בעיצומן של ההכנות לכניסה לארץ המתוארות בסוף ספר במדבר, לאחר חלוקת הנחלות ומינוי המחליף למשה רבנו, ולפני מלמת מדיין שהיא משימתו האחרונה של משה, התורה מוצאת לנכון לעסוק בדיני קורבנות ובדיני נדרים. לכאורה, מקומה של פרשיית הקורבנות הוא בספר ויקרא ולא כאן. לא רק שבספר ויקרא יש עיסוק בקורבנות, אלא שבפרשת אמור[1] מופיעים דיני החגים בלי פירוט הקורבנות, וצריך לתהות על קנקנו של פיצול זה.
מעבר לבעיית המיקום ישנה בעיה נוספת שהפרשנים מתייחסים אליה. דיני הקורבנות בפרשת פנחס פותחים בדיני התמיד, אלא שדיני קורבן התמיד כבר נאמרו בספר שמות[2]. אם כן צריך להבין מדוע התורה חוזרת על דיני קורבן התמיד.
דעת הרמב"ן
הכיוון בו הולך הרמב"ן[3] על מנת להסביר את שתי השאלות הוא לקשר בין חובת הקרבת קורבנות אלו לכניסה לארץ ישראל. לפי הרמב"ן בתקופת המדבר לא הקריבו את קורבנות מוסף שהן עיקרה של הפרשה. על כן, חלק מההכנות לכניסה לארץ כוללות לימוד הלכות קורבנות מוספים. אזכורו של קרבן התמיד על פי הרמב"ן הוא טכני, ומטרתו היא לכלול את כל דיני הקורבנות שמוקרבים בזמן קבוע יחדיו.
לפי דבריו[4] עניין הנדרים הוא דומה. כפי שלכל אדם יש חובה לקיים את נדריו ולהקריב את מה שנדר להקריב, כך יש עליו חובה לדאוג שקורבנות הציבור יוקרבו. הרעיון שעולה מדבריו הוא שיש שתי מערכות קורבנות. המערכת הציבורית בה הקורבנות קרבים בזמנים קבועים, והמערכת האישית הבנויה מנדרים ונדבות.
רעיון זה עולה גם מדברי רש"י. רש"י אומר שיש צורך לכתוב לנו שמשה אומר לעם ישראל את דיני קורבנות הציבור, כיוון שאחרת היינו חושבים שמשה לא הודיע את דיני הקורבנות לכלל הציבור. לפי דברינו מובן למה רש"י מניח כי לולא הפסוק היינו יכולים לחשוב שמשה לא ימסור את דבר ה' לעם. הלכות קורבנות ציבור רלוונטיות רק לכהנים, כך שהיה אפשר להניח כי אין טעם להלאות את כל העם בדינים אלו.
דברי הרמב"ן מסבירים גם את המסקנה הסופית כן להודיע לעם ישראל על דיני קורבנות ציבור. למרות שהמבצעים של ההקרבה בפועל הם הכוהנים קורבנות אלו מוטלים על כל הציבור וכל אחד מהציבור אמון על קורבנות אלו. מה שלכאורה מהווה סיבה נוספת לכך שפרשיות אלו כתובות בספר במדבר ולא בספר ויקרא שפונה אל הכוהנים.
גם בנקודה זאת הרמב"ן מכניס את עניין ארץ ישראל[5]. הוא אומר שהטעם לכך שהמצווה מוטלת על כל עם ישראל היא היותה מצווה שנוהגת רק לאחר הכניסה לארץ. אך הקשר בין הדברים איננו ברור כל צורכו. מה הקשר שיש בין יישוב הארץ לעניין קורבנות הציבור? כיצד קשר זה מאפיין את קורבנות הציבור והופך אותם למצווה המוטלת על כל העם ולא רק על הכוהנים?
שיטת רש"י
כדי לענות אלו ננסה לסקור את שיטתו של רש"י. על אף שפרשנותו פה שונה מזאת של הרמב"ן גם רש"י מזכיר את העיקרון המחבר בין יישוב ארץ ישראל לקורבנות במקום אחר. בברית בין הבתרים[6] אשר כורת ה' עם אברם, אברם מקבל הבטחה כי יירש את ארץ ישראל. בתגובה להבטחה זאת אברם שואל את הקב"ה איזה עירבון יש לו שהוא אכן יקבל את הארץ. לכאורה ה' מתעלם משאלה זאת ומבקש מאברם שיקריב לו קורבן.
אלא שהפרשנים, וביניהם גם רש"י[7], מסבירים כי שאלתו של אברם היא באיזו זכות הוא זוכה בארץ. אם תשובת ה-ל לשאלה זאת היא שאברם יקריב לו קורבן, או במילים אחרות, זכות הקורבנות היא המקיימת את עם ישראל בארץ ישראל. אם כן, עולה כי הקשר בין הקורבנות לארץ ישראל נעוץ כבר בעצם ההבטחה על הארץ.
אך, בניגוד לרמב"ן, רש"י לא משתמש בקשר זה כדי להסביר את המיקום המוזר של פרשיית קורבנות הציבור. הכיוון בו רש"י הולך הוא לקשר בין הקורבנות לבקשת משה למינוי מחליף כפי שמופיע במדרש. המדרש אומר כי הקב"ה טוען כנגד בקשתו של משה למינוי מחליף ואומר שבמקום שמשה יתעסק בלומר לה' במה הוא חייב כלפי בני ישראל, הוא צריך להסביר לבני ישראל מה הם חייבים כלפיו.
לכאורה, האמירה המהדהדת של המדרש היא שעם ישראל צריך לשרת את הקב"ה ולא להפך. לכן בקשתו של משה שה' ימנה מנהיג לעם ישראל איננה במקום, ולמרות שה' נענה לתפילתו של משה, הוא אומר את פרשיית הקורבנות כדי להזכיר לו את סדר העדיפויות הנכון.
אולם, על אף נכונות הטענה כי תפקידו של עם ישראל הוא לשרת את ה' ואין תפקידו של ה-ל לשרת את העם, קשה לומר שזאת הפרשנות. הסיבה העקרונית בגללה הפרשנות הזאת קשה היא שיש בה עקירת חלק מיסודות התפילה. אם לא ניתן לבקש מהקב"ה עזרה, איך יכול להיות שאנחנו עושים זאת שלוש פעמים ביום במסגרת התפילה? בנוסף, גם מבחינה פרשנית קשה להגיד כך, שכן, אמירה זאת מחייבת שאחר כל בקשת עזרה מה-ל יבוא ציווי או כעס -לוהי, ולא כך הדברים[8].
על כן, צריך להציע פירוש מעט אחר למדרש. משה מבקש מה' שימנה מנהיג לעם ישראל כי הוא מודאג מכך שעם ישראל יהיה במצב של אנרכיה, "כצאן אשר אין להם רעה". המלבי"ם[9] עומד על נקודה חשובה. הוא מציין כי גם צאן ללא רועה יכול להיות מונהג על ידי תיש מוביל. משה טוען שמצב זה אינו אידיאלי כיוון שגם התיש המוביל חסר שכל כמו כל שאר הצאן, בניגוד לרועה אשר יש לו הבנה ויכול להוביל את הצאן אל היעד שלו. בנמשל, משה מבקש מה-ל שימנה לעם מנהיג אשר יש לו רוח -לוהים והוא לא כאחד העם.
לפי פרשנות זאת בקשתו של משה מה' הוא לא רק שימנה לו מחליף אלא שהמחליף שלו יהיה כמותו. אדם אשר נבדל מהעדה, מעביר את אוהלו מחוץ למחנה[10], ומהווה את הקשר הישיר של העם אל ה'. המחליף של משה, אמור להיות כמותו, אדם שמייצג את הנוכחות ה-לוהית התמידית בעם ישראל, בין בצאתם לדרך ובין בשבתם.
מינויו של משה נעשה אל מול סנה בוער אשר לא עוכל[11]. הסיבה לכך היא שזאת מהותו של משה. כפי שסנה בוער אמור להתכלות, כך גם אדם שה-ל מתגלה אליו אמור להתכלות אלא אם ההתגלות מסתיימת לפני. המחזה שמוצג למשה בהקדשתו היא שסנה יכול להחזיק באש זמן רב, וכך גם הוא יחזיק בהתגלות -לוהית אשר היא אמורה להיות "אש אוכלה". זה גם מה שמשה מחפש במחליף שלו לתפקיד.
אם מציגים את הבקשה כך, צריך לשאול האם ה' נענה לבקשתו של משה? נראה בפשטות שהתשובה היא לא. הראיה הראשונה לכך היא תיאורו של יהושע. ה' מתאר את יהושע כ"איש אשר רוח בו". במבט ראשוני תיאור זה נראה מיותר. דמותו של יהושע היא לא דמות חדשה, בטח לא למשה אשר יהושע מוזכר פעמים רבות כמשרתו. כך שנראה כי תיאור זה אמור להוות תשובה לבקשתו של משה.
על פי הכיוון שהצענו, אפשר לומר כי יש כאן אמירה כי יהושע הוא איש אשר יש בו רוח, אבל לא רוח -לוהית כפי שמשה מבקש. אין הכוונה לומר בכך כי יהושע איננו צדיק, אלא שהוא מנהיג שלא נבדל מהעדה כאשר מבקש משה. לא בכדי חז"ל[12] דורשים את התיאור הזה ואומרים כי יהושע יכול להבין כל אחד מעם ישראל. התכונה המאפיינת את יהושע הוא לא רוח ה' אשר בו, כי אם הרוח שנכונה לקבל את העם.
העוגן השני בפשט הפסוקים לחוסר מילוי בקשת משה על ידי ה' הוא הציווי "ונתת מהודך עליו". גם כאן חז"ל רגישים לניסוח, ואומרים כי משה מצטווה לתת ליהושע מהודו, ולא את כל הודו. חז"ל לומדים מהדקדוק הזה שפני משה הם כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. בניגוד למשה אשר הוא השמש, הכוכב אשר מפיץ את האור מעצמו, יהושע הוא פני לבנה, ורק מחזיר את האור. משה הוא האיש הכי קרוב ל-ל שהיה ושיהיה, כך שלפעמים נראה שהוא מפיץ את האור בעצמו, כלומר מהווה את ההתגלות ה-לוהית. לעומתו יהושע מציג מנהיגות מעט יותר מרוחקת אשר מעידה על זה שהוא עצמו לא עושה את המעשה אלא רק משקף את המעשה ה-לוהי.
נחזור למדרש. תשובתו של ה' לבקשתו של משה, אם כן, היא שמה שעם ישראל צריך הוא לא עוד אדם כמו משה אשר יהיה ההתגלמות של ה-ל במקומו, אלא העם צריך להתעלות ולהתקרב אליו. או במילים אחרות, ה' אומר למשה שה' לא אמור לרדת אל העם, והעם הוא זה שצריך לעלות אליו. השאלה הגדולה היא למה?
למה יש צורך במעבר ממנהיג כמו משה למנהיג כמו יהושע?
לכאורה, היה ניתן לענות שהסיבה לכך היא כפי שטענו קודם, כי ה' במרכז ולא העם. אך תשובה זאת מעט קשה, כיוון שלפי זה המודל שהיה קיים בימי משה שם את העם במרכז. על כן נראה ללכת בכיוון שונה. לשם כך נעיין בדיון בין משה ליהושע סביב נבואתם של אלדד ומידד.
כחלק מחטא העם בקברות התאווה משה מתלונן בפני הקב"ה שהוא לא יכול להנהיג את העם לבדו. הפיתרון המוצע על ידי הקב"ה הוא הפחתת העומס על ידי צירוף שבעים זקנים להנהגה הרוחנית של עם ישראל. לשם כך נבחרים כמה נציגים מכל שבט וביניהם נעשית הגרלה, כך שמתוך 72 נציגים נבחרים 70 אנשים. אך אלדד ומידד, השניים שלא נבחרו, קיבלו נבואה לאחר שבוצעה ההגרלה. נער רץ לספר על כך למשה שנמצא אז בקרבת יהושע, ותגובתו של יהושע היא שצריך לענוש את אותם מתנבאים ולכלוא אותם.
התגובה הבהולה הן של הנער והן של יהושע אומרת דורשני. מדוע העובדה ששני אנשים שמתנבאים במחנה זאת סיבה לרוץ ולהודיע על כך למשה באופן מיידי? ממה נובע רצונו של יהושע לכלוא את מי שלא עשו שום רע, וכל פשעם היה זה שהם קיבלנו נבואה? שאלות אלו הטרידו את חז"ל[13] ועל כן הם פירשו שתוכן הנבואה היה בעייתי. אלדד ומידד התנבאו על כך שמשה לא יכניס את עם ישראל לארץ ויהושע כן.
אולם, מעבר לתגובה החריפה אין לנו אף מידע על תוכן הנבואה, כך שנראה להציע כיוון מעט שונה. המדרש[14] מדייק מן הפסוקים כי בניגוד לשאר הזקנים שנבואתם הייתה מרוחו של משה, אלדד ומידד התנבאו מרוחו של הקב"ה באופן ישיר. הכוונה המדויקת של המדרש שאומר שהזקנים התנבאו מרוחו של משה איננה ברורה עד הסוף, אבל למרות זאת ברור כי אחד ההבדלים בין אלדד ומידד לשאר הזקנים הוא בשאלה האם הם כפופים למשה.
אם כן, אפשר להציע כי הנער ויהושע מבינים שעצם הנבואה שאינה כפופה למשה היא בעייתית ומציבה תיגר על מנהיגותו של משה. על אף שמשה טוען שהוא היה רוצה שכל העם יהיו נביאים, התפיסה שקיימת אצל הנער ויהושע מניחה כי נבואה שאינה ברשותו של משה מהווה מעשה של מרד. או במילים אחרות, משה נתפס בעיני העם כצינור הבלעדי לדבר ה'. הוא שהוציא את העם ממצרים, הוא שנתן את התורה והוא זה שדרכו מתוועדים עם ה-ל.
ראיה נוספת לכך שהעם מבין כי למשה יש בלעדיות בעבודת ה' היא במעשה העגל[15]. המניע של בני ישראל ליצירת העגל הוא ההבנה שלהם כי משה מת. לכאורה, מותו של משה לא אמור להיות סיבה להחליף -ל. אלא שלפי דברינו ברור שהעם מבין שלולא משה הם לא יכולים ליצור קשר עם הקב"ה, או שהם צריכים למצוא דרך חדשה להתחיל לעשות זאת.
לפי זה אמירתם של חז"ל כי פני משה הם כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה מקבלת נופח נוסף. פני משה הם כפני חמה, וכשהחמה מאירה לא נראה אורו של אף כוכב אחר. הנוכחות הגדולה של משה איננה מאפשרת לאף אדם אחר להתבלט. על כן, משה מוחלף על ידי יהושע, שפניו הם כפני הלבנה, אשר מצד אחד מאירה, אך מצד שני איננה מסתירה את הנוכחות של שאר הכוכבים. נכון, יש לכך מחיר וההתגלות תהיה יותר רחוקה, כי הירח רק מחזיר אור, אבל זה שינוי שצריך לקרות.
אולי גם אפשר להשתמש ברעיון הזה כדי להבין את פרשנותו של אור החיים[16]. אור החיים מסביר שהסמיכות בין פרשיית סמיכת יהושע לקורבנות הציבור מעידה על כך שיהושע לא יכול להביא את קורבנות הציבור מעצמו. דהיינו שהקורבנות חייבים להגיע מכספם של כלל הציבור ולא מכיסו הפרטי של אף אדם, לרבות המנהיג החדש, יהושע. על פי דברינו ניתן להסביר שהמעבר ממנהיגותו של משה למנהיגותו של יהושע מסמל בדיוק את הנקודה של העברת עבודת ה' מהמנהיג אל העם.
אז למה הקורבנות מופיעים פה?
אם כן, לפי רש"י עניין הקורבנות למיקומם בספר במדבר נעוץ בהיותם של הקורבנות סמל לשינוי צורת ההנהגה הדתית, מההנהגה של משה להנהגה של יהושע. אולי זאת גם כוונתו של רש"י שמסביר שהחזרה על פרשת קורבן התמיד אצלנו נובעת מכך שהציווי בספר שמות היה ציווי לימי המילואים, בעוד הציווי כאן הוא לדורות. בפרשת תצווה תפקידו של הקורבן הוא לגרום להשראת השכינה התמידית של המשכן. אולם, אצלנו כשההתגלות כבר לא יכולה להיות תמידית הקורבן מקבל זמן, וזאת ההנחיה שנכונה לדורות ולא רק לתקופתו של משה[17].
שאלנו על הקשר שיש בין קורבנות הציבור ליישוב ארץ ישראל. לפי המהלך שהצגנו ניתן להציע תשובה אפשרית לשאלה זאת. ארץ איננה מקום לפרט או למשפחה. על כן, למרות שכבר לאבות הובטחה הארץ והם קיבלו אותה, הם תמיד היו במאבקים עם הכוחות האזוריים. בין אם זה אברהם ויצחק שהסתכסכו עם מלך גרר בענייני בארות, ובין אם זה יעקב שבניו הורגים את כל אנשי שכם והוא צריך לברוח.
ארץ היא מקום של עם. כדי שעם ישראל יהיה זכאי לארץ הוא צריך לעבוד את ה' כעם, והדרך לעשות זאת היא על ידי קורבנות הציבור. כפי שראינו באור החיים, אדם גדול ככל שיהיה לא יכול להביא את קורבנות הציבור כי זאת עבודה של עם.
ההשגחה הגדולה שליוותה את עם ישראל במדבר מתחלפת בהשגחה אחרת. לא יהיה לנו יותר את משה רבנו, אשר הוא אדם שמסמל את ההתגלות התמידית, את אש התמיד. אבל כן נגור ונחיה בארץ אשר עיני ה' -להיך בה. למרות שההרגשה של התגלות זאת היא פחות חזקה, היא מאפשרת לכל אחד ואחת להתחבר לה'.
זאת גם הסיבה שלאחר מכן מופיעה פרשיית נדרים, פרשייה שעוסקת בכוח של היחיד להפוך דבר לקדוש. מרגע שנשבר המונופול על הקודש, יש צורך לתת נתיב לכל אחד להתקרב, וזה נעשה על ידי הנדרים.
[2] ספר שמות פרק כט פסוקים לח-מו
[3] רמב"ן ספר במדבר פרק כח פסוק ב ד"ה וטעם צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי
[4] רמב"ן ספר במדבר פרק ל פסוק א ד"ה ויאמר משה אל בני ישראל
[5] בתשובתו השנייה הרמב"ן מסביר כי עיקר המצווה בספר במדבר הוא חובת השביתה במועדים מה שקשור גם לעם ישראל, כך שמוכרחים לומר שהשאלה שהרמב"ן עונה עליה היא למה הדיבור מופנה לכלל ישראל ולא רק לכוהנים.
[7] רש"י בראשית פרק טו פסוק ו ד"ה ויחשבה לו צדקה
[8] כך למשל בספר במדבר (פרק יא פסוקים א-ג) מתואר חטא המתאוננים בו העם חוטא ה' שולח בהם אש ומשה מתפלל לה' לעצירת האש, האש אכן נעצרת ולא נראה כי יש תוכחה -לוהית בעקבות זאת או לחלופין ציווי שמבקש שהעם יגמול ל-ל על העזרה שלו
[9] מלבי"ם במדבר פרק כז פסוק יז ד"ה ולא תהיה עדת ה'
[10] על פי שמות פרק לג פסוק ז
[12] ספרי במדבר פרשת פינחס פיסקא קמ
[14] מדרש תנחומא פרשת בהעלותך אות כב
[16] אור החיים ספר במדבר פרק כח פסוק ב ד"ה צו את בני ישראל
[17] החלוקה בין הקורבן בפרשת תצווה שהוא קורבנן תמידי לבין הקורבן בפרשת פנחס שהוא קורבן שקבוע לו זמן מופיעה כבר בספר בן מלך ספר במדבר חלק ב עמוד שנח
