פרשת בלק מסתיימת בחטא של עם ישראל בשיטים. התיאור של חטא זה מתחיל ביחסים בין בני ישראל לבנות מואב, ומתדרדר לכך שעם ישראל עובד עבודה זרה בשם פעור. בתורה לא כתוב רק שעם ישראל עובד עבודה זרה, אלא שהוא נצמד אליה. חטא זה מביא על עם ישראל את המגפה הגדולה ביותר בתקופת המדבר, המקפחת את חייהם של עשרים וארבעה אלף אנשים.
בחטא זה ישנו אירוע שיא. במסגרת אירוע זה איש אחד לוקח אישה מדיינית לעיני כל. הריגת האיש והאישה על ידי פנחס הכהן, נכדו של אהרון, היא זאת שעוצרת את המגפה. לאחר סוף סיפור החטא פנחס מקבל מעת הקב"ה ברית שלום. כבדרך אגב, התורה בוחרת לציין בשלב זה[1] את שמות האנשים שפנחס הרג – זמרי בן סלוא איש בעל מעמד משבט שמעון, ונסיכה מדיינית בשם כזבי.
הדרך בה התורה חושפת את זהות החוטאים מעוררת תמיהה. אם זהות האנשים הללו חשובה לסיפור למה היא לא מוזכרת בו, וצריך לחכות עם המידע הזה עד הברית שמקבל פנחס? מצד שני, אם זהות האנשים אינה חשובה, מדוע התורה מזכירה אותה בכל זאת?
בנוסף לזהות החוטאים, בהמשך הספר נחשפים פרטים נוספים לגבי החטא. חטא זה תוכנן על ידי מדיין[2], מה שגורם לציווי להפוך את מדיין לאויב של ישראל. מעבר לזה שהחטא תוכנן על ידי מדיין, בפרשת מטות[3] נגלה כי בלעם הוא זה שייעץ למדיין, והוא המוח מאחורי התוכנית לשלח נשים כדי להחטיא את עם ישראל.
אם היינו רוצים לספר את הסיפר של החטא כפי שהוא קרה, היינו צריכים לפתוח בכך שבלעם הלך אל נסיכי מדיין ומסביר להם כיצד ניתן להכשיל את עם ישראל. נסיכי מדיין מחליטים ליישם את עצת בלעם ושולחים לעם ישראל נשים מואביות בהובלת נסיכה מדיינית. הנסיכה המדיינית מצליחה לפתות איש בכיר משבט שמעון באופן פומבי. בעקבות זאת גם יתר העם נמשך אחרי הנשים המואביות שהגיעו עם המדיינית, ובסוף מתדרדר לעבודה זרה.
אך התורה בוחרת לספר את הסיפור בצורה אחרת לגמרי. היא משמיטה את כל הגורמים. אנחנו לומדים על הקשר של בלעם רק אחרי המלחמה שעם ישראל עושה עם מדיין. המעורבות של מדיין בחטא מגיעה כחלק מציווי לעם ישראל לנקום אל החטא. אם את שני הפרטים האלה אפשר להשמיט מהסיפור כי עם ישראל באמת לא ידע אותם בזמן אמת, זהותם של החוטאים בפומבי הייתה ידועה ובכל זאת התורה החליטה להשמיט אותה מהסיפור.
אפשר להציע שהדרך בה התורה מספרת את סיפור החטא נועדה להדגיש את אשמתם של עם ישראל. אם התורה הייתה כותבת על נשיא בית אב משבט שמעון שהוביל את החטא, היה ניתן להסיר אחריות מחלק מהעם ולומר שהם עשו זאת בעקבות המנהיג. באותו אופן, אם הסיפור היה כולל את עצתו של בלעם או את תוכניתם של נסיכי מדיין, עם ישראל היה יכול לטעון שחטאם נבע מכך שהפילו אותם בפח.
הסיפור מנוסח בצורה שמפילה את כל האשמה על החוטאים, ולראיה אפשר לראות את הביטויים החריפים בהם התורה מתארת את החטא. עם ישראל זונה עם בנות מואב, אוכל מהזבחים שהן מקריבות לאלילים, ולבסוף משתחווה בעצמו ונצמד לאותה עבודה זרה.
כאן צריך להעמיד את סיפור החטא בשיטים אל מול סיפור בלעם. בלעם רוצה לקלל את ישראך, אבל ה' לא נותן לו. אירוע זה מתרחש הרחק מעם ישראל והם לא מודעים אליו. במצב כזה עם ישראל אנוסים וה' מציל אותם. אבל כאשר יש להם את היכולת להתמודד מול האויבים מבחוץ שבאים להשמיד אותם, במקרה כזה הם לא יכולים לומר אנוסים היינו.
בשלב הזה צריך לשאול למה התורה בוחרת דווקא את החטא הזה ומתארת אותו בצורה בה העם לא יכול להתחמק מאחריות? לשם השוואה בחטא העגל אנחנו לא רואים מגמה דומה המנסה להפחית את השתתפותו של אהרון בחטא. בחטא המרגלים, התורה לא משמיטה את העובדה כי האנשים שדיברו בגנות הארץ היו אנשים חשובים. אם כן, מה מיוחד בחטא זה בו התורה בוחרת להשמיט את הפרטים כדי שלא נסיר אחריות מהעם?
תשובה מפתיעה לשאלה זאת נאמרת על ידי משה. בספר דברים[4] משה מוסר לעם ישראל את הציווי לפיו אסור להם להוסיף על ציוויי התורה או לגרוע מהם. את הציווי הזה משה מדגים בעזרת החטא של בעל פעור. הוא אומר לעם שהם ראו כי כל מי שהלך לבעל פעור מת, ורק מי שנשאר דבק בה' נשאר בחיים.
עולה מדבריו של משה, שהבעייתיות במעשיהם של עם ישראל קשור באופן ישיר לציווי לא לשנות את התורה, לא על ידי הוספה ולא על ידי גריעה. הגמרא במסכת סנהדרין[5] מציעה הסבר לקשר בין האיסור להוסיף על מצוות התורה לבין חטאם של עם ישראל.
על פי הגמרא, כאשר בנות מואב הציעו לישראלים לעבוד את בעל פעור, בני ישראל סירבו. אולם כאשר אמרו להם לעשות צרכים בפני האליל אנשי ישראל הסכימו כי הם חשבו שבכך הם מבזים את האליל. ברם, כך עובדים את בעל פעור. יוצא שרצונם של ישראל לבזות את העבודה הזרה הוא זה שגרם להם לעבוד עבודה זרה, ולבסוף גם להיצמד אליה.
האמירה של התורה בדרך בה היא מספרת את הסיפור של החטא בשיטים היא שכאשר האדם פועל שלא על פי החוק הישיר הוא לא יוכל לברוח מאחריות. לעם ישראל אין ציווי לבזות עבודה זרה על ידי עשיית צרכים. לכן כאשר בני ישראל עושים זאת ומגיעים משם להיצמדות לעבודה זרה מלוא האחריות נופלת עליהם, למרות הגורמים שהיו יכולים להקל.
זאת אחת הנקודות המבדילות בין עם ישראל לבלעם. בלעם כל הזמן מסיר מעצמו את האחריות בטענה כי הוא עושה רק את דבר ה'. מנגד עומד משה אשר לא פעם עושה דברים שאינם נאמרו לו בפירוש על ידי ה', אך הוא מוכן לקבל עליהם את האחריות. בסיפור שלנו, עם ישראל חורג מהציווי ה-לוהי, והתוצאות חמורות מאוד. במצב כזה התורה צריכה להבהיר לעם ישראל כי הגורמים החיצוניים שהטו את עם ישראל לחטוא.
נקודה חשובה שצריך להוסיף כאן מגיעה מהתייחסות לסיפור החטא בספר יהושע[6] על ידי פנחס. הסיפור שם עוסק בשניים וחצי השבטים שגרים בצד השני של הירדן. לאחר ששבטים אלו מתיישבים בנחלתם המרוחקת הם מקימים מזבח. עם ישראל רואה את המעשה בצורה לא טובה ומתארגן להילחם עם אחיו.
לפני המלחמה נשלחת משלחת בהובלתו של פנחס ששואלת את שניים וחצי השבטים לפשר המזבח שהקימו. במהלך דברי פנחס הוא מזכיר שני אירועים. האירוע האחד הוא חטא בעל פעור, והאירוע השני הוא מעילתו של עכן בביזה שבכיבוש יריחו, אשר גרמה לעם להיענש ולהפסיד בקרב על העי.
שני האירועים הללו מאפיינים את האחריות שמוטלת על השבטים כשהם בונים מזבח ללא ציווי. האחריות האחת היא האחריות ארוכת הטווח. מעשה של אדם בפרק זמן אחד יכולה ליצור השפעות רבות גם בעתיד. בנוסף, האחריות המוטלת על האדם איננה אישית. חטאו של עכן גורם לאנשים אחרים מעם ישראל למות.
[1] ספר במדבר פרק כה פסוקים יד-טו
[2] ספר במדבר פרק כה פסוק יח
[3] ספר במדבר פרק לא פסוק טז
[4] ספר דברים פרק ד פסוקים א-ד
[5] מסכת סנהדרין דף קו.
[6] ספר יהושע פרק כב פסוקים יג-כ
