קריעת ים סוף היא אירוע מכונן החותם את סיפור יציאת מצרים. לאחר תקופה ארוכה שבה בני ישראל משועבדים במצרים, ובעקבות עשר המכות שהונחתו על הארץ, פרעה משלח את בני ישראל מארצו. העם יוצא ממצרים בדרכו אל המדבר, אך כעבור זמן קצר מתחרט פרעה, רודף אחריהם בראש צבאו, ולוכד אותם על שפת ים סוף.
בשלב זה מתרחש הנס. על פי ציווי ה', משה נוטה את ידו על הים, המים נבקעים, ונוצר מעבר יבשתי בין חומות מים. בני ישראל חוצים את הים, ובעקבותיהם נכנסים גם חיילי מצרים. לאחר שעם ישראל מסיים לעבור, משה נוטה את ידו שנית, הים שב לצורתו המקורית, וצבא מצרים טובע. נס זה גורם לעם ישראל להגיע להכרה אמונית בקב"ה ובמשה כעבד שלו.
אולם קריעת ים סוף שונה בנוף של יציאת מצרים. יציאת מצרים מוצגת במקרא כמהלך מתוכנן היטב, שמסגרתה מתוארת כבר בברית בין הבתרים[1], ומפורטת שוב למשה במעמד הסנה[2] ולאורך הסיפור. השעבוד, הסירוב הצפוי של פרעה, המכות שיבואו בעקבותיו, היציאה עצמה, ולקיחת רכוש המצרים – כל אלה מופיעים מראש כחלק ממערך סדור וברור.
על רקע זה, בולט מעמדה החריג של קריעת ים סוף שלא מופיעה בתוכניות הקודמות. בפרקי התכנון לא מופיע כל רמז לעימות נוסף שיתרחש לאחר צאת העם ממצרים. השלב האחרון בתוכנית ה-לוהית, כפי שהיא מוצגת לאורך כל הדרך, הוא יציאה ברכוש גדול. אם כן צריך לשאול מה מקומה של קריעת ים סוף בתוך סיפור יציאת מצרים[3]?
תמיהה זו מתחזקת דווקא על רקע העובדה שקריעת ים סוף מתוארת כפעולה יזומה. ה' מצווה את משה להוביל את העם למהלך נסיגה אסטרטגי, לשוב אחורנית ולחנות מול ים סוף, כדי ליצור רושם כאילו הם תועים במדבר. תכלית ההעמדה הזו היא לגרות את פרעה לצאת לרדוף אחריהם. במילים אחרות, למרות שאין לקריעת הים כל זכר בתוכניות הגאולה הראשוניות, הרי שכאשר היא מופיעה לבסוף, היא מוצגת כמהלך מחושב מראש.
אך גם תכנון זה מעלה שאלות. כאשר התורה מתארת את בחירת מסלול ההליכה לארץ כנען, השיקול שמופיע בבחירת הדרך הוא החשש שעם ישראל לא מוכן למלחמה[4]. לא זאת בלבד אלא שאם העם יתקל במלחמה הוא ישוב למצרים. אם כך, כיצד ייתכן שהמהלך הראשון לאחר מכן הוא יזום דווקא כדי להביא לעימות ישיר עם מצרים?
תיכנון מהלך הנסיגה וביצועו
נדמה כי המקום הראוי להתחיל בו את בירור משמעותה של קריעת ים סוף הוא בתוכנית של המהלך הנסיגה המוביל לקריעת ים סוף[5]:
וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירת בין מגדל ובין הים לפני בעל צפן נכחו תחנו על הים: ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ סגר עליהם המדבר: וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'
בפסוקים אלה מתוארת תוכנית בת שלושה שלבים: בשלב הראשון מצווה העם לשוב לאחור ולחנות בסמוך לים; בשלב השני ה' מחזק את לב פרעה כדי שזה ירדוף אחרי העם; ובשלב השלישי נאמר שה' עתיד לזכות בכבוד על חשבון פרעה וצבאו, ככל הנראה הכוונה שה' יגרום למפלת צבאו של פרעה.
שני השלבים הראשונים מבוצעים באופן מדויק: העם אכן נסוג[6], ופרעה יוצא לרדוף בעקבותיהם לאחר שה' מחזק את לבו. אולם לאחר מכן אין תיאור של ביצוע השלב השלישי. במקום המשך ישיר של התוכנית, התורה מספרת כי העם נתקף חרדה ומתחרט על עצם יציאתם ממצרים[7].
משה מרגיע את העם, ומבקש מהם לעמוד מנגד ולהמתין לישועה שתבוא מיוזמתו של הקב"ה. ביטחונו של משה נובע מהתוכנית שהייתה ידועה לו אשר בסופה ה' אמור להשמיד את צבא פרעה. אלא שבפסוק הבא ה' נוזף במשה על כך שמשה צועק אליו. תגובה זאת מפתיעה מאוד, שכן לא שמענו שמשה צועק להשם. תנועתו של משה היא בדיוק התנועה ההפוכה, משה מרגיע את העם ולא צועק לקב"ה[8].
נראה כי דווקא בפער הזה שבין תגובת משה לבין תשובת ה' טמון המפתח להבנת התפקיד של קריעת ים סוף. האלטרנטיבה שה' מציע למשה לצעקתו היא תוכנית חדשה. במסגרת תוכנית זאת משה אמור לעשות את המעשים אשר יובילו לקריעת ים סוף. דרך פעולה זו היא שעתידה להוביל, בסופו של דבר, למימוש השלב השלישי בתוכנית המקורית – גילוי כבודו של הקב"ה אל מול פרעה והצבא המצרי.
המלחמה במצרים
הראב"ע[9] נדרש לפער הזה. לדבריו, אין אפשרות לייחס למשה עצמו את הצעקה שעליה ה' נוזף בו, שהרי משה הוא זה אשר זה עתה הרגיע את העם בביטחון מוחלט כי ה' עתיד להושיעם. על כן, כאשר נאמר שה' פונה אל משה בתוכחה, הוא לא פונה אליו אישית אלא כנציגו של העם כולו. העם הוא שזעק אל ה', והוא זה שננזף, אלא שהדרך להעביר את הביקורת אל העם היא דרך משה, הנציג שלהם.
אלא שפרשנות זו מעוררת קושי: מה פשר הביקורת על זעקת העם? הרי ישראל היו במצוקה אמיתית – מכותרים בין הים לבין צבא מצרים המאיים להשיגם. האם אין זה טבעי שבמצב כזה יפנו אל ה' בזעקה[10]? חשוב להדגיש כי ה' אינו מבקר את תוכן הדברים שזעק העם, אלא על עצם הצעקה. כלומר, החטא אינו נעוץ בשאלה מה נאמר בזעקה – אלא בעצם העובדה שישראל נזקקו לה.
תשובתו של הראב"ע מתבצעת על ידי הפיכת השאלה[11]. לטענתו השאלה המתבקשת איננה מדוע עם ישראל ננזפו על צעקתם, כי אם מדוע הם בחרו שלא להילחם. לטענת הראב"ע, הציפייה מבני ישראל הייתה להילחם בצבא המצרי שהגיע[12]. הוא מציין כי לעם ישראל יש יתרון מספרי מובהק, כך שהתמודדות זאת בכלל אינה מופרכת.
אם כן, הנזיפה על צעקת בני ישראל היא על כך שבמקום לקיים את התוכנית המקורית ולהילחם בצבא המצרי, הם בחרו לצעוק ולא להילחם. ה' מבין שכחלק מהוצאת בני ישראל ממצרים והכנסתם לארץ יש צורך להכין את בני ישראל לאפשרות של מלחמה. דווקא מפגש עם הצבא המצרי – אויב מוכר מהעבר – נועד לשמש כתחנה ראשונה בתהליך ההתחשלות הלאומי. התמודדות מוצלחת הייתה מאפשרת לישראל לעקור מקרבם את חרדת מצרים, ולסתום את הגולל על האפשרות לחזור לשם.
קריאה זאת ממצבת את קריעת ים סוף לא כחלק מיציאת מצרים אלא כשלב ראשון של ההכנה לכניסה לארץ. כדי שעם ישראל לא יברח ממלחמה עליהם לצאת לקרב כנגד הצבא המצרי. עימות זה לא רק יכין את עם ישראל לכניסה לארץ ישראל, אלא גם יסגור את האפשרות המנטלית של חזרה לארץ מצרים.
אולם תוכנית זו לא התממשה. במקום עימות, באה זעקה. במקום פעולה – תלות. ואכן, כפי שעתידים אנו לראות שוב ושוב במהלך שנות הנדודים במדבר, הגעגוע למצרים לא נעלם. כישלון זה חוזר ומופיע לאורך נדודי המדבר. שוב ושוב עולה הרעיון לחזור מצרימה: בפרשת המתאוננים, בחטא המרגלים, במרד קורח – בכל פעם שהאתגר גדל, חוזרת כמיהה לארץ העבדות המוכרת.
נראה מדברי הראב"ע שהסיבה העמוקה לכך שהתוכנית לא התממשה נעוצה לא רק בפחד הרגעי, אלא במנטליות של עם שזה עתה יצא מעבדות. אף שלכאורה עמד לרשות ישראל יתרון מספרי מובהק, הרי שמבחינה תודעתית – הם לא היו מסוגלים לעמוד מול אויב שבעיניהם עוד נתפס כאדון. עמידה מול המצרים, שעד לפני שבוע שלטו בהם באכזריות, לעימות צבאי נדמתה כבלתי אפשרית.
ברם, דווקא מתוך הפספוס הזה צומחת תכונה אחרת, עמוקה לא פחות: הרגישות לחלש. העובדה שעם ישראל לא נולד כאומה גאה ובטוחה בעצמה, אלא כקהילה של עבדים שיצאה לחירות רק דרך ניסים, מותירה רושם עמוק בתודעתו. במקום תודעה של עליונות, נותרה בו עדות חיה לחולשה האנושית – ודווקא מכוחה באה היכולת להזדהות עם האחר, להבין את סבלו של הזר, לגר ולעני.
התורה עצמה חוזרת שוב ושוב על הקריאה להיזכר במצרים – "כי גרים הייתם בארץ מצרים", "וזכרת כי עבד היית". החוויה שלא התחלפה מיד במנטליות של לוחם, אלא נותרה חקוקה כתודעת עבדות, היא שעיצבה את מוסריותו של העם. היא שבנתה בו את היכולת לראות לא רק את המנצח – אלא גם את המדוכא.
המהלך הכללי של קריאת ים סוף
אף שפרשנותו של הראב"ע מצליחה להסביר את הפער שבין מעשהו של משה לבין נזיפתו של הקב"ה, היא אינה הולמת את המבנה הכולל של הפרשה. היא מספקת מענה נקודתי, אך אינה משתלבת במהלך הסיפורי הכולל, כפי שהוא מוצג כבר בתחילתו.
מטרת המהלך כולו, כפי שהיא מנוסחת בתחילת הפרק היא שינוי תודעתי אצל המצרים[13]. מפלת הצבא המצרי אמורה לבסס את כבודו של הקב"ה בעיני מצרים. אלא שהתוצאה הסופית שונה. הסיפור מסתיים בהבעת אמון ובתחושת יראת כבוד מצד בני ישראל, אך אין כל עדות לכך שהמצרים עצמם שינו את עמדתם או הפנימו את משמעות האירועים.
הצבא המצרי טובע כולו, והסיפור עובר מיד להתמקדות בעם ישראל. לא נמסר דבר על תגובת המצרים ששרדו, אם היו כאלה, או על השפעה כלשהי של האירוע על מצרים כישות לאומית או תודעתית. התוצאה שהובטחה אינה נזכרת.
נראה כי השגת המטרה הזאת הייתה אמורה להגיע כאשר המצרים הנמצאים בים סוף מתחילים לנוס[14]. חיילי הצבא המצרי, בעודם בתוך הים, מתחילים להבין את גודל הסכנה ולנסות להימלט. בשלב זה מתעוררת אצלם חרדה אמיתית, והם מכירים, ולו לרגע, בעליונות של ה'. אילו האירוע היה נחתם בשלב זה, אפשר שהיה נוצר אפקט תודעתי מתמשך: המצרים שנותרו בחיים היו שבים לארצם, מספרים על מה שראו, ונושאים עמם את הבשורה אודות כוחו של ה' -לוהי ישראל[15].
אבל במקום שזה יקרה כל חיילי מצרים טובעים בים, והאפשרות להפוך את חוויית ההכרה לחלק מהתודעה המצרית נקטעת באיבה. בכך נותר היעד המקורי, כינון כבודו של הקב"ה בעיני מצרים בלתי מושג[16].
ניתן להבין את כישלונה של התוכנית המקורית גם על רקע התגובה הראשונית של בני ישראל בעת המפגש עם המצרים. זעקתם, כפי שנראה מתוך מהלך הסיפור, לא הייתה רק ביטוי לפחד טבעי או לחוסר בשלות נפשית – אלא גם סימן לחוסר אמון בקב"ה. בכך, למעשה, נשמט הבסיס למהלך שביקש לבסס את כבודו של הקב"ה בעיני אומות העולם.
במובן זה, ביסוס האמונה של בני ישראל הוא תנאי מקדים להכרה של מצרים. כל עוד ישראל עצמם נבוכים, מהססים ותלויים – הם אינם יכולים לשמש עדות חיה לריבונותו של הקב"ה. רק לאחר שתתגבש בהם תחושת ביטחון ואמונה, ניתן יהיה לצפות להשפעה רחבה יותר כלפי חוץ. מתוך כך, אפשר להבין מדוע התוצאה הסופית של הפרשה היא פנימית בלבד: ביסוס האמונה של בני ישראל.
כדי לעשות את זה משה מבין שיש צורך לא רק להכות בצבא מצרים, אלא להשמידו כליל. פעולה זאת חייבת להיות מבוצעת על ידי ה' לבדו. לפיכך, בעקבות זעקתם של עם ישראל משה משנה את התוכנית. במקום מהלך שמטרתו היא הגעה למצב בו מצרים יודעים כי ה' הוא ה-לוהים, עם ישראל צריכים להמתין ולראות את ישועת ה', המתבטאת בכך שהם לא יראו יותר לעולם את הצבא המצרי.
בסופו של דבר, פרשת קריעת ים סוף משקפת מורכבות כפולה בזהותו ובתודעתו של עם ישראל בראשית דרכו. מחד, היא חושפת את הקשר ההדוק בין חוסר האמון של העם בעצמו לבין חוסר האמון שלו בבוראו. עם שאינו רואה את עצמו כבעל ערך וכבעל יכולת – יתקשה גם לבטוח בהנהגה אלוהית המובילה אותו. הפער הזה, בין הפוטנציאל למציאות, בין הייעוד לבין תחושת החולשה, הוא שמונע מישראל למלא את ייעודם כעדות חיה לפעולתו של הקב"ה בעולם.
מאידך, דווקא תודעת החולשה הזאת, ההיסטוריה שנפתחת בעבדות ולא בעוצמה, מטילה על עם ישראל אחריות מוסרית מתמשכת: עם שנולד מתוך שבר, מחויב לשאת עמו את הזיכרון הזה ולהפנות אותו כלפי החברה שסביבו – כרגישות, כצניעות, וכדאגה לחלש. כך הופכת ההחמצה שבתוך הסיפור לתשתית מוסרית שמלווה את עם ישראל לאורך דורות.
[1] ספר בראשית פרק טו פסוקים יג יד
[2] ספר שמות פרק ג פסוקים טו-כב
[3] רש"י (שמות פרק טו פסוק כב ד"ה ויסע משה) מתייחס לשאלה הזאת בעקיפין. הוא כותב כי קריעת ים סוף היא חלק מההבטחה שעם ישראל יצאו ברכוש גדול. כאשר מצרים טבעו הם טבעו יחד עם מרכבותיהם המעוטרות תכשיטים, כך שהביזה שקיבלו עם ישראל מקריעת ים סוף הייתה גדולה יותר ממה שהשיגו ביציאה ממצרים עצמה.
[4] ספר שמות פרק יג פסוק יז
[5] ספר שמות פרק יד פסוקים א-ד
[6] זאת כנראה הכוונה כאשר כתוב (ספר שמות פרק יד פסוק ד): "ויעשו כן", עם ישראל חוזר אחורה כפי שצווה.
[7] את החרדה הזאת ניתן לחלק לשני חלקים. החלק הראשון הוא צעקה כלפי הקב"ה, והחלק השני הוא תלונה כלפי משה. במקום אחר יש לעמוד על טיב החילוק בין שתי התגובות הללו.
[8] הפרשנים הציעו תשובות רבות לשאלה זאת. רש"י (שמות פרק יד פסוק טו ד"ה מה תצעק אלי) למשל טוען שמעבר להרגעת עם ישראל משה גם מתפלל לקב"ה, ובתגובה ה' אומר לו כי זאת לא העת להתפלל. הספורנו (שמות פרק יד פסוק טו ד"ה מה תצעק אלי) לעומת זאת טוען כי משה לא האמין שעם ישראל יקיימו את התוכנית של הקב"ה.
[9] אבן עזרא שמות פרק יד פסוק טו ד"ה מה תצעק
[10] שאלה זאת מופיעה ברמב"ן (שמות פרק יד פסוק טו ד"ה מה תצעק אלי). תשובתו היא שמשה כבר יודע את התוכנית, ועל כן הוא לא אמור להשאיר את עם ישראל חסרי אונים אלא הוא אמור להתקדם לשלב הבא ולהגיד לבני ישראל לנסוע כדי שהתוכנית תוכל להתקיים.
[11] אבן עזרא שמות פרק יד פסוק יג ד"ה התיצבו וראו את ישועת ה'
[12] דוגמה לציפייה זאת ניתן לראות באמירה שעם ישראל יצאו ממצרים כאשר הם חמושים (אבן עזרא שמות פרק יג פסוק יח ד"ה וטעם להזכיר הכתוב וחמושים).
[13] הנצי"ב (העמק דבר שמות פרק יד פסוק ד ד"ה וידעו מצרים כי אני ה') נדרש לשאלה למה יש צורך בנס נוסף כדי לגרום למצרים להאמין. לטענתו כל המכות היו רק לידיעתו של פרעה והסביבה שלו, וכאן המוכוונות היא כלפי כל העם המצרי.
[14] ספר שמות פרק יד פסוק כה
[15] אירוע זה היה יכול להתרחש גם עם הם היו מפסידים במלחמה לישראל, כך שקריאתו של הראב"ע אינה סותרת את הקריאה הזאת.
[16] הראב"ע (שמות פרק יד פסוק כה ד"ה נלחם להם במצרים) טוען כי מטרה זאת כן הושגה עבור המצרים שטבעו בים. הם ידעו את ה' לפני מותם. הבעיה בלראות בזה את השלמת המשימה היא שהתורה לא משתמשת בלשון "כבוד" או "ידיעה" שנאמרות בתכנון כדי לתאר תהליך שעוברים המצרים.
