הפרשה הקודמת, פרשת בלק, נחתמת בחטא של עם ישראל בשיטים[1]. בנות מואב פועלות לפיתוי גברים מבני ישראל, ובכך גורמות להם להשתתף גם בפולחן אלילי. בתגובה לחטא זה פורצת מגפה בעם, וה' מצווה את משה להעניש את המעורבים ומשה מעביר את ההוראה לשופטים. בשלב זה במקום לומר לנו שהשופטים מקיימים את הצו, התורה עוברת לתאר מקרה פרטי בו איש ישראלי ואישה מדיינית חוטאים יחד בפומבי. משה ויתר העם משותקים, ומתוארים כמי שבוכים, בעוד פנחס קם והורג את הזוג.
פנחס מגיב למעשה של האיש הישראלי והאישה המדיינית בנקיטת פעולה אלימה. הוא עושה זאת מבלי שקיבל סמכות מפורשת, מבלי שנערך בירור, וללא מעורבות של מערכת השיפוט שהתבקשה לפעול זמן קצר קודם לכן. תגובתו נעשית מול הציבור, ונראה שהיא תולדה של מצב שבו ההנהגה עומדת מנגד.
ברם, התורה מציגה את מעשהו של פנחס באור חיובי כבר באותו הפסוק. מיד לאחר מעשהו של פנחס, התורה מציינת שהמגפה נעצרת. מדובר במגפה הקטלנית ביותר שאירעה לבני ישראל במדבר, ובה נהרגו עשרים וארבעה אלף אנשים. העובדה שדווקא מעשה זה הביא לסיומה מעניקה לו תוקף בדיעבד ומצביעה על האפקטיביות שלו.
בנוסף לעצירת המגפה, התורה מתארת את תגובת ה' למעשה של פנחס. ה' אומר שהוא זה שפייס אותו ומנע ממנו לכלות את העם. עקב כך ה' מעניק לפנחס שתי מתנות: ברית שלום וכהונת עולם. אם ה' מברך ומעניק תגמול על פעולה מסוימת, קשה לראות בה פעולה שלילית. מבחינה לוגית פשוטה, מדובר באישור -לוהי מלא למעשה.
מהאופן שבו התורה מציגה את מעשהו של פנחס, עולה כי יש מקום להכיר בדרך הפעולה שלו כאפשרית אך רק בנסיבות קצה. השכר שניתן לו, יחד עם דברי ההערכה של ה', מצביעים על כך שבמקרה זה, הפעולה בצורה קנאית היית נצרכת. פנחס פועל תוך עקיפת המערכת ההיררכית, ללא תהליך מסודר וללא מינוי פורמלי. אלא שהוא עושה זאת בזמן שבו המערכת עצמה חדלה מלתפקד: מגפה קטלנית משתוללת, כשבמקביל ישנם אנשים שעדיין חוטאים בצורה פומבית. המעשה של פנחס, נתפס כתגובה הכרחית למצב שאין לו מענה אחר.
נראה כי חז"ל[2] ביקשו לרסן את האופי המהפכני והאנטי ממסדי של מעשה פנחס. לשם כך, הם משבצים את המעשה הזה כחלק מההלכה, וקובעים כי מי שבועל אישה נוכרית, קנאים פוגעים בו. יוצא על פי זה שפנחס פעל על פי ההלכה. לא מדובר ביוזמה קפריזית שפנחס עשה על דעת עצמו, אלא ביישום ישיר של דין קיים. פנחס איננו חורג מהחוק – הוא פשוט מוציא אותו לפועל. הוא קנאי ומכוח זה היה עליו להרוג את האנשים החוטאים.
כמו כן, חז"ל מגבילים את הכלל הזה וקובעים כי לא מורים בפועל למי שרוצה ליישם את הדין הזה לעשות זאת. כך למשל, אם פנחס היה פונה למשה ושואל אותו האם להרוג את האיש החוטא, תשובתו של משה הייתה צריכה להיות לא.
חז"ל אפוא מבקשים להלך בין הטיפות: מצד אחד, טענת חז"ל היא שפנחס פעל על פי ההלכה. הם לא מוכנים לקבל את זה שהאדם יעבור על ההלכה ויבצע רצח וזה יהיה בסדר. על כן, חייבים לומר שההלכה מצדיקה את המעשה של פנחס. ההכרה בפנחס כגיבור דתי מחייבת לטעון שמעשיו תואמים את ההלכה. לפיכך, הם מציבים את מעשהו של פנחס כחלק מהדין.
ומצד שני — דווקא משום שיש כאן פתח הלכתי, עולה החשש שמא אנשים ינצלו אותו כדי להצדיק פעולות חמורות. אם תישמע מכאן לגיטימציה כללית לפעול מתוך קנאות דתית, ייווצר מדרון מסוכן שבו כל אדם יראה את עצמו כשליח -לוהי, ויפעל באלימות בשם התורה. חז"ל מודעים היטב לסכנה הזו, ולכן הם מצמצמים את האפשרות לממש את הדין הלכה למעשה.
ההלכה, ככלל, נועדה להדריך את האדם בכל מצב סביר ולהעניק לו מסלול פעולה ברור. אך ישנם מצבים חריגים, נדירים, שבהם הצירוף המדויק של הנסיבות מעמיד את האדם בפני שאלה שאין לה מענה מובהק על פי שורת ההלכה. במצבים חמקמקים אלה, עלול להיווצר מרחב שבו האדם נדרש להכריע מתוך עצמו, ולפעול לפי מה שהוא סבור כרצון ה' — גם אם אין לו לכך גיבוי פורמלי.
אך מי שבוחר לפעול מתוך קנאות, מחוץ למסלול ההלכתי הרגיל, חייב לדעת: האחריות למעשה מוטלת עליו לבדו. הוא איננו רשאי לומר "כך צוויתי" — משום שאין כאן ציווי. המעשה ייבחן לפי תוצאותיו, לטוב ולרע. חז"ל מלמדים: הפתח לקנאות קיים, אך רק למי שמוכן לשאת על כתפיו את מלוא האחריות, ולפעול בלי גיבוי, בלי הבטחה, ובלי לדעת כיצד יישפט מעשהו.
כך גם מסבירה הגמרא את העיקרון שאין מורים כך להלכה. אם פנחס היה ניגש להרוג את זמרי ובאותו רגע זמרי היה חדל ממעשהו, פנחס היה נחשב לרוצח וחייב מיתה[3]. ואם היה זמרי מקדים והורג את פנחס, הוא לא היה נענש, שהרי הרג את מי שבא להורגו. כלומר, עצם המעשה של הקנאי עומד כל העת על חודו של רגע, תוצאה, והקשר. הסיכון הוא גם פיזי, אך גם הלכתי. המסר ברור: הקנאי נוטל על עצמו אחריות כבדה שאין לה עוגן ברור מראש, והסכנה שהוא נושא היא רבה מדי מכדי שמישהו אחר יוכל להורות לו לפעול.
[1] ספר במדבר פרק כה
[2] על פי הגמרא במסכת סנהדרין דף פב.
[3] הראב"ע (במדבר פרק כה פסוק יב ד"ה את בריתי שלום) מסביר על פי ההיגיון הזה את ברית השלום שקיבל פנחס. פנחס הרג אדם ולכן הוא אמור לחשוש מנקמת דם. ברית השלום שה' מעניק לו, אמורה להגן עליו מנקמה שכזאת.
