"כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' -להיך בכל מעשה ידיך"
כאשר בעל השדה או אחד מפועליו שוכח לאסוף עומר תבואה או פרי מן המטע, לאחר שכבר המשיך בדרכו, נאסר עליו לשוב וללקט את מה שנשכח. תבואה זאת נקראת שכחה, והתורה מצווה את האדם להשאיר אותה לגר ליתום ולאלמנה. הדרך בה התורה מתארת את המצווה הזאת היא שבמקרה בו האדם שוכח תבואה, חל עליו איסור לחזור ולאסוף אותה. המצווה כאן איננה השכחה אלא האיסור לשוב ולקחת את התבואה.
בפשט המצווה נראה שהתורה מבקשת לעצב את תודעתו של בעל הבית, שלא יהיה אוחז בכל קניינו בחוזקה יתרה. אם עומר אחד יכול להישכח ממנו מבלי שיחוש חסרונו, הרי שיכול הוא להשאירו לעניים. בכך התורה מחנכת את האדם לנדיבות, להכיר כי רכושו איננו מוחלט בידו, וכי יש בו חלק המיועד מעצם הדבר להיטיב עם הזולת[1].
אולם אנחנו מוצאים בחז"ל תפיסה אחרת. הד ראשון לתפיסה זאת מופיע בדברי רבי אלעזר בן עזריה[2] שלומד ממצוות שכחה שכל אדם שמאבד כסף ועני מוצא אותו ולוקח לעצמו מקיים מצוות צדקה. יש כאן הרחבה מפתיעה של עיקרון השכחה. לא רק בעל שדה ששוכח עומר זוכה במצווה, אלא גם מי שאיבד מטבע, ואפילו לא שם לב לכך, נחשב כמי שקיים מצווה בזכות התוצאה שהגיעה לידי העני.
במבט ראשוני דברי רבי אלעזר בן עזריה אינם מובנים. כיצד ניתן להשוות בין שתי הסיטואציות? בעל השדה ששוכח עומר עומד מול אתגר לא פשוט: הוא השקיע בעומר הזה, טרח ועמל בשדה, ועכשיו התורה דורשת ממנו להתגבר על דחף אנושי טבעי – לאסוף את שלו. יש כאן הימנעות אקטיבית שמצריכה תעצומות נפש. לעומת זאת, אדם שאיבד את כספו בלי ששם לב שאיבד ובלי לדעת שהכסף הגיע לעני, כיצד אפשר לראות בו מקיים מצווה?
אנחנו מוצאים גישה דומה במקור תנאי נוסף. התוספתא[3] מספרת על אדם שכאשר שכח עומד בשדה הוא שמח כל כך עד שביקש מבנו שילך ויקריב קורבנות כתודה לקב"ה על זה שגלגל לידו את המצווה הזאת. הבן שואל את אביו למה הוא כל כך שמח על מצוות השכחה ותשובת האב היא שאת המצווה הזאת האדם מקיים לא מדעתו.
טענת האב בסיפור הזאת גם אינה ברורה כל צרכה, שכן ישנן מצוות רבות שההגעה אליהן איננה תלויה באדם. כך למשל, ניתן לציין את אחת המתנות האחרות שצריך לתת לעני כאשר קוצרים בשדה "לקט". לאדם אוסר ללקט את השיבולים שנופלות לו בשעת הקציר. גם כאן, האדם לא בוחר להפיל את השיבולים, ובכל זאת על ידי כך מגיעה לידו הזדמנות לקבלת מצווה, לא ללקט את השיבולים שנפלו.
נראה משני המקורות הללו כי ישנה תפיסה לפיה השכחה אינה רק המציאות בה מגיעים לכדי קיום המצווה, אלא היא חלק מהמצווה עצמה. לא רק ההימנעות מלחזור ולקחת את העומר היא המצווה, אלא עצם השכחה, אותו רגע שבו בעל הבית עובר בשדה ואינו שם לב לעומר שנותר מאחור הוא קיום המצווה.
אלא שהטענה הזאת מעוררת קושי גדול. בדרך כלל, קיום מצווה כרוך בכוונה או לפחות במודעות. כאן, לעומת זאת, כל ניסיון מודע לקיים את המצווה דווקא סותר אותה. ככל שאדם ירצה יותר לזכות במצווה זו, כך היא תתרחק ממנו. בעל הבית זוכה במצווה הזאת ממש כשם שאדם זוכה בהגרלה: אין לו שליטה על עצם ההתרחשות, ואין בידו כל דרך "לכוון" אליה.
בתפיסה החז"לית שהצגנו מצוות השכחה מדגישה ביתר שאת את התודעה שכל המצוות שאנו מקיימים אינן פרי מעשינו בלבד, אלא תוצאה של רצון ה'. מכאן למד רבי אלעזר בן עזריה שכמו שה' גורם לכך שהאדם ישכח לאסוף חלק מתבואתו כדי שיגיע לעניים, כך הוא גם מזמן לאדם לאבד דבר מה בכדי שהעניים יתפרנסו ממנו.
שמחתו של אותו חסיד, כפי שמתוארת בתוספתא, איננה שמחה על מצווה אחת בלבד ואף לא על מעשה חסד נקודתי. החסיד שמח משום שבאותו רגע ניתנה לו הזדמנות נדירה להכיר בכך שהוא מקבל באהבה את כל מה שהקב"ה מגלגל על ידו. בדרך כלל האדם חווה את חייו כשרשרת של החלטות, יוזמות ושליטה. אך מצוות השכחה שוללת ממנו את תחושת השליטה: היא קורית מאליה, בלי תכנון ובלי מודעות, ודווקא משום כך היא פותחת פתח לביטוי עמוק יותר של אמון בהשגחה.
מצווה זאת אינה מעמידה את האדם בניסיון האם לתת לעני דבר מה, אלא כיצד לפרש את האירוע שקרה לו. האם לראות בו תקלה מצערת ואובדן, או הזדמנות לומר: אני שלם עם מה שה' זימן לי; אני שמח להיות חוליה במעשה החסד שהקב"ה פועל דרכי.
במובן זה, מצוות השכחה נעשית סמל לכל אותם דברים בחיים שאינם בידינו. האדם יכול לבחור לראות בהם עילה לעצבות ולתסכול, או לנסות להבין שיש בהם רובד עמוק יותר – אופן שבו ה' משפיע טוב לעולם דווקא דרכו, גם אם הוא עצמו אינו רואה את התמונה המלאה באותו רגע.
מתוך עיון בפשט הכתובים ובדרשות חז"ל מתברר כי מצוות השכחה נושאת עמה רובד כפול: ברובד הפשוט היא מחנכת את האדם לנדיבות ולוויתור על מה שאינו חיוני לו, וברובד העמוק היא מזכירה לו כי חייו ורכושו אינם נתונים בידו בלבד אלא בהשגחת ה'. דווקא באירוע שבו הוא אינו שולט, מתגלה האפשרות לראות את עצמו כשליח של ה'.
[1] ובכיוון הזה הולך ספר החינוך (מצווה תקצב) כאשר הוא מסביר את המצווה.
[2] ספרי דברים פרק כד פסוק יט ד"ה למען יברכך
[3] תוספתא פאה פרק ג הלכה ח
