פרשת ויחי, פרשת הסיום של ספר בראשית, עוסקת בסוף חייו של יעקב. לאחר שהתאחד עם יוסף, בנו האהוב שירד למצרים, יעקב מתקרב לסוף דרכו. כאשר הוא שוכב על ערש דווי יוסף מגיע לבקר אותו יחד עם שני בניו. במעמד זה, יעקב ניגש לברך את נכדיו.
בדבריו של יעקב אנחנו מוצאים יותר מאשר רק ברכה. הוא גם מתאר את קורות חייו, החל מהברכה שהוא קיבל מה' בלוז, וכלה בפטירת רחל. אולם לא רק אירועים היסטוריים מצוינים בנאומו של יעקב, אלא גם התייחסות לחווית ה-לוהים שלו:
"ויברך את יוסף ויאמר ה-להים אשר התהלכו אבתי לפניו אברהם ויצחק ה-להים הרעה אתי מעודי עד היום הזה"
בדברים אלו יעקב מתאר את היחס של אבותיו לה' כמי שהתהלכו לפני ה', בעוד הוא עצמו היה כמו צאן שמונהג על ידי הקב"ה. כלומר בדימוי שלו ליחס בין ה' לאבותיו, ה' היה מאחורה והאבות היו אלו שהובילו. לעומת זאת, היחס שלו לקב"ה הוא הפוך. ה' נמצא מקדימה ומנהיג אותו שנמצא מאחור. בספר "מי השילוח" מובא הסבר להבדל בין שני הדימויים. לפיו, כל אחד מהדימויים בא להדגים צורה אחרת של עבודת ה'.
אברהם ויצחק שהתהלכו לפני ה' פעלו מתוך הכללים הכלליים של ההתגלות ה-לוהית אליהם. הם הבינו את עקרונות היסוד שניתנו להם מה' ופעלו מתוך יוזמה וחכמה ליישמם במצבים המשתנים של חייהם. ה' היה מאחוריהם – ככוח שמלווה אותם – אך הם עצמם הובילו את מהלך עבודתם.
מנגד יעקב תיאר את עצמו כמי שזקוק להכוונה מתמדת. גם כאשר ה' הנחה אותו בעבר כיצד לפעול, הוא לא הסתמך על ההנחיה הזו כמתאימה לכל מצב דומה, אלא פנה שוב ושוב לה' כדי לבקש הנחיה מחודשת. כמו שה שמובל על ידי הרועה, הוא צריך ליווי צמוד בכל רגע.
לטענת מי השילוח מודל שמציג יעקב איננו מודל ליחידי סגולה, אלא יכול להתאים לכל אחד. לפי דבריו, גם היום ישנה התבוננות במציאות המאפשרת לנו להגיע לכדי אינטואיציה לגבי טיב המעשה הספציפי. כאשר האדם מקפיד לצפות בהשגחת ה' ולפנות אליו בתפילה, הוא מחדד את היכולת לראות כיצד הקב"ה מתקשר איתו דרך הטבע.
בהקבלה לימינו, המתח בין כללים לפרטים, בין אברהם ויצחק ליעקב, הוא המתח שבין שורת ההלכה – הכללים שיש לנו כדי לפעול בעולם על פי רצון ה' – לבין מקרים פרטיים שבהם עמידה דווקנית על שורת הדין עלולה לגרום לרע. מצבים כאלה דורשים לא רק הבנה טכנית של ההלכה, אלא גם חכמה, רגישות ואומץ להכריע במקומות שבהם הכלל אינו מתיישב במדויק עם המציאות.
המודלים השונים בעבודת ה', כפי שהם מתוארים על ידי יעקב עצמו, מתגלים באופן מובהק בסיפורי בחירת הבן הממשיך של האבות. כל אחד מהאבות – אברהם, יצחק ויעקב – התמודד עם שאלת ההמשכיות ועם הבחירה בין בניו בדרכו הייחודית, המשקפת את יחסו לכללים ולעקרונות מול המציאות.
יעקב מוכן לדחות את ראובן, שמעון ולוי מלהיות הממשיכים שלו, ובוחר ביהודה כמי שיהיה המנהיג. באופן דומה, למרות שיעקב לא מזהה את בני יוסף, הוא משכל את ידיו ונותן את הבכורה דווקא לאפרים הבן הצעיר יותר. יעקב פועל כאן מתוך הכוונה פרטית ומכוונת של ההשגחה ה-לוהית, שאינה מסתמכת על הכלל של המשכיות הבכור.
אברהם ויצחק שניהם פועלים על פי ההנחה שהיורש הטבעי והממשיך הרוחני שלהם אמור להיות הבן הבכור. כאשר אברהם מתבשר על לידת יצחק, תגובתו הראשונית היא בקשה שישמעאל, בנו הבכור, יהיה הממשיך שלו. במקביל, יצחק נוקט בגישה דומה: הוא רואה בעשיו הבכור את הממשיך הטבעי ומבקש להעניק לו את הברכה, על אף שאינו מתאים לתפקיד זה.
גם אברהם וגם יצחק פועלים על פי הכלל הטבעי שמסמן את הבכור כממשיך. הם מתקשים לקבל את חוסר ההתאמה בין המוסכמה הזאת לבין המציאות שניצבת מולם. כאן אנחנו מוצאים הבדל בין דרך ההתמודדות של אברהם לזאת של יצחק.
כאשר שרה דורשת לגרש את ישמעאל, הדבר לא מוצא חן בעיני אברהם. אברהם רואה בגירוש מעשה הנוגד את עקרונות הצדק והחסד שהוא דבק בהם, ולכן הוא מתקשה ליישם את ההלכה ה-לוהית במציאות. זאת למרות שהוא כבר התבשר על ידי ה' שיצחק יהיה ממשיכו. רק לאחר שה' מתערב ישירות ומורה לו לשמוע בקול שרה, הוא מוכן לוותר על עמדתו.
דוגמה נוספת לכך היא סיפור סדום: כאשר ה' מודיע לאברהם על השמדת העיר, אברהם נכנס למשא ומתן עם הקב"ה במטרה להציל את העיר. גם כאן ניכרת גישתו: הוא פועל מתוך הבנה של עקרונות החסד ה-לוהי, ויוזם להרחיבם כך שיתאימו להצלת סדום. גישתו של אברהם בעבודת ה' מבוססת על חכמה ויוזמה אישית, בה הוא משתמש כדי להגשים את עקרונותיו.
יצחק, לעומת זאת, פועל באופן שונה לחלוטין. כאשר עליו להכריע בין עשיו ליעקב, הוא נאמן לכלל שלפיו הבכור נושא את הברכה. יצחק בוחר בעשיו למרות אופיו ומעשיו, מתוך דבקות מוחלטת בכלל ובאמונה שההשגחה האלוקית תכוון את הדברים כך שהתוצאה תהיה הנכונה. יצחק אינו מתערב בניסיון לשנות את המציאות או להתאימה לעקרונותיו, אלא פועל על פי הכלל ומותיר בידי ה' את התפקיד לתקן את הסטיות מן הרצוי.
דוגמה מובהקת לכך היא ברכת יעקב: יצחק, מתוך כוונה לברך את עשיו, מעניק בטעות את הברכה ליעקב בעקבות תחבולתה של רבקה. אך גם לאחר שהוא מגלה את מה שאירע, יצחק אינו מבטל את הברכה אלא מקבל אותה כמעשה שנעשה בהכוונה -לוהית. גישתו של יצחק מבוססת על אמונה עמוקה שהכללים ה-לוהיים אינם נזקקים להתאמות אנושיות, אלא שה' יסדר את הדברים כך שהמציאות תיישר קו עם ההלכה.
כך, אברהם ויצחק שניהם דבקים בכללים, אך מתמודדים עם סתירות בין העקרונות לבין המציאות בדרך שונה. אברהם פועל מתוך יוזמה ונכונות להתעמת עם ה', כמו בסיפור סדום. יצחק, לעומתו, דבק באופן מוחלט בכלל מתוך ביטחון בהשגחת ה', ואינו מנסה לשנות או לעדן את הכלל לאור המציאות. לעומתם אצל יעקב אין קונפליקט. יעקב אינו מקובע לכללים אלא בוחן כל מקרה כפי שהוא על פי הכוונה מהקב"ה.
מודלים אלו אינם עומדים בסתירה זה לזה, אלא מציעים שלבים שונים של עבודת ה'. הם משקפים את הצורך באיזון בין נאמנות לכללים לבין גמישות והכרה בפרטי המציאות המשתנה. המתח בין עקרונות לבין המציאות אינו בעיה שיש לפתור, אלא חלק בלתי נפרד מעבודת ה' שמזמינה את האדם לשאול, ליזום, להתבונן ולבקש הכוונה בכל שלב ושלב בחייו.
המפגש הזה בין הכללים לבין המציאות אינו רק אתגר, אלא הזדמנות להפוך את ההלכה למערכת חיה ונושמת, המסוגלת להתמודד עם מורכבות החיים. הוא מחייב את האדם לפעול מתוך שילוב של נאמנות לכללים ה-לוהיים עם ראיית עומק של הצרכים האנושיים, ובכך מגשים את מהות עבודת ה' – חיבור בין שמיים לארץ, בין עקרונות נצחיים למציאות משתנה.
