ספר דברים מורכב ברובו מהנאומים שנושא משה בפני עם ישראל בערבות מואב, סמוך לכניסתם לארץ ישראל. מטרת הנאומים הללו, כפי שעולה מדברי הפתיחה של הספר, היא לבאר את התורה שכבר ניתנה לעם בספרים הקודמים. בהתאם לכך, חלק נרחב מספר דברים מוקדש לנאומי מצוות, אותן צריך לבאר ולחדד[1].
אולם עוד לפני שמשה פונה לנאומי המצוות, הוא מקדים נאום בעל אופי היסטורי, ובו הוא סוקר פרקים נבחרים ממסע בני ישראל במדבר. בין האירועים הנזכרים: הקמת מערכת השיפוט, חטא המרגלים והמעפילים, הציווי להימנע ממלחמה עם אדום, מואב ועמון, ולעומתו – המלחמות בסיחון ובעוג.
נאום זה מעורר שתי שאלות עיקריות. הראשונה: לשם מה משה מספר לעם את מה שרבים מהם כבר חוו בעצמם? לכאורה, מדובר בזיכרונות חיים של הדור שעומד מולו ושל הוריהם. מה הטעם לחזור ולספר שוב את מה שהאנשים כבר יודעים?
השאלה השנייה נוגעת לבחירה הסלקטיבית של משה: מדוע בוחר להזכיר דווקא את הפרקים ההיסטוריים האלה? שאלה זאת מתחדדת נוכח העובדה כי משה מדלג על אירועים חשובים אחרים כמו יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני וחטא העגל. ברור שמשה מעצב את הסיפור באופן מגמתי, השאלה היא מה עומד בבסיס הבחירה – ומה המסר שהוא מבקש להעביר באמצעותה.
על מנת לענות על השאלות שהעלינו, נבחן את מבנה הנאום ההיסטורי. משה פותח בסקירה של אירועים נבחרים ממהלך המסע במדבר, אך זמן קצר לאחר מכן הוא פונה ואומר: "ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות". גם בסיום נאומו, הוא חוזר על אותה מגמה: "ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום". כלומר, הנאום ההיסטורי איננו מטרה בפני עצמה, אלא מכין את הקרקע לנאום המצוות שיבוא אחריו – וחותם אותו בקריאה לציות.
מתוך כך מתברר שמטרת הסיפורים שנבחרו היא להציג יסוד חינוכי המוביל לשמירת המצוות. השאלה היא: כיצד הסיפורים שנבחרו עושים זאת?
גם כאן מבנה הנאום מספק רמז. משה איננו מתאר את כל קורות בני ישראל במדבר, אלא מתמקד בשני מסעות בלבד:
- המסע הראשון – מסעם של דור יוצאי מצרים לארץ ישראל שנכשל. במסגרת המסע הזה משה מספר על חטא המרגלים וחטא המעפילים.
- המסע השני – המסע של הדור הבא לארץ ישראל שצולח. כאן משה בוחר לספר על אי הלחימה באדום עמון ומואב ובמלחמות עם סיחון ועוג.
נדמה כי משה מציג כאן השוואה מכוונת: שני מסעות, שני דורות, ושתי תוצאות הפוכות. בעצם, השאלה עליה מנסה לענות נאומו של משה היא מה גרם לכישלון במסע הראשון, ומה אפשר את הצלחת המסע השני? התשובה לשאלה הזו תוביל להבנת הלקח ההיסטורי שמבקש משה להנחיל לדור שנכנס לארץ ישראל.
כאמור, במסע הראשון מתמקד משה בשני אירועים עוקבים: חטא המרגלים וחטא המעפילים. בתחילה, עם ישראל שולח שנים-עשר מרגלים לתור את הארץ. כאשר המרגלים חוזרים, עשרה מהם מוציאים את דיבת הארץ רעה ומטילים ספק ביכולת העם לכבוש אותה. התוצאה היא שעם ישראל מסרב להיכנס לארץ, על אף שזו הייתה הוראתו הישירה של ה'. בעקבות חטא זה נגזר על העם עונש קשה: דור יוצאי מצרים לא ייכנס לארץ, ויישאר במדבר עד כלותו.
תגובת נגד מפתיעה מופיעה מיד לאחר מכן: קבוצה אנשים, המעפילים, מחליטה לעלות לארץ דווקא עתה – בניגוד לציווי החדש של ה', האוסר עליהם לעשות כן. ניסיון העלייה נכשל, וכל אותם אנשים נהרגים בקרב מול הכנענים והעמלקים.
הבעיה בשני החטאים הללו היא חוסר הציות לצו ה'. זאת למרות שהצווים אליהם בני ישראל לא מציינים בשני החטאים הם הפוכים. בחטא המרגלים הסירוב הוא לציווי לעלות לארץ ישראל, ובחטא המעפילים הציווי שלא מקוים הוא הציווי לא לעלות לארץ ישראל.
העובדה כי שני הציוויים הפוכים מעלה את הנקודה החשובה כי הערך העליון כאן הוא השמירה על דבר ה'. לכאורה, היה ניתן להתייחס למעפילים כקבוצה צדיקה של אנשים, כיוון שהם הבינו מחטא המרגלים שיש כרך גדול לארץ ישראל, והיו מוכנים למסור את נפשם עבור ערך זה. ברם, משה מנסה ללמד בדיוק את המסר ההפוך. העניין איננו הערכים הנגזרים מציוויי ה', אלא השמירה על ציווי ה' עצמו.
זאת בדיוק הנקודה עליה משה חוזר בתיאור המסע השני. ה' מצווה את עם ישראל לא לפתוח במלחמות מול אדום מואב ועמון. היה ניתן להבין מהציוויים הללו כי העניין הוא ערך השלום, והחשיבות של לא לפתוח במלחמה, ולכן עם ישראל שלא פותח במלחמות עושים מעשה טוב. אך גם כאן, משה ממשיך ומציין כי גם כאשר ה' מצווה את בני ישראל לפתוח במלחמה מול סיחון ועוג הם עושים זאת.
העולה מהדברים הללו, היא כי למרות חשיבותם של הערכים הנגזרים מציוויי ה' כמו ארץ ישראל, הערך המרכזי הוא השמירה על מצוות ה'. דור יוצאי מצרים לא שמר על הציווי ולכן מסעו לארץ נכשל, בעוד הדור הממשיך שמר על הציוויים ולכן מסעו צלח.
הנקודה האחרונה בה עלינו לגעת בכדי להבין את הקירה ההיסטורית של משה, זה הסיפור הראשון שמופיע, סיפור כינון מערכת המשפט. סיפור כינון מערכת המשפט מתחיל בביקורת של משה כלפי עם ישראל, על כך שהוא לא יכול לעמוד לבדו בכל הטורח שעם ישראל מטריחים אותו. בעקבות כך הוא ממנה תחתיו שופטים.
הביקורת של משה איננה רק על העומס הכמותי, אלא על מהות העומס: עם ישראל טרודים בריבים קטנוניים, מתמקדים בתביעות הדדיות ובשאלות של רווח והפסד. במקום שמערכת המשפט תהיה מקום של בירור דבר ה', היא הופכת לזירה של טרוניות בין אדם לחברו.
מיקומו של הסיפור הזה בראשית הנאום מעיד על מקומו בהבנת הבעיה הכוללת: זוהי התשתית הרוחנית של הכישלון בדור המדבר. משה מבקש להדגיש שהציות לה' איננו רק פעולה טכנית של שמירת חוקים, אלא נובע מתוך עמדה פנימית של הקשבה. אשר אדם ניגש למערכת החוק כאל כלי למימוש אישי או להפקת תועלת, הוא מאבד את היכולת לשמוע את דבר ה' כפי שהוא.
ההסתכלות המצומצמת, התובעת את זכויותיה באופן קנטרני במקום להסתכל על התמונה הכוללת, היא הקרקע ממנה צומחת המריית פי ה'. על כן כבר בפתח נאומו אומר משה לעם: אם אתם רוצים להבין מדוע נכשל הדור – חפשו במה הוא בחר להתעסק.
[1] בצורך לבאר את המצוות נדון בעזרת ה' בשיעור מטרת נאום המצוות של משה
