פתיחה
בתחילת פירושו לתורה, רש"י[1] מביא את שאלתו של רבי יצחק. שאלה זאת מניחה כי התורה לא הייתה צריכה להתחיל בבריאת העולם, אלא בפסוק הקובע את חודש יציאת מצרים לחודש הראשון. התשובה לשאלה זאת מסבירה מדוע יש צורך בסיפורי בריאת העולם. אולם, ההנחה המופיעה בשאלה לפיה היה צריך לפתוח את התורה בציווי על דרך קביעת לוח השנה לא נדחית.
עולה מדברינו כי עצם הצורך לכתוב בתורה את סיפורי בריאת העולם לא סותר באופן חזיתי את העובדה שהתורה הייתה אמורה להתחיל בדרכים בהם יש לחשב את לוח השנה. היה ניתן להסביר ולומר שבמידה והתורה הייתה ספר שמטרתו העיקרית היא מצוות, לא היה צורך בסיפורי בראשית ואפשר לפתוח את הספר במצווה הראשונה – המצווה על קביעת החודשים.
הבעיה בהסבר זה היא שקביעת החודשים איננה המצווה הראשונה המופיעה בתורה איננה מצוות לוח השנה, לפניה יש שלוש מצוות. בספר בראשית האדם מצווה להתרבות[2], אברם מקבל את הציווי על ברית מילה[3], ויעקב את האיסור על אכילת גיד הנשה[4]. ספירה זאת גם לא כוללת את איסור הרצח שעולה מסיפור קין והבל, ועוד מצוות אותן ניתן לדלות מסיפורי בראשית.
נראה להסביר את קביעתו של רבי יצחק על ידי האמירה כי קביעת לוח השנה היא המצווה הראשונה אותה עם ישראל מקבל כעם[5]. ההנחה היא כי התורה אינה ספר מצוות, אלא ספר המצוות הספציפי של עם ישראל. אמנם הציווי על קביעת לוח השנה הוא אכן הציווי הראשון שמתקבל לאחר תקופת האבות, אבל ציווי זה נאמר רק למשה ולאהרון. הקב"ה מתגלה למשה ולאהרון ואומר להם שהמצב בו נמצא הירח עכשיו מסמן את תחילת החודש, ולפני הציווי הבא על קורבן פסח ה' אומר שאת זה יש להעביר לכלל העם.
יוצא שהציווי הראשון אותו עם ישראל מקבל כעם הוא הציווי על קורבן הפסח. נכונה הטענה כי כדי להבין את דיני קורבן הפסח יש לדעת את זמני השנה, אך באותה מידה קורבן פסח תלוי במצוות מילה, שכן מי שלא נימול לא יכול לאכול את הקורבן. הידע של זמני השנה לפיו ניתן לקבוע את הדינים, אינו נופל מהצורך לדעת מי הוא יהודי שמחויב בדינים אלו. לפי דברינו חוזרת השאלה ביתר שאת, מדוע היה ראוי להתחיל את התורה במצווה הקובעת את הדרך בה מחשבים את לוח השנה?
הסמליות שבקידוש החודש
כדי לענות על שאלה זאת ננתח את המצווה. התורה כותבת "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". ההבנה הפשוטה של פסוק זה, היא כי הוא כותב פעמיים שהחודש הנוכחי צריך להיות החודש שפותח את השנה. פעם אחת הוא "ראש חודשים", ופעם שניה הוא החודש הראשון מבין חודשי השנה.
אולם כאשר חז"ל לומדים את הפסוק הזה, הם מוצאים בו שתי הלכות שונות. ההלכה הראשונה היא שמצב הירח הנוכחי הוא המצב ממנו מתחילים למנות את ימי החודש. החודש יסתיים כאשר יתחיל החודש הבא, כלומר כשהירח שוב יגיע למצב זה. הלכה זאת קובעת שאת חודשי השנה מונים על פי הירח, ומגדירה את הדרך לעשות זאת. ההלכה השנייה קובעת את החודש הנוכחי בראש סדר חודשי השנה.
יוצא שישנה תופעה אסטרונומית מסוימת אשר קובעת את לוח השנה היהודי. על מנת לשמור על הזמן כפי שהוא נקבע על פי הירח, ובכל זאת שיהיה זמן אחיד לעם, יש צורך במוסד אשר יעקוב אחרי הירח, יחליט מתי מתחיל החודש ויודיע על כך ליתר העם. ביהדות ההחלטה שהמעקב אחרי הירח ייעשה על ידי כלל העם, וכאשר אדם רואה את התופעה עליו ללכת לבית הדין ולהעיד על כך.
למרות זאת, העדות על ראיית הירח איננה עדות רגילה. ביטוי לכך מופיע כבר בפסוקי התורה. אם היה מדובר בתופעה אסטרונומית גרידא, היה מספיק שהתורה תכתוב "החדש הזה ראש חודשים". אבל התורה מוסיפה את המילה "לכם".
התנאים[6] נחלקו במשמעות ההלכתית של מילה זאת. על פי רבי שמעון הייתור מעיד על הקלה בתנאי העדות. עדות רגילה לא יכולה להתקבל אם העדים קרובי משפחה. עדות על מצב הירח שונה כי היא "לכם", כלומר מתקבלת גם על ידי אחים כמו משה ואהרון. חכמים חולקים עליו ולומדים שהעדות נתונה לבית דין.
דברי חכמים אינם מובנים במבט ראשוני. מה הכוונה שהעדות נתונה לבית דין הרי כל עדות צריכה להיחקר בבית דין ולא מקבלים אותה סתם כך? כמו כן, לא ניתן לומר שרק בית הדין המרכזי יכול לקבל את העדות הזאת, כיוון שעניין זה הגיוני ופשוט. אם רוצים שהזמן יהיה אחיד, חייב להיות גוף יחיד שיחליט.
לכן נראה להסביר את דברי חכמים באופן אבסורדי. מה שקובע את ראש החודש אינה המציאות של הירח אלא ההחלטה של בית הדין. לא תנועתו של הירח ביחס לכדור הארץ והשמש קובעת את הזמן, אלא בית הדין. אדם שרואה את הירח מתחדש לא יכול לקבוע על פי זה שהתחיל החודש. בכך שונה החודש משבוע. אדם יכול למנות את הימים בין שבת לשבת על עצמו, אך לא יכול לספור שלושים יום ולהתחיל חודש חדש.
על פי דברי חכמים ניתן להסביר דרשה אחרת של חז"ל[7] שקובעת שהחלטת בית דין שהתחיל החודש היא בלתי הפיכה. אפילו אם בית דין הכריז על החודש על פי עדים שהטעו אותו, או שבכוונה קבע את החודש שלא במועדו, התחיל חודש חדש, ולא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. לא התופעה האסטרונומית היא הקובעת אלא בית דין.
אם כן, מצות קידוש החודש מעידה על כך שהאדם הוא השולט, הוא הקובע את הזמן ולא הטבע[8]. רבי יצחק שואל מדוע התורה פותחת בבריאת הטבע? התורה מאמינה כי האדם מעל הטבע ויכול להתנגד לטבע הטבוע בו, להשתלט על היצרים שלו ולפעול על פי רצון בוראו. לכן סיפור בריאת העולם לא יכול לפתוח את התורה, אלא דווקא האמירה כי הכוח נתון ביד האדם.
העובדה כי המצווה המעידה על שלטונו של האדם על הטבע היא קידוש החודש אינה מקרית. השליטה של האדם מתבטאת בכך שהוא כמו הירח – מתחדש[9]. ההתחדשות התמידית של האדם היא זאת שנותנת לו את הכוח לא להיבלע בתוך הטבע שלו, לבחון את עצמו ולהחליט איך הוא רוצה להשתפר מה הוא רוצה לשנות.
שלילת הבחירה החופשית
היכולת של האדם להתמודד עם הטבע שלו המתבטאת בעיקרון הבחירה החופשית, הינה אחד מעקרונות היסוד של הדת. אך דווקא ברצף הפרשות בו אנחנו נמצאים מתבטא הניגוד המוחלט של עיקרון זה. ה' אומר שהוא יגרום לפרעה שלא לשחרר את עם ישראל ממצרים. כיצד כפיית פרעה שלא יוציא את עם ישראל ממצרים עולה בקנה אחד עם הבחירה החופשית?
הרמב"ם נדרש לשאלה הזאת[10] ועונה כי לעיתים האדם מאבד את היכולת שלו לבחור באופן חופשי כעונש על חטא שעשה. פרעה חוטא ומחליט לשעבד את עם ישראל, וכעונש ה' מכביד את ליבו ולא מאפשר לו לשחרר את עם ישראל. חטאו של פרעה הוא זה שגורם לו לאבד את יכולתו לבחור מה ייעשה.
ביד פשוטה[11] מופיע הסבר לדברי הרמב"ם. מרגע שהאדם מתחיל לחטוא, החטא נעשה לו כהרגל. טבעו הוא להמשיך ולעשות דברים רעים. שלילת הבחירה החופשית של אדם זה איננה מתבטאת בכך שהוא לא יכול לבחור אחרת, אלא שמעשה זה יצריך אותו לכוחות גדולים מאוד.
פרעה משעבד את עם ישראל ומנסה לכלותם. אשר על כן, ה' אומר למשה להשתמש באסטרטגיית משא ומתן גרועה. בכל פעם שהקב"ה ינחית על מצרים מכה כדי להעניש אותם, פרעה יתחנן לביטול המכה ובתמורה יבטיח לתת לעם ישראל לצאת ולחוג במדבר. אך משה לא ידרוש לכך שום ערבון, אלא פשוט יסיר את המכה. משה ייתן לפרעה את כל שביקש, מבלי לקבל כלום בתמורה. צורת המשא ומתן הזאת מרגילה את פרעה לחטא שלו, ומאפשרת למשה להמשיך ולהפליא בו את המכות.
התנהגות זאת אינה מאפיינת את פרעה באופן ספציפי, אלא נכונה לכל עובדי האלילים. אדם שעובד לכל דבר שנמצא בטבע, בין אם זה פסל, כוח הכבידה או השמש, הוא אדם שלא יכול להאמין בשינוי והתחדשות. הטבע הוא קבוע, כך שניתן לחזות איך יגיב לפעולות מסוימות ולנצל זאת לטובת האדם. האדם אמור לכבוש את הטבע ולשלוט עליו, לא להשתעבד לו[12].
אם כך, צריך לשאול את שאלתו של רבי יצחק, מדוע בכל זאת התורה בחרה לפתוח בבריאת העולם ולא בקידוש החודש?
בין חידוש למסורת
התשובה שעונה רבי יצחק על שאלה זאת, היא שאכן לעם ישראל אין צורך בפרשיות בריאת העולם. אך כן יש צורך בכתיבת בריאת העולם כדי לתת חותמת לגויים על השייכות של ארץ ישראל לעם ישראל. הצורך בבריאת העולם אינו קשור לעם ישראל, אלא לגויים המשועבדים לטבע. אף שינוי לא יכול לקרות ולכן יש צורך לומר בפירוש שמלכתחילה הארץ של הקב"ה והוא זה שמחלק אותה, ולא העם שיושב בה כרגע. נרצה להראות כי ישנה דרך אחרת, לפיה סיפורי הבריאה נצרכים לא רק כראיה על הזכות של עם ישראל על ארץ ישראל.
מצוות קידוש החודש לא באה לבדה, אלא יחד עם הלכות קורבן הפסח. עם ישראל מצטווה לקחת את הכבשים, אשר נחשבים במצרים כיישות דתית, לשחוט אותם ולאכול. כאשר משה ואהרון מעבירים את הציווי הזה לזקני העם הם אומרים "משכו וקחו לכם צאן". לכאורה יש בפסוק זה כפילות מיותרת. אין צורך גם למשוך את הצאן וגם לקחת אותו.
כפילות זאת גורמת לחז"ל[13] לדרוש את הפסוק ולומר שעם ישראל צריך למשוך ידיו מעבודה זרה, ולקחת את הצאן לשם עשיית מצוות ה'. למרות שאיסור עבודה זרה לא נזכר ביחס לקורבן פסח, בניגוד לחיוב בברית מילה, חז"ל מבינים שבעצם הציווי ישנה התחדשות שלא מאפשרת לעבוד עבודה זרה. לא ניתן להקריב את הכבש אם עדיין חושבים שהוא מבטא יצור דתי או שליטה בכוחות הטבע.
למרות שגם בקביעת לוח השנה היהודי גלום העיקרון לפיו צריך להתחדש ולא להתקבע על שקיים, אנחנו לא רואים ציווי לעזוב את לוח השנה המצרי. לא זאת בלבד, אלא שישנו ציווי לשמור את חודש האביב. היינו שהחודש הראשון תמיד ייצא באביב. בניגוד לקורבן הפסח שמחייב את האדם לזרוק בקרבו את העבודה הזרה שקדמה לו, בקביעת לוח השנה יש מימד של שימור הלוח הקיים.
יכולת השינוי המצויה ביהדות אינה מחייבת נטישה של כל מה שקיים. ההתחדשות מונעת את האדם מלהגיע לפגם של מי שאין לו את יכולת הבחירה[14]. למרות זאת, היא צריכה להתבסס על משהו קיים. גם הציווי למשה ולאהרון על קידוש החודש נאמר להם בפירוש בארץ מצרים. נתון זה מתאר את נקודת הייחוס שיש למשה ולאהרון, הם מתחילים מלהיות אנשים במצרים.
פרשת בא נפתחת ונסגרת בציווי להעביר ולהמשיך את המסורת. על האב מצווה לספר לבניו את סיפור יציאת מצרים. ישנו זיכרון שנשמר של מה שהיה. זיכרון של המקומות אליהם ניתן להתדרדר, ועד איפה ניתן להגיע. דווקא זיכרונות אלו הם המאפשרים את ההתחדשות הנכונה והבריאה.
אם נחזר לתשובתו של רבי יצחק, נראה להסביר אותה עכשיו ולומר שהיא מייצגת את המסורת שיש בין עם ישראל לארץ ישראל. נקודת ההתחלה הראשונית היא שה' ברא את העולם. משם הגענו למצב שה' מבטיח את הארץ הזאת לאברהם יצחק ויעקב. על כן, המקום ממנו אפשר להתחיל להתחדש מניח את היחס בין עם ישראל לארץ ישראל.
[1] רש"י ספר בראשית פרק א פסוק א ד"ה בראשית
[2] ספר בראשית פרק א פסוק כח
[3] ספר בראשית פרק יז פסוקים ט-יד
[4] ספר בראשית פרק פרק לב פסוק לג
[5] כך גם עולה מלשונו של רש"י
[6] גמרא מסכת ראש השנה כב.
[7] גמרא מסכת ראש השנה דף כה.
[8] שפת אמת פרשת בא שנת תרנ"ה
[9] שפת אמת פרשת בא שנת תרנ"ח המצביע על ההבדל בין השמש לירח בהקשר זה
[10] הלכות תשובה פרק ו הלכה ג
[11] יד פשוטה רמב"ם הלכות תשובה פרק ד הלכה א
[12] רבי יוחנן (תענית ב.) מוציא מכך שלושה דברים: מזג אוויר, ילודה ומוות. האדם לא יצליח לשלוח במזג האוויר (בשנת 1996 הצבא האמריקאי הציב לעצמו את המטרה הזאת עד שנת 2025, אז היד עוד נטויה). גם תהליך לידת ילדים איננו נשלט על ידי אדם, וכך גם היכולת להפוך את המוות.
[13] שמות רבה פרשה טז אות ב
[14] כפי שמיטיב לתאר זאת הרש"ר הירש ספר שמות פרק יב פסוק א ד"ה בארץ מצרים