה שאנחנו תולים את המוות בדבר אחר, ולראיה הרא"ש מודה לתירוץ הזה של רש"י, אלא שההבדל ביניהם הוא הבדל עקרוני בשאלה האם יש פטור על מיתה בפחות מעשרה, או שבור תשעה ובור עשרה הם אבות נזקים שונים (הרשב"א אפילו מעלה אפשרות שהם יהיו אב ותולדה).
[4] כך גם הסברנו את שיטת המורה בסוגיה סא: בור להבלו או לחבטתו, וכך נסביר בעזה"י את שיטת התוספות, הרא"ה, הרשב"א והרא"ש בסוגיה הבאה.
[5] הרמב"ם גורס אחרת בגמרא ולפיו דינו של רבה בר בר חנה הוא בבור תשעה טפחים שיש בו טפח מים. ספקות הגמרא לפיו הם בשמונה עם שני טפחים ובנוסף שבעה עם שלושה (ולא כמו שכתב המגיד משנה שהספקות תלויים, כיוון שאז לפי דרכו של הרמב"ם היה צריך לומר שספקה השני של הגמרא מעיד על פשיטת הספק הראשון).
[6] וכך פסק בפירוש בערוך השולחן חושן משפט סימן תי סעיף יד.
[7] הסבר זה גם לוקה בחסר כיוון שגם בהלכות שחיטה נשמע שהרמב"ם מסב את שיעור עשרה טפחים על המקום אליו הבהמה נופלת. התירוץ המרכזי לדבריו באחרונים מיוסד על דברי היש"ש (פרק ה סימן כה) שאומר שהרמב"ם לא פסק את רב נחמן, כיוון שהוא העמיד את רב נחמן על פי הלישנא הראשונה כשיטת רב, ופסק להלכה את שמואל. אלא שלא הצלחתי להבין מדוע הם דוחים את האפשרות, שהיא גם מסקנת הסוגיה שרב נחמן הוא כשמואל ולכן יש לפסוק גם אותו. האור שמח אומר שהרמב"ם מבין ששיטת רב נחמן היא כמאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, אבל למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב לא ניתן להעמיד כך את המשנה. אלא שלפי דבריו דינו של רב נחמן היה צריך להיפסק בהלכות שחיטה.
[8] מיקום ההלכה בפרק אינו מסתבר כי לפי מה שאמרנו האונס תלוי בחוסר בשם מזיק שיש בבור פחות מעשרה ואמור להיות חלק מהליכות חפירת הבור, או לפחות בסופם.