שיעור מוקלט
תקציר הדף
עיקר עיסוקו של הדף הוא בדינים השונים של תשלומי הנזק לפי מקומות שונים. הדין העקרוני בדיני תשלומי אכילה והליכה הוא שכדי להתחייב בתשלום הנזק, הנזק צריך להתבצע בשדה אחר. אשר על כן, הגמרא דנה בשאלה מה הדין של חצר שבבעלות שני אנשים. רב חסדא אומר שגם בחצר זאת יש חיוב בנזקי אכילה והליכה ורבי אלעזר חולק ואומר שדין רשות זאת אינה כמו שדה אחר. בסוף הדיון הגמרא מכריעה כי אין מחלוקת בין האמוראים השונים. כל האמוראים מסכימים שאם יש לשני הצדדים בעלות מלאה על החצר אין בה חיוב כל נזקי אכילה והליכה. אולם במידה ובעלותו של המזיק הוגבלה כך שהוא לא יכול להכניס את שורו לחצר, ובכל זאת שורו נכנס והזיק, הוא צריך לשלם על הנזק לפי אביי, בעוד רבי זירא טוען שגם במקרה זה בעלותו של המזיק בחצר מונעת ממנו להתחייב על נזקי אכילה והליכה.
תוך כדי הדיון הגמרא מביאה גם את דין שמירה על שור מופקד. מרכז העיסוק בדין זה מתעסק בהסבר ברייתא שאומרת שהמזיק חייב לשלם במידה ובהמה מופקדת, אלא אם כן הבהמה ברחה בלילה והזיקה. ההסבר שלבסוף הגמרא מביאה לברייתא זאת הוא שיש כאן חידוש במקרה בו השומר לא מקבל על עצמו לשלם את תשלומי הנזק של בהמת הפיקדון, והוא מקבל על עצמו רק לשמור שהבהמה לא תוזק, שהבעלים של אותה בהמה חייב עדיין בנזקיה. אבל אם השומר קיבל על עצמו לשלם על נזקי הבהמה, הוא פטור בתשלום על נזקים אלו במידה והבהמה ברחה בלילה והזיקה, זאת למרות שפטור זה לא בהכרח נכון לגבי חיוביו כשומר.
לאחר מכן הגמרא עוברת לעסוק בברייתא המעלה את דיני הרשויות השונות. הבעיה עם ברייתא זאת שלא ברור בה מה הדין במידה ושורו של המזיק הזיק ברשות הניזק. מתחילת הברייתא עולה כי השתלום הוא של נזק שלם, ומסופה עולה שהתשלום הוא של חצי נזק. תשובה אחת של הגמרא היא לטעון שברייתא זאת מורכבת משתי ברייתות שונות שחולקות. תשובתה השנייה של הברייתא היא להסביר באופן אחר את הדין האחרון כך שאין בו חידוש מבחינה דינית.
בשלב זה הגמרא מסיימת את עיסוקיה במשנה השנייה, ועוברת לדון במשנה השלישית, אשר גם היא ממשיכה לפרט את הכללים של הלכות הנזק. הכלל הראשון הוא שתשלום הנזק הוא הערך שירד מערכו של הניזק, לכן יש צורך לשום את הנזק. הכלל השני המובא במשנה היא שעבור יתומים ניתן לגבות רק קרקעות ולא חפצים, אלא אם כן הניזק תפס חפצים אלו בחייו של המזיק. הכלל השלישי אומר שאפשרות הגבייה מתבצעת רק כאשר בית הדין בעלי הסמכה לכך. הכלל הרביעי מאפיין את העדים כאנשים יהודים אשר אינם עבדים. מעבר לזה במשנה מוזכרים עוד שני כללים בהם הגמרא תדון בדף הבא. האחד הוא שוויון מגדרי בתחום תשלומי הנזק, והשני הוא שלעיתים גם הניזק משתתף בתשלומי הנזק.
שיעורי עומק
ביאור הדף
ורשות הניזק והמזיק
כאשר הבהמה מזיקה בפעולה נורמטיבית כמו הליכה או אכילה, הבעלים של אותה הבהמה פטור מתשלומי הנזק במידה והנזק התבצע ברשות הרבים. בסוגיה זאת נבחן את השאלה מה הדין במצב בו הרשות איננה של כולם אלא מקום בו רק המזיק והניזק יכולים להשתמש בו.
ורשות הניזק והמזיק.
המשנה שמונה את כללי הנזק מציינת מקום ששייך גם למזיק והניזק. אולם הדין במצב זה לא מפורש. הנוסח של המשנה הוא שפטור במצב בו הנזק התבצע ברשות שהיא רק של המזיק. לאחר מכן המשנה מציינת את רשות המזיק והניזק, ואחר כך אומרת שבמקרה של נזק המזיק צריך לשלם. אשר על כן לא ברור האם יש להצמיד את הרשות המשותפת לדין הקודם ואז יש בה פטור, או לדין שלאחריה ואז חייבים בה.
אמר רב חסדא אמר אבימי: חצר השותפין – חייב בה על השן ועל הרגל, והכי קאמר: חוץ מרשות המיוחדת למזיק דפטור, ורשות הניזק והמזיק – כשהזיק חב המזיק;
רב חסדא טוען שהדין במקרה בו הנזק התבצע ברשות המשותפת למזיק והניזק הוא חייב בתשלומי נזק. הקריאה שרב חסדא מציע למשנה מפרידה בין דין נזק שנעשה ברשות המזיק בו המזיק פטור מלשלם, לנזק הנעשה בחצר משותפת אז יש חובת תשלומים.
ור' אלעזר אמר: פטור על השן ועל הרגל, והכי קאמר: חוץ מרשות המיוחדת למזיק, ורשות הניזק והמזיק נמי פטור, וכשהזיק חב המזיק לאתויי קרן.
רבי אלעזר חולק על רב חסדא ואומר שלחצר בה שהמזיק והניזק שותפים יש דין כמו של רשות הרבים, כך שהמזיק לא חייב לשלם תשלומי נזק על נזק הנגרם מאכילה או מהליכה. לשם כך הוא צריך להסביר שרשות המשותפת למזיק ולניזק מוצמדת לרשות המזיק, והנזק הנזכר בסוף המשנה הוא נזק אחר - נזק קרן.
הניחא לשמואל, אלא לרב דאמר: תנא שור וכל מילי דשור חב המזיק לאתויי מאי?
הגמרא שואלת על פירושו של רבי אלעזר למשנה. רבי אלעזר לומד מסוף המשנה חיוב על אב הנזקים קרן. פרשנות זאת מתאימה לשיטת שמואל שטוען שהאב שור כולל נזקי רגל, האב מבעה נזקי שן, ונזקי קרן נלמדים מהמשנה השנייה. אולם כיצד יסביר רבי אלעזר את שיטת רב לפיה אב הנזקים קרן כלול בתוך האב שור המופיע במשנה יחד עם כל פעולת נזק שנעשית על ידי השור?
לאתויי הא דת"ר: כשהזיק חב המזיק – להביא שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר, שהזיקה בהמה ברשותן, תם – משלם חצי נזק, ומועד – משלם נזק שלם; נפרצה בלילה או שפרצוה לסטין, ויצתה והזיקה – פטור.
רבי אלעזר מסביר שלפי רב החיוב שמגיע בסוף המשנה איננו חיוב על נזק בחצר השותפים או חיוב על קרן, אלא לחייב את השומר בתשלומי נזק.
אמר מר: כשהזיק חב המזיק – להביא שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר.
הגמרא עוברת לעסוק בעצם הדין הנלמד לפי רבי אלעזר על ידי רב מסוף המשנה. דין זה הינו חובתו של השומר לשלם על נזקי הבהמה
היכי דמי? אילימא דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל, לימא ליה: אילו אזיק בעלמא בעית לשלומי את, השתא דאזקיה לתורא דידך בעינא לשלומי? אלא דאזקיה תורא דשואל לתורא דמשאיל, לימא ליה: אילו איתזק מעלמא בעית לשלומי כוליה תורא, השתא דאזקיה תורא דידך, פלגא ניזקא הוא דמשלמת לי?
הגמרא טוענת שבשום מקרה של נזק לא ניתן לומר שיש חובת תשלומים בין שומר לבעלים כאשר הבהמה מזיקה ברשותו של השומר. אם שור הפיקדון נוגח את שורו של השומר, אז העובדה שהשור המזיק נמצא תחת חסותו של השומר מחייבת אותו בתשלומי נזק, והוא לא צריך לשלם לעצמו על הנזק. ברם, במקרה ההפוך, בו שורו של השומר מזיק את שור הפיקדון, חיוב השתלומים המוטל על השומר נובע מכך שהוא התחייב לשמירת הבהמה, ולא מדינו כמזיק. לכן יצטרך לשלם את דמי כל הבהמה גם אם חיוב זה לא אמור להתקיים כל פי כללי תשלומי נזק.
לעולם, דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל, והכא במאי עסקינן – שקבל עליו שמירת גופו ולא קבל עליו שמירת נזקיו.
הגמרא מסבירה שהברייתא עוסקת במצב בו שור הפיקדון נוגח את שורו של השומר. אלא שבמקרה זה השומר התחייב לשמור רק שלא יזיקו את הבהמה, אבל לא התחייב לשלם על נזקי הבהמה עצמם. לכן המפקיד חייב לשלם לשומר את דמי הנזק.
אי הכי, אימא סיפא: נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים, ויצתה והזיקה – פטור; הא ביום – חייב, הא לא קבל עליו שמירת נזקיו!
הגמרא דוחה את האפשרות לומר שהשומר לא התחייב לשלם על נזקי הבהמה. הסיבה לכך היא הפטור על נזקי הבהמה כאשר היא בורחת בלילה. הגמרא מדייקת מדין זה שאם הבהמה בורחת ביום ומזיקה השומר חייב על הנזקים שהשור עושה, כך שלא ניתן לומר שהשומר לא התחייב לתשלום על נזקי השור המופקד.
הכי קאמר: אם קבל עליו שמירת נזקיו – חייב, נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים, ויצתה והזיקה – פטור.
דחייה זאת גורמת לגמרא לשנות את נוסח הברייתא. חציה הראשון של הברייתא עוסק במצב בו השומר לא התחייב לשלם על נזקי בהמת הפיקדון, לכן אם היא הזיקה בקשותו בעל הבהמה צריך לשלם לשומר. אולם בשלב זה הברייתא צריכה לומר שאם השומר התחייב לשלם על נזקי הבהמה הוא חייב, אלא אם כן הבהמה בורחת בלילה.
איני? והא תני רב יוסף: חצר השותפים, והפונדק – חייב בהן על השן ועל הרגל, תיובתא דרבי אלעזר!
הגמרא חוזרת לעסוק במחלוקת רב חסדא ואסי אלעזר בעניין חצר שיש לה שני שותפים, והאחד מזיק את השני בתוך חצר זאת. היא דוחה את דברי רבי אלעזר שסבור שדין חצר השותפים זהה לדין רשות הרבים ופטור בה על נזקי אכילה ונזקי הליכה מברייתא שמביא רב יוסף על פיה חייבים בחצר השותפים על נזקים אלו.
אמר לך רבי אלעזר: ותסברא מתניתא מי לא פליגי?
הגמרא עונה בשמו של רבי אלעזר כי הוא מקבל את הקושיה על דבריו. אך אומר שהיא לא קשה כיוון שדין זה נתון במחלוקת בין תנאים. לשם כך הוא מביא ברייתא בה יאמר גם בצורה מפורשת שאדם פטור מדין תשלומי נזק על פעולות אכילה והליכה של בהמתו חצר השותפים.
והתניא, ארבעה כללות היה ר' שמעון בן אלעזר אומר בנזקין: כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק – חייב בכל; דמזיק ולא לניזק – פטור מכל; לזה ולזה, כגון חצר השותפים והבקעה – פטור בה על השן ועל הרגל, על הנגיחה ועל הנגיפה ועל הנשיכה ועל הרביצה ועל הבעיטה, תם – משלם חצי נזק, מועד – משלם נזק שלם; לא לזה ולא לזה, כגון חצר שאינו של שניהם – חייב בו על השן ועל הרגל, על הנגיחה ועל הנשיכה ועל הנגיפה ועל הרביצה ועל הבעיטה, תם – משלם חצי נזק, מועד – משלם נזק שלם;
הברייתא אותה מביאה הגמרא מביאה את ארבעת המקרים שיכולים להיות מבחינת בעלות של שני אנשים על חצר. אם החצר היא רק של הניזק אז המזיק צריך לשלם בכל מקרה. אם החצר היא רק של המזיק הוא לא צריך לשלם בה על כלום. אם החצר היא של שניהם, התשלום על נזק מכוון הוא חצי נזק בשור תם, ומלוא תשלומי הנזק אם השור היה מועד. כמו כן, ברשות זאת אין חיוב על נזקי אכילה והליכה. במקום אשר לאף אחד מהצדדים אין בעלות עליו, המזיק חייב לשלם על נזקי אכילה והליכה. כמו כן, המזיק צריך לשלם על נזקים מכוונים נזק מהנזק השלם כל עוד השור תם, ואת כלל הנזק אם השור מועד.
קתני מיהת: חצר השותפין והבקעה – פטור בה על השן ועל הרגל, קשיא אהדדי!
הגמרא חוזרת לשורה בברייתא שמשרתת את המהלך. הברייתא אומרת שבחצר ששייכ תשני שותפים, ואחד מהם הזיק את השני חיובו הוא רק על נזקים מכוונים, ולא על נזקי הליכה ואכילה. משפט זה בברייתא סותר הפירוש את הברייתא הקודמת שראינו. אשר על כן, רבי אלעזר אומר שהוא סובר כמו הברייתא הזאת שפטרת מנזקי אכילה והליכה. רב חסדא עלי והוא חולק סובר כמו הברייתא שנאמרה על ידי רב יוסף
כי תניא ההיא – בחצר מיוחדת לזה ולזה בין לפירות בין לשוורים, ההיא דרב יוסף – בחצר מיוחדת לפירות ואינה מיוחדת לשוורים, דלגבי שן הויא לה חצר הניזק.
הגמרא דוחה את הבנתו של רבי אלעזר לפיה מחלוקתו עם רב חסדא נתונה בחלוקת תנאים, ומציעה דרך אחרת להסביר את ההבדל בין הברייתות. טענת הגמרא היא שבמידה ולחצר בה התבצע הנזק המזיק והניזק יכולים להכניס מה שהם רוצים, אז המזיק לא חייב לשלם על נזקי הליכה ואכיה. אבל אם מותר להכניס לחצר רק פירות, אם המזיק הכניס לשם בהמה הוא חייב לשלם על כל נזק שהבהמה תעשה, כי הבעלות של המזיק לא מתייחסת לאותה הבהמה כך שהחצר נחשבת חצר הניזק.
דיקא נמי, דקתני הכא דומיא דפונדק, וקתני התם דומיא דבקעה, שמע מינה.
הגמרא מוכיחה את טענתה בעזרת הדוגמאות הנוזפות המובאות בכל אחת מהברייתות. בברייתא הראשונה בה המזיק חייב לשלם על נזקי בהמתו, מוזכר פונדק, אשר מסתבר לומר שלפונדק מותר להניס סחורה אך לא בהמה. ברם בברייתא השנייה הדוגמה הנוספת שמוזכרת היא בקעה, אליה מותר להכניס הכל, ולכן גם הדוגמה של חצר השותפים מתייחסת לחצר השותפים אליה מותר להכניס הכל.
מתקיף לה רבי זירא: כיון דמיוחדת לפירות, הא בעינן ובער בשדה אחר וליכא!
רבי זירא לא מוכן לקבל את טענת הגמרא. לטענתו מרגע שיש למזיק בעלות על השדה היא לא נחשבת "שדה אחר" ולא מתחייבים בה בנזקי אכילה והליכה. לכן, אם למזיק יש את היכולת להבניס פירות לאותה השדה הוא פטור בה על נזקי אכילה והליכה. זאת בניגוד לטענת הגמרא לפיה במצב בו שני האנשים יכולים להכניס פירות ושניהם לא יכולים להכניס בהמות, אז יש חיוב בחצר זאת על כל הנזקים.
א"ל אביי: כיון דאינה מיוחדת לשוורים, שדה אחר קרינא ביה.
אביי דוחה את דברי רבי זירא. תמצית טענתו היא שהשאלה האם השדה נחשבת חצר הניזק או לא תלויה ביכולת של הבהמה להיכנס לשדה. אשר על כן, במידה ולא ניתן להכניס לשדה שוורים, גם אם ניתן להכניס אליה פירות, המזיק חייב לשלם.
א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא: לימא, מדמתניתא לא פליגי, אמוראי נמי לא פליגי!
רב אחא מדיפתי טוען שכמו שיישבו את הסתירה בין המקורות התנאיים, כך ניתן ליישב את מחלוקת האמוראים. ניתן לומר שרב חסדא שאומר שחייבים בחצר השותפים מדבר בחצר שאין אישור לשוורים להכינס אליה אבל כן יש אישור לשני הצדדים להכניס לשם פירות. כל טענתו של רבי אלעזר אינה מחלוקת על רב חסדא, אלא אמירה שאם לשני הצדדים מותר להכניס לשם את ביהמותיהם פטור מלשלם על נזקי אכילה והליכה.
אמר ליה: אין, ואם תמצא לומר פליגי, בקושיא דרבי זירא ובפירוקא דאביי פליגי.
רבינא מסכים לאטענתו של רב אחא מדיפתי ואומר שאכן אין מחלוקת בין האמוראים, ושניהם מסכימים על כל הדינים, אלא שכל אחד מהם דיבר על מציאות אחרת. הוא ממשיך ואומר שגם אם יש מחלוקת בין האמוראים היא בשאלה האם הבעלות על שדה מוגדרת לפי היכולת להכניס סחורה או בהמות.
הגמרא חוזרת לעסוק בברייתא שהופיעה קודם לכן, בעניין החיובים השונים ברשויות השונות. דיון הגמרא נסוב סביב מחלוקת רבי טרפון וחכמים. חכמים סבורים שעל נזקי קרן בחצר הניזק משלמים כמו נזקי קרן ברשות הרבים. לעומתם, רבי טרפון טוען שהחיוב על נזק בחצר הניזק כולל את כל החיוב, גם אם מדובר שור תם.
גופא, ארבעה כללות היה רבי שמעון בן אלעזר אומר בנזקין: כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק – חייב בכל.
הגמרא חוזרת לנתח את הברייתא שהובאה לגבי הרשויות השונות. הכלל הראשון שהברייתא אומרת הוא לגבי חצר הניזק שם הדין הוא שחייב בכל.
על הכל לא קתני אלא חייב בכל, בכולי נזק, מני? רבי טרפון היא, דאמר: משונה קרן בחצר הניזק – נזק שלם משלם,
הגמרא מדייקת מכך שהברייתא מתנסחת שחייב בכל בחצר הניזק כלומר שחייבים שם נזק שלם על כל סוגי הנזקים ובכללם קרן. מכך מסיקה הגמרא שהברייתא היא כרבי טרפון שמחייב נזק שלם על קרן ברשות הניזק.
אימא סיפא: לא לזה ולא לזה, כגון חצר שאינו של שניהם – חייב בה על השן ועל הרגל; מאי לא לזה ולא לזה? אילימא לא לזה ולא לזה כלל אלא דאחר, והא בעינא ובער בשדה אחר וליכא! אלא פשיטא לא לזה ולא לזה אלא דחד, וקתני סיפא: תם – משלם חצי נזק, ומועד – משלם נזק שלם, אתאן לרבנן, דאמרי: משונה קרן בחצר הניזק – חצי נזק הוא דמשלם; רישא רבי טרפון וסיפא רבנן?
הגמרא מקשה על העמדת הברייתא כרבי טרפון שסובר שעל נזק מכוון ברשות הניזק יש חיוב בנזק שלם. הסיבה לכך היא שהגמרא מבינה שבהמשך הברייתא נאמר שעל נזק מכוון ברשות הניזק יש חיוב תשלומים רק של חצי נזק כמו חכמים. המקרה עליו מדברת הגמרא הוא המקרה הנידון בברייתא בו החצר שייכת לצד שלישי. במקרה זה הברייתא אומרת שהדין הוא שחייב על נזקי שן ורגל, וחצי מתשלומי הנזק על נזק מכוון. טענת הגמרא היא שלא ניתן לומר שמדובר על מקרה בו השדה שייכת לצד שלישי, כיוון שמלשון התורה עולה שכדי שיהיה חיוב על נזקי אכילה והליכה השדה צקיכה להיות דווקא חצר של הניזק. לכן צריך לומר שכוונת הברייתא היא שאין לשני הצדדים בעלות על השדה הזאת אלא רק לאחד מהם - דהיינו השדה המדוברת היא שדה הניזק. לפי ההבנה הזאת יוצא שהברייתא אומרת בפירוש כמו חכמים, שעל נזק מכוון גם אם הוא מתבצע בשדה הניזק, החיוב על תשלומי נזק הוא רק על חצי מהנזק שנגרם בפועל. יוצא שתחילת הברייתא היא כמו רבי טרפון, וסופה מציג את הדעה ההפוכה.
אין, דהא אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, שבוק מתניתין ותא אבתראי, רישא רבי טרפון וסיפא רבנן.
הגמרא עונה שאכן לא ניתן לפתור את הבעיה הזאת, וצריך לומר שהברייתא הזאת היא שילוב של שתי ברייתות המציגות דעות שונות, ולא ניתן ליישב אותן יחדיו.
רבינא משמיה דרבא אמר: כולה רבי טרפון היא, ומאי לא לזה ולא לזה? לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד, לזה ולזה לשוורים, דלגבי שן הויא לה חצר הניזק, לגבי קרן הויא לה רשות הרבים.
רבינא עונה תשובה אחרת, ומסביר איך ניתן לומר שכל הברייתא היא כשיטת רבי טרפון. הוא חולק על הפרשנות שהגמרא הציעה לברייתא, לפיה השדה אשר לא שייכת לזה ולא שייכת לזה היא רשותו של הניזק. רבינא מסביר שמדובר על חצר שלשני הצדדים מותר להכניס לשדה את השור שלהם, אבל רק הניזק יכול להכניס לשדה הזאת את פירותיו. יוצא שלגבי נזקי נגיחה, גם למזיק וגם לניזק יש רשות להיות במקום זה ולכן ניתן להתייחס אליה כרשות הרבים, כך שגם רבי טרפון מחייב רק חצי נזק. בכך רבינא פותר את הבעיה ומראה שכל הברייתא מסתדרת לשיטתו של רבי טרפון.
א"ה, ארבעה – שלשה הוו!
הגמרא דוחה את דברי רבינא. דרך הדחייה של הגמרא מבוססת על זה שאין באמירת המקרה בו רבינא מציע חידוש. המקרה אותו מציע רבינא הוא שילוב בין דין רשות הרבים שנאמר בכלל השלישי, לחצר הניזק שהוא המקום הראשון אליו מתייחסת הברייתא. אם כן, יוצא שבמקום הרביעי המוזכר בברייתא, על פי פרשנותו של רבינא, לא מתחדש אף דין. דבר זה קשה כי הברייתא אומרת בפירוש כי ישנם ארבעה כללים שונים, דהיינו ארבעה מקומות שונים, בעוד לפי רבינא יש רק שלושה.
אמר רב נחמן בר יצחק: שלשה כללות בארבע מקומות.
רב נחמן בר יצחק מקבל את תשובתו של רבינא ואת דחייתה על ידי הגמרא. אשר על כן, הוא משנה את לשון הברייתא ואומר שהברייתא מתייחסת לארבעה מקומות שונים ולא לארבעה דינים שונים. יוצא שמקום הרביעי לא צריך להיות דין מפרד, אלא הוא רק צריך לציין מקום שלא הוזכר קודם לכן.
מתני'.
שום כסף. שוה כסף. בפני ב"ד. ועל פי עדים בני חורין בני ברית. והנשים בכלל הנזק. והניזק והמזיק בתשלומין.
המשנה ממשיכה לעסוק בדיני הנזק ומונה רשימה נוספת של כללים. הכלל הראשון הוא שתשלומי הנזק מתבצעים על ידי שומה, דהיינו התשלום נקבע על פי ערך הנזק, ולא על פי דרך אחרת. הכלל השני הוא שהתשלום לא חייב להתבצע רק על ידי כסף, אלא על ידי כל דבר שיש לו ערך כספי. גביית התשלום מתבצעת על ידי בית דין, באמצעות עדים כשרים. בנוסף, המשנה אומרת שאין הבדל בין איש לאישה בעניין תשלומי נזק, ובין אם השור של האישה הזיק או ניזוק, הדין שלה הוא כמו כל איש אשר היה קורה לו מקרה דומה. המשנה מסיימת בדין, לפיו לעיתים גם הניזק צריך להשתתף בתשלומי הנזק.
גמ'.
מאי שום כסף?
הגמרא מתחילה לבאר את המשנה ושואלת מהו אותו שום כסף עליו המשנה מדברת?
אמר רב יהודה: שום זה לא יהא אלא בכסף.
רב יהודה עונה שתשלומי נזק הם תמיד על פי הערכת הנזק ותשלומו, ולא באף דרך אחרת.
תנינא להא דתנו רבנן: פרה שהזיקה טלית, וטלית שהזיקה פרה, אין אומרים תצא פרה בטלית וטלית בפרה, אלא שמין אותה בדמים.
הגמרא מביאה ראייה לטענתו של רב יהודה מברייתא. הברייתא אומרת שבמקרה בו שני גורמים מזיקים אחד את השני, לא ניתן לומר שכל אחד מהמזיקים פטור מלשלם עקב העובדה שהצד השני חייב לו כסף. הדרך היחידה בה ניתן לבצע את דין תשלומי נזק היא על ידי הערכת הנזק אצל כל אחד מהניזקים, ותשלומו.
שוה כסף.
דתנו רבנן: שוה כסף – מלמד, שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות, אבל אם קדם ניזק ותפס מטלטלין – בית דין גובין לו מהן.
הגמרא מביאה ברייתא שמסבירה את דין שווה כסף המופיע במשנה. לפי הברייתא בית דין יכולים לגבות רק מנכסים שיש להם אחריות, אלא שיש מקרה יוצר דופן, בו הניזק מצליח לשים את ידו על חפצים של המזיק קודם ההגעה לבית דין, בית הדין יכול לגבות אותם במקום את קרקעותיו.
אמר מר: שוה כסף – מלמד, שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות.
הגמרא עוברת לעסוק בדין הראשון המובא בברייתא לפיו המשנה שאומרת שווה כסף מתכוונת לומר שבית דין גובים מהמזיק רק קרקעות.
מאי משמע?
הגמרא שואלת מה המהלך אותו הברייתא עושה כדי להגיע מהמילים שוה כסף לכך שבית דין יכול לגבות רק מקרקעות?
אמר רבה בר עולא: דבר השוה כל כסף. מאי ניהו? דבר שאין לו אונאה,
רבה בר עולא מסביר שהברייתא מבינה ששווה כסף הכוונה לדבר שניתן לקנות בכל סכום של כסף. אשר על כן, כיוון שבחפצים ישנו דין של אונאה, אשר אומר כי המחיר שלהם לא יכול להיות גבוה ביותר משישית מאשר ערכם האמיתי, לא ניתן לומר שהם שווים כל כסף, ורק קרקע נכנסת תחת ההגדרה הזאת.
עבדים ושטרות נמי אין להן אונאה!
הגמרא דוחה את תירוצו של רבה בר עולא ואומרת שגם עבדים ושטרות שווים כל כסף כי גם בהם אין דין אונאה. אשר על כן, אם הלימוד אותו עושה הברייתא מבוסס על זה שכוונת המשנה היא לומר ששווה כסף הכוונה דבר שאין בו דין אונאה, הברייתא הייתה צריכה להזכיר שניתן לגבות גם מעבדיו ושטרותיו של המזיק ולא רק מקרקעותיו.
אלא אמר רבה בר עולא: דבר הנקנה בכסף.
רבה בר עולא מציע הצעה אחרת. לפי הצעה זאת שווה כסף הוא דבר אשר קניינו מבוצע על ידי כסף. כיוון שמטלטלים לא נקנים בכסף אלא המעשה שקובע את העברת הבעלות הוא הגעת הסחורה לרשות הקונה. על כן, רק קרקע אשר העברת הבעלות עליה מתבצעת בעת תחילת העברת התשלום נחשבת דבר הנקנה בכסף, ורק אותה בית דין יכול לגבות.
עבדים ושטרות נמי נקנין בכסף!
הגמרא דוחה גם את התשובה הזאת באותו האופן. קרקע איננה הדבר היחיד שנקנה בכסף, אלא גם בעבדים ובשטרות ישנו קניין כסף. אשר על כן, לא מובן מדוע הברייתא אומרת שניתן לגבות לניזק רק מקרקעותיו של המזיק, ולא מציינת כי ניתן לגבות גם משטרותיו ועבדיו? לכן, הגמרא דוחה גם את הפרשנות הזאת של רבה בר עולא לפירוש של הברייתא את המילים שווה כסף המופיעות במשנה.
אלא אמר רב אשי: שוה כסף – ולא כסף, והני כולהו כסף נינהו.
רב אשי מסביר שהברייתא לומדת את המילים שווה כסף המופיעות במשנה, כדבר שאינו כסף. לעניין זה הגדרת כסף היא כל דבר שאפשר להעבירו ממקום למקום, כך שהשוק שלו גדול מאוד ויותר פשוט להמיר אותו לכסף. תשובה זאת עונה גם על עבדים ושטרות, שלמרות שגם בהם אין דין אונאה, וקניינם בכסף, מציאותית ניתן להעביר אותם ממקום למקום ולמכור אותם.
רמי ליה רב יהודה בר חיננא לרב הונא בריה דרב יהושע, תנא: שוה כסף – מלמד, שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות, והתניא: ישיב – לרבות שוה כסף ואפילו סובין!
הגמרא עוברת לברר את עצם הדין בברייתא לפיו בית דין גובים רק מקרקע. דין זה סותר ברייתא אחרת שאומרת שהמזיק יכול לשלם בכל סוג סחורה שהוא רוצה, אפילו על ידי סובין. אם כן, מדוע בית דין לא יכולים לגבות גם דברים אחרים מהמזיק, הרי המזיק יכול לשלם גם בדרכים אחרים?
הכא במאי עסקינן – ביתמי.
התשובה של הגמרא היא שהברייתא מדברת רק על המקרה בו המזיק נפטר והולכים לגבות מהיתומים. הדין של יתומים הוא שהנזק לא עובר ליתומים בירושה, כך שרק אם יש קרקעות ניתן לגבות מהן. לכן הברייתא אומרת שניתן לגבות רק קרקעות. אבל במצב בו המזיק עודנו בחיים, הוא אכן יכול לשלם בכל דרך שייבחר.
אי ביתמי, אימא סיפא: אם קדם ניזק ותפס מטלטלין – בית דין גובין לו מהן; אי ביתמי, אמאי בית דין גובין לו מהן?
הגמרא דוחה את תשובתה שאומרת שהברייתא מתעסקת במצב בו המזיק נפטר. הסיבה לכך היא הדין שמופיע בהמשך הברייתא אשר לפיו במידה והניזק מחזיק בידו חפצים ששייכים למזיק, בית דין יכול לגבות לו מהם. אבל אם מדובר ביתומים, לכאורה חפצים אלו אינם משועבדים לגביית החוב, ומדוע בית דין יכול לגבות מהם?
כדאמר רבא אמר רב נחמן: שתפס מחיים, הכא נמי שתפס מחיים.
הגמרא עונה על דחיה זאת באמצעות תשובתו של רבא בשם רב נחמן בקום אחר. רבא מסביר בשמו של רב נחמן, שניתן לגבות חפצים גם על חוב של יתומים, במידה והחפצים הללו נתפסו על ידי הניזק עוד כשהמזיק היה בחיים. במצב זה החפצים משתעבדים גם הם לפירעון החוב כל עוד הם אצל הניזק, ובית דין יכול לגבות מהם.
בפני בית דין.
פרט למוכר נכסיו ואחר כך הולך לבית דין.
המשנה אומרת שגביית הקרקע צריכה להיות בפני בית דין. הגמרא מדייקת מהמשנה שניתן לגבות לניזק רק קרקעות שהיו בבעלות המזיק בזמן שהותו בבית דין. על כן, עולה מהמשנה שאם המזיק מכר את קרקעותיו לפני התייצבותו למשפט לא ניתן לגבות את הקרקעות הללו מהקונים.
שמע מינה: לוה ומכר נכסיו ואחר כך בא לבית דין, אין בית דין גובין לו מהן?
הגמרא דוחה את הדין אותו היא דייקה. מדין זה נובע שבכל מקרה בו הקרקעות נמכרות לפני המשפט, בית המשפט לא יכול לגבות מהקרקעות. אלא שהגמרא לא מוכנה לקבל זאת, כיוון שבממקרה של הלוואה אנחנו יודעים כי בית דין יכול לגבות מהקרקעות, ואם כן לא ניתן לומר שזאת כוונת המשנה.
אלא, פרט לב"ד הדיוטות.
על כן הגמרא מסבירה את הכלל בפני בית הדין המופיע במשנה באופן אחר. כשהמשנה אומרת בית דין היא מתכוונת לבית דין של מומחים, כלומר שמורכב מאנשים שקיבלו הסמכה לדון. אבל לא ניתן לגבות קרקעות בעזרת שלושה אנשים חסרי סמיכה, על אף שגם הם יכולים לדון.
על פי עדים.
פרט למודה בקנס ואחר כך באו עדים – שהוא פטור.
הגמרא מדייקת מזה שהמשנה אומת שהגבייה צריכה להיות לפי עדים, שבמקרה בו ההזדקקות לתשלום נעשית על ידי המזיק הוא לא צריך לשלם. כלומר, במצב בו המזיק לא צריך להחזיר כסף לניזק את דמי הנזק שנלקחו ממנו, והעדות על מקרה זה מגיעה מהמזיק בעצמו, המזיק לא אמור לשלם, גם אם לאחר מכן הגיעו עדים.
הניחא למאן דאמר: מודה בקנס ואחר כך באו עדים – פטור, אלא למאן דאמר: מודה בקנס ואחר כך באו עדים – חייב, מאי איכא למימר?
הגמרא טוענת שהדין לפיו אדם שמודה בקנס לא צריך לשלם גם אם באו עדים נתון במחלוקת. אשר על כן, צריך למצוא חידוש אחר למשנה לפי מי שלא מסכים עם זה שמי שמודה בכנס לא צריך לשלם גם אם באו עדים.
סיפא אצטריך ליה: בני חורין ובני ברית, בני חורין – למעוטי עבדים, בני ברית – למעוטי עובדי כוכבים.
הגמרא עונה שלפי מי שאומר שגם במקרה בו המזיק הודה בקנס ואחר כך הגיעו עדים העדים מחייבים אותו לשלם, אין ידוש במליות המשנה לפיהן הנזק צריך להיגבות על פי עדים. אולם בכל זאת יש צורך לשנות את המילים הללו כדי לאפיין את העדין הכשרים. עדים אלו צריכים להיות בני אדם חופשיים ולא עבדים, וכן בני ברית ולא עובדי עבודה זרה.
וצריכא; דאי אשמעינן עבד, משום דאין לו יחס, אבל נכרי דיש לו יחס – אימא לא; ואי אשמעינן נכרי, משום דלא שייך במצות, אבל עבד דשייך במצות – אימא לא, צריכא.
הגמרא מסבירה למה יש צורך בשני האיפיונים השונים, כלומר למה המשנה צריכה לומר שהעדים לא המדוברים הם לא עבדים ולא עובדי עבודה זרה, ולא ניתן ללמוד את האיפיון האחד מהשני. אדם שהוא גוי, יש לו ייחוס משפחתי לאביו ולאמו, ולכן יש חידוש גדול יותר בזה שהוא לא יכול להיות עד, על פני עבד אשר לא מתייחס להוריו. לעומת זאת, לעבד יש חיוב חלקי במצוות כך שהיינו יכולים לחשוב שהוא יכול להיות עד, למרות שגוי לא יכול להיות עד. לכן המשנה צריכה לומר שהעד צריך להיות גם לא גוי וגם לא עבד.