פרשת ואתחנן נפתחת בסיפור אישי של משה רבנו. משה מספר כי הוא התחנן בפני הקב"ה לעבור את הירדן ולהיכנס לארץ ישראל, אך ה' לא נעתר לבקשתו, ואומר לו שהוא לא יכול לעבור את הירדן. במקום זה משה יעלה על הר וממנו יראה את הארץ, ויהושע יחליף אותו, כך שהוא יהיה מי שיכניס את עם ישראל לארץ ישראל.
מדובר בפרט ביוגרפי שלא הופיע עד כה בשום מקום בתורה, והחשיפה שלו בשלב זה של חייו מעוררת תהייה: מה ראה משה לשתף את העם ברגע שבו עמד מול סירוב? לכאורה, המצב לאחר בקשתו של משה נשאר כפי שהיה לפני בקשתו, כך שבקשתו לא שינתה כלום. אם כן, צריך לשאול מדוע משה מחליט לספר את הסיפור הזה לעם ישראל טרם כניסתו לארץ?
כדי לענות על השאלה הזאת, נדחה את ההנחה כי ה' סרב למשה באופן מוחלט. אכן, נכון הדבר שמשה לא זוכה לעבור את הירדן כפי שהוא ביקשה מה'. אך משה כן מקבל משהו. הוא מקבל לראות את הארץ.
על אף שבקריאה ראשונית היה ניתן לחשוב כי הראייה הזאת איננה משמעותית, והיא ניתנת למשה כאיזה מן פרס ניחומים, לא כך הדברים. על מנת לעמוד על הנקודה הזאת נחזור להבטחה של ה' לאברהם את הארץ. לאחר שאברהם נפרד מלוט, ה' מתגלה אליו ואומר לו:
"שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה: כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה… קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה"
בפסוקים אלה ה' מצווה את אברהם להרים את עיניו ולראות את הארץ כי הוא יתן לו את הארץ. מיד אחר כך ה' מצווה את אברהם גם להתהלך בארץ, כאשר גם הנימוק לציווי זה הוא דומה – "כי לך אתננה". אברהם מצווה לעשות שתי פעולות לראות את הארץ ולהתהלך בארץ. שתי הפעולות הללו הן אלו שיקנו לאברהם את הארץ.
נמצאנו למדים כי יש שתי דרכים לקנות את הארץ: ראייה והתהלכות. אם כן, כשה' אומר למשה לעלות על ההר ולראות את הארץ הוא לא נותן לו לעשות פעולה ריקה מתוכן, אלא מצווה אותו לקנות את הארץ על ידי ראייה[1]. קניין איננו נמדד בהחזקה פיזית אלא בהעמקת ההכרה, בהפנמת גבולות הארץ ובגילוי ייעודה, וזה תפקידו של משה.
אם מקבלים את ההבחנה הזאת, סיפור תחינתו של משה, אינו מהווה את סוף תפקידו של משה כמנהיג העם, אלא בירור תפקידו. יהושע יקבל לידיו את ההובלה הצבאית והפוליטית – לחצות את הירדן, להוביל מלחמות, לחלק נחלה – אך כל אלה יתנהלו לאורו של החזון שהותיר משה. משה נותר האיש שרואה את הארץ – הנביא שחזונו מקנה לעם את התמונה השלמה של הארץ ומעמיק את הקשר הרוחני אליה.
חלוקת תפקידים זו אינה מתחילה כאן. כבר המלחמה הראשונה שעם ישראל מנהל, הלא היא מלחמת עמלק ישנה חלוקת תפקידים דומה בין משה ליהושע. יהושע מנהיג את העם בפן המלחמתי, ומשה עולה אל ראש ההר. התורה מעידה שהניצחון של עם ישראל היה תלוי בכך שמשה מרים את ידיו. חז"ל מסבירים שתפקידו של משה היה להזכיר לעם כי הניצחון במלחמה מגיע מעת ה'.
אם נחזור לשאלה בה פתחנו – מדוע משה מספר לעם על בקשתו לעבור את הירדן – נראה שהתשובה היא שהוא רצה להקדים ולבסס את הרלוונטיות של דבריו לקראת הכניסה לארץ. העם היה עלול לחשוב שהוראותיו ותורתו של משה ניתנו רק לתקופת המדבר, ושעם הנהגתו של יהושע אפשר יהיה להתחיל "תורה חדשה".
משה מקדים ואומר: אמנם לא אכנס אתכם לארץ, אך אני ראיתי את הארץ. בראייה הזו אני מקבל הבנה עמוקה של מהות הארץ, מעלתה ותפקידה בחיי העם. את ההבנה הזו – את "ראיית הארץ" – אני עומד להעביר לכם בנאומים הבאים. היא תלווה אתכם גם אחרי מותי, ותהיה הבסיס לדרך שבה תחיו בארץ.
כך, הסיפור האישי הזה הופך לפתיח לכל נאומי המצוות שבספר דברים. משה אינו רק מסכם עבר, אלא מצייד את העם במבט שילווה אותם בכל צעד בארץ ישראל – מבט שמגדיר מה זה להיות יהודי בארץ, מהי קדושתה, וכיצד חיי התורה נטמעים במרחב הגאוגרפי והחברתי שלה. יהושע יוביל את הכניסה הפיזית, אך משה מעניק את המבט הפנימי.
[1] לראייה זאת יש גם השלכות הלכתיות.
