אחד הסיפורים העמומים ביותר בפרשה מתרחש בדרך חזרתו של משה ממדיין למצרים. לאחר שה' ממנה את משה למושיעם של עם ישראל מסבלות מצרים, כאשר משה הולך לבצע את המשימה שהוטלה עליו, התורה מספרת שה' מבקש להמיתו. ההצלה ממוות מתרחשת גם היא באופן מוזר, ציפורה אשתו של משה עושה ברית מילה לבנם ומשליכה את העורלה על רגליו לאומרת "כי חתן דמים אתה לי". לאחר ההצלה ציפורה חוזרת שוב על אמירתה בשינוי קל, במקום "חתן דמים אתה לי", "חתן דמים למולות".
פרשייה זאת מעלה שאלות רבות. קודם כל, בשום שלב לא כתוב מיהו האדם אותו ה' ביקש להמית? מעבר לתשובה על השאלה הזאת צריך להבין מדוע התורה משאירה את פריט המידע הזה לוט בערפל? לאחר מכן צריך להבין למה ה' רצה להרוג את אותו אדם? איך ציפורה משנה את רוע הגזירה? מה פשר אמירותיה?
המשנה במסכת נדרים[1] מביאה את דבריו של רבי יהושע בן קרחה בשבח מצוות ברית מילה. הוא מהלל את המצווה הזו, כיוון שלמרות כל צדיקותו ומעשיו הטובים של משה, העובדה כי הוא לא מל את בנו בנקודת זמן מסוימת הובילה לכך שהקב"ה ביקש להרוג אותו. נראה שהסבר הסיפור עליו מתבסס רבי יהושע בן קרחה מפרש את הסיבה למוות בדרך על ידי ההצלה. ההצלה נעשתה על ידי ברית מילה, כך שכנראה שסיבת גזירת המוות נבעה מכך שאותו הבן לא נימול מלכתחילה.
אם נקבל את ההנחה שבנו של משה עוד לא בגיל ענישה, ניתן ללמוד שהאדם אותו ה' ביקש להמית הוא משה. משה לא מל את בנו ולכן נענש מיתה. אשר על כן, כאשר ציפורה עשתה לילד ברית מילה החיוב של משה שבנו יהיה נימול כבר בוצע, וממילא אין סיבה להעניש אותו יותר על חוסר ביצוע ברית מילה לבנו. פרשנות זאת מסבירה את האמביוולנטיות שבפרשה. לא ברור מי הוא האיש המומת כי למרות שבנו של משה הוא זה שלא מל מה שמחייב אותו כרת, מי שהיה אחראי הוא משה, ולכן גם לו מגיע עונש.
בעמדה זאת ישנם קשיים רבים. ראשית היא לא מסתדרת עם הלכות מילה המוכרות לנו. כך למשל העונש על אב שלא מל את בנו הוא לא מוות[2], כמו כן, במקום בו נמצא איש אישה הוא זה שצריך לבצע את ברית המילה[3]. שנית, אם הבעיה היא בעניין ברית המילה, מדוע התורה מעריכה ומספרת על השלכת העורלה ואמירותיה של ציפורה? כמו כן, על אף שהמעשים מתוארים באריכות, קשה להבין למי הם מתייחסים, לרגליו של מי נזרקה העורלה? מי הוא חתן הדמים לציפורה ומי הוא חתן הדמים למולות?
אולם למרות כל הקשיים הללו מה שמטריד את רבי בפרשנות הנובעת מדברי רבי יהושע בן קרחה הוא שעולה מדבריו כי משה התרשל במצוות המילה. לכאורה, רשלנותו של משה הינה סיבת כל האירוע. אם משה לא היה מתרשל ה' לא היה מבקש להרוג אותו. ניתן אף להגדיל את הקושיה ולומר שככל שאומרים שמשה התרשל פחות, כך צריך לומר שהקב"ה הקל בעונש הריגת המושיע יותר.
הסברו של רבי לסיפור מבוסס גם היא על כך שחטאו היה שלא מל את בנו. על פתחו של משה היו שתי מצוות. המצווה שהטיל עליו הקב"ה לצאת ולהושיע את עם ישראל. נוסף על כך, הגיע זמנו למול את בנו. משה לא יכול להתעכב בשחרור עם ישראל מצרתו, אך אם יצא לדרך לאחר שמל את בנו, הוא יכניס את בנו לסכנת חיים. אם כן, ההחלטה שלא למות את הבן הייתה מנומקת ולא רשלנית.
הסיבה בגינה משה התחייב מיתה לפי רבי היא שהוא התעסק במלון לפני שמל את בנו. הפרשנים[4] מסבירים שכוונתו של רבי לומר שביום האחרון למסע, משה היה יכול כבר למול את בנו ולהשאיר אותו במלון לנוח בזמן שהוא הולך לשחרר את בני ישראל ממצרים.
נראה שפרשנות זאת מבוססת על כך שמעבר לזה שהצלת משה נעשתה על ידי ברית המילה שביצעה ציפורה, האירוע התבצע בדרך במלון. לכאורה כאשר מדברים בזמן התנ"ך על מלון מדברים על מקום בו האדם ישן בדרכו, ואם כן למה צריך לומר לנו שמשה היה בדרך[5]? הייתור של המילה בדרך ממקדת את רבי בכך שהבעיה הייתה בכך שמשה לא התחשב בכך שגם בדרך היה מלון[6].
אך במבט ראשוני פרשנות זאת גם היא תמוהה. רבי אפילו לא מציל את משה מן הטעות החטא, מה שנראה שגרם לו לדחות את דברי רבי יהושע בן קרחה. אחרי כל החישובים שעשה משה כיצד מוטל עליו לקיים את מצוות המילה, הוא פספס ביום אחד. הוא תכנן למול את בנו, פשוט כשיגיע למצרים ולא יום לפני זה במלון.
כיוון פרשני אחר עולה ברשב"ם[7]. הרשב"ם טוען כי עונשו של משה נבע מזה שהוא התעצל לצאת לדרך, ולקח איתו את אשתו ובניו. לפי דברים אלו העובדה שמשה לא מל את בנו לא הייתה הגורם לכך שמשה התחייב מיתה. גזר הדין הגיע למשה כי המשיך לעכב את הליכתו למצרים. ראשית כאשר הקב"ה מינה אותו להיות מושיעם של עם ישראל הוא סירב בעקביות למינוי. אך משה עשה יותר מזה והוסיף לו לדרך את אשתו ובניו. במקום לעזוב את הכל וללכת להציל את העם המשועבד, משה לוקח את כל משפחתו למצרים.
הביסוס של הרשב"ם בפשט הפסוקים מופיע בפרשייה שקדמה את סיפור המלון. ה' התגלה למשה ואמר לו שילך לפרעה ויבשר לו שעקב מיאונו את עם ישראל ממצרים ימות בנו בכורו. עונש זה אינו מקרי, והוא נובע מכך שה' מתייחס לעם ישראל כמו שאב מתייחס לבנו בכורו. פרשייה זאת גם היא מעט עמומה ולא מובן מדוע נזקקת התגלות זאת? מדוע ה' לא אומר את זה למשה עוד במעמד הסנה כאשר הוא מבקש ממנו ללכת לפרעה?
על פי פרשנותו של הרשב"ם ניתן לומר שהקב"ה מבהיר כאן למשה את גודל המשימה שהוטלה עליו. עד כה פרעה לא סירב לשלח את בני ישראל ממצרים. היחיד שמאן לצו זה הינו משה עצמו. משה הוא זה שלא מוכן לקבל על עצמו את השליחות ה-לוהית. גם לאחר שמשה נכנע בלית ברירה לצו שה' הטיל עליו הוא חוזר ומבקש את רשותו של יתרו חותנו ללכת. אך גם ברכתו של יתרו לא מספיקה וה' צריך להתגלות למשה שוב ולומר לו לשוב למצרים. יוצא שמשה הוא זה שכרגע מפריע לשחרורם של עם ישראל ולכן הוא אמור לקבל את העונש הנקוב, המתת הבן הבכור.
הבעיה בפרשנותו של הרשב"ם היא שלמרות שהיא מסבירה את הסיבה בגינה ה' רוצה להמית את בנו של משה, היא לא מסבירה מדוע מילת אותו הבן מבטלת את גזר הדין. הרשב"ם[8] נדרש לשאלה הזאת ואומר שציפורה מבצעת את הברית לא כקיום מצוות ברית מילה המוכרת לנו היום, אלא משתמשת במצווה בצורה הדומה להקרבת קרבן. לכן חשובה הצגת הערלה לאחר המעשה, להראות את הקורבן שהקריבה. רק לאחר ההצלה היא מגיעה להבנה שחיוב המיתה נבע מעיכוב המילה.
אלא שלפי הרשב"ם גזירת המוות לא נבעה מענייני ברית מילה. משה התחייב מיתה כי עיכב את גאולת עם ישראל ממצרים. אם כן, מדוע ציפורה אומרת שמה שעמד להמית את משה זה עיכוב המילה ולא דחיית משימת ההצלה שהוטלה עליו? כדי להבין איך הדברים עובדים יחד, ננסה לאחד את פרשנותו של הרשב"ם עם הפרשנויות שראינו בחז"ל.
ראינו שחז"ל מנסים לגלות מה אירע במלון דווקא מתוך הסיפור עצמו, והרשב"ם משתמש בפרשיה הקודמת כדי לאפיין את מאורעות המלון. אבל ישנה דרך נוספת לנסות ולנתח את הסיפור, והיא על ידי השוואה לסיפור מקביל. משה הוא לא האדם הראשון אשר ברח מביתו עקב כך שאדם אחר רצה להרוג אותו, הגיע לבאר שם עזר למישהי להשקות את הצאן, ולבסוף אביה היה חמיו. הוא גם לא הראשון שמצווה לחזור למקום ממנו ברח, ובדרכו חזרה הוא נאבק ביישות -לוהית לפני המפגש עם אחיו. לפני משה יעקב עשה את כל הדברים הללו.
נתרכז דווקא במאבק בין יעקב למלאך שמקביל לסיפור שמתרחש במלון. יעקב מעביר את כל משפחתו את נחל יבוק ונותר הוא לבדו בגדה השנייה של הנה, שם הוא פוגש מלאך בו הוא נאבק במשך כל הלילה. יעקב מנצח את המלאך וזוכה בשם נוסף – ישראל. שמו הנוסף של יעקב של יעקב מאפיין את ההתמודדות שלו. אך שמו החדש לא מחליף את שמו הקודם, והוא נקרא לעיתים יעקב ולעיתים ישראל.
אולם ישנם שני הבדלים מרכזיים בסיפור זה בין יעקב למשה. יעקב מכניע את המלאך, בעוד אצל משה נראה שאין יחסי כוחות שווים בינו לבין המשחית, ורק לאחר שציפורה עושה את ברית המילה המשחית מוותר. בנוסף, יעקב זוכה בשם חדש, בעוד משה לא זוכה בעוד שם. כדי לעמוד על הבדלים אלו נחזור לתחילת סיפורו של משה.
שמו של משה ניתן לו על ידי בת פרעה. עם זאת, סביר להניח שבמהלך פרק הזמן בין לידתו למציאתו על ידי בת פרעה שהיה לפחות שלושה חודשים היה לו שם שניתן לו על ידי הוריו. למרות זאת בפסוקים שם זה לא מופיע. כמו כן, גם הענקת השם משה מוזכרת בכתוב רק אחרי שהילד מוחזר לבית אמו כדי שתניק אותו.
הגמרא במסכת סוטה[9] מציעה שני שמות למשה המבוססים על התיאור של המפגש הראשון שלו עם אימו. הפסוק אומר שציפורה רואה את הילד כי טוב הוא, ומכאן לומד רבי מאיר, כי השם שניתן למשה על ידי הוריו הוא טוב. רבי יהודה מציע הצעה אחרת, ומבין שהשם הוא טוביה. אך אף אחד מהשמות הללו לא מיוחס בתורה עצמה למשה.
אחד המקומות בהם ממש ניכר החיסרון בשמו המקורי של משה הוא בגדילתו. התורה כותבת פעמיים שמשה גדל. בפעם הראשונה הוא גדל בבית אימו אשר משמשת כמיינקת שלו, ובפעם השנייה לאחר שהוא חוזר לארמון לחיות תחת חסותה של בת פרעה. בפעם הראשונה כשמוזכרת גדילתו הוא נקרא ילד, בעוד בפעם השנייה שמוזכרת גדילתו הוא נקרא משה.
יוצא שמשה מגיע למפגש במלון כאשר כבר יש לו שני שמות. אך לא די בכך שיש לו שני שמות, בכל אחד מהשמות הללו הוא גדל באופן נפרד. בקרבו של משה גדלות שתי זהויות. זהותו העברית, שעדיין מוחבאת ומוצפנת בתיבה, וזהותו כאחד מאנשי הארמון של המלך המצרי. כאשר משה גדל ורואה בסבל אחיו משהו בו נשבר, והוא יוצא להגנת אחיו.
אבל מעשיו נעשים לו לרועץ. אחיו העברים המתקוטטים מפנים לו את גבם. הם לא מקבלים את בקשתו להפסיק לריב, ומכריחים אותו לברוח ממצרים. בשלב זה הוא לא חוזר לבית אבותיו כדי להתחבא. משה לא מרגיש שם בטוח. פתרונו של משה הוא בריחה למדיין שם הוא ישיג זהות חדשה. ואכן משה מתחתן במדיין, מוצא עבודה חדשה ומקים משפחה.
בשלב זה ה' נגלה אל משה בסנה ומבקש ממנו להוציא את בני ישראל ממצרים, ומכריח אותו להתמודד עם זהותו. משה מסביר שהוא עוד לא יודע מי הוא כדי שיוכל ללכת ולדבר אל פרעה, ומה שהוא כן יודע שהוא מגמגם, לא איש דברים. הוא מסביר ששני הצדדים רואים בו כאויב ולכן לא יתנו בו אמון. על הטענות הללו ה' משיב בנחת אחרי השני. אך משה חוצה את הגבול. הוא אומר לקב"ה שישלח ביד אדם אחר. לא נימוק נוסף למה הוא אינו מתאים לשליחות. כאן, בשלב הזה, כתוב שה' מתרגז על משה. מהשלב הזה משה מתחיל לעכב את הגאולה.
אם כן, עיכוב הגאולה נובע ממשבר זהותי. משה לא יודע אם הוא חלק מהעברים או מהמצרים. המאבק של משה עם ה-לוהים מהווה את נקודת השיא. משה עומד בפני השאלה האם למול את בנו ולהכניס אותו לעם ישראל או לא, כפי שראינו שהסביר רבי יהושע בן קרחה. משה לא יודע האם לקבוע את מקומו בתוך מצרים או להשאיר את אשתו ובנו במלון בחוץ, ואלו הם עסקי המלון עליהם דיבר רבי.
לפי זה, ברית המילה שעושה ציפורה מהווה את בחירתו של משה להיות עברי. אין פה קיום חובה הלכתית אלא קביעת זהות. לכן ציפורה מציגה לראווה את העורלה. אך החלטתה של ציפורה מהווה גם נקודת מפנה בשבילה. משה כבר לא יכול להיות חתן הדמים שלה כאשר היה, אלא הוא צריך להצטרף למולות – דהיינו לנשים שמלות את בניהם, לעבריות.
בנקודה קשה זאת בחייו של משה, ה' מצווה את אהרון לבוא אליו למלון. להכניס אוו חזרה אל תוך העם העברי. לא עוד הפניית גב כי אם נשיקה וקבלה על ידי כל עם ישראל.
[1] מסכת נדרים פרק ג משנה יא
[2] רמב"ם הלכות מילה פרק א הלכה א וכן בטור יורה דעה סימן רסא
[3] השאלה האם אישה יכולה להוציא את האיש ידי חובת מצוות מילת הבן נתונה במחלוקת במסכת עבודה זרה (דף כז.) שם הגמרא מביאה ראיה לכך שאישה יכולה למול מכך שציפורה מלה את בנה. הגמרא דוחה את הראיה הזאת בשני אופנים. האופן האחד הוא לומר שציפורה מינתה אדם אחר כשליח שימול את הבן. האופן השני הוא שציפורה התחילה אך משה הוא זה שסיים את הברית. בכל מקרה נראה מהפוסקים שלכתחילה אישה לא תמול את בנה (ראה ערוך השולחן יורה דעה סימן רסד סעיפים א-ד).
[4] דוגמת רש"י מסכת נדרים דף לב. ד"ה מפני שנתעסק במלון תחלה
[5] כך למשל בפרשת מקץ (ספר בראשית פרק מב פסוק כז) כאשר אחד מאחי יוסף פותח את שקו במלון ומגלה שכספו הושב לו, לא כתוב שהדבר התבצע בדרך. דוגמה נוספת אפשר למצוא בספר יהושע (ספר יהושע פרק ד פסוק ג), שם יהושע מבקש מנציגי השבטים להביא אבנים מהירדן אח המקום בו הם ישנים באותו הלילה, זאת למרות שעוד לא הגיעו למקום שחנייתם בו קבועה.
[6] פרשנות אחרת לכפילות הזאת מופיעה במדרש (מדרש אגדה (בובר) ספר שמות פרק ד פסוק כד) שם חזרה זו מסמלת את לבטיו של משה האם ללכת לפרעה או לא. הספק של משה הוא האם עליו ללכת לשחרר את עם ישראל כפי שה' ציווה אותו, או להיצמד למסורת לפיה עם ישראל אמור להיות במצרים ארבע מאות שנים, כלומר עוד מאה תשעים שנים.
[7] רשב"ם ספר שמות פרק ד פסוק כד ד"ה ויפגשהו ה'
[8] רשב"ם ספר שמות פרק ד פסוק כה ד"ה ותכרות
[9] דף יב.
