רקע
צמצום חיוב נזקי שן ורגל רק לרשות הניזק, מחייב להגדיר את רשות הניזק ורשות הרבים לעניין נזקים. בסוגיה זאת נחקור את ההתייחסות לרשויות השונות בדיני נזיקים, ונגדיר מה הוא שדה אחר על פי הטעמים השונים שראינו לפטור.
מקורות
א. בבא קמא יג:-יד: "ורשות הניזק והמזיק" עד המשנה [ניתן לדלג מדף יג:-יד. "אמר מר… יצאה והזיקה פטור"]
ב. רי"ף בבא קמא א: "ושן ורגל… משום דאורחייהו הוא"
רא"ש בבא קמא פרק א סימן א "ושן ורגל פטורין…", סימן י"ז "גופא…"
פילפולא חריפתא שם אות צ, פרק ב סימן ט אות א
ג. חצר המיוחדת לאחד לפירות ולשניהם לשוורים
תוספות בבא קמא יד. ד"ה לא לזה
נימוקי יוסף בבא קמא ה: ד"ה חייב על הכל "לפירות אלא לחד… שנגח את פרה"
אבן האזל נזקי ממון פרק א הלכה ח "אכן הביאור בזה… מבוארת כמו שכתבנו"
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק א הלכות ז-ט
ד. קובץ שיעורים בבא קמא אות יא
הסבר הסוגיה
ארבעה כללות היה ר' שמעון בן אלעזר אומר בנזקין:
כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק – חייב בכל;
דמזיק ולא לניזק – פטור מכל;
לזה ולזה, כגון חצר השותפים והבקעה – פטור בה על השן ועל הרגל, על הנגיחה ועל הנגיפה ועל הנשיכה ועל הרביצה ועל הבעיטה, תם – משלם חצי נזק, מועד – משלם נזק שלם;
לא לזה ולא לזה, כגון חצר שאינו של שניהם – חייב בו על השן ועל הרגל, על הנגיחה ועל הנשיכה ועל הנגיפה ועל הרביצה ועל הבעיטה, תם – משלם חצי נזק, מועד – משלם נזק שלם.
[בבא קמא יד.]
על מנת להגדיר את המקומות שדינם כרשות הניזק ורשות הרבים לעניין שן ורגל, המתבקש הוא ללכת למקרי הביניים, חצר השותפים. הגמרא אומרת לנו שלגבי חצר השותפים יש מחלוקת בין רב חסדא שאומר שדינה כרשות הניזק וחייב בה על שן ורגל, לבין רבי אלעזר שאומר שדין חצר השותפים הוא כרשות הרבים וממילא פטור בה על שן ורגל.
מחלוקת האמוראים הזאת מתבררת כמחלוקת בין ברייתא לתוספתא, וכדי ליישב את ההלכה ולבטל את המחלוקת הגמרא מעמידה את הברייתא שאומרת שחייב בחצר השותפים בחצר שהשותפים יכולים להכניס אליה פירות ולא שוורים, והתוספתא שאומרת שפטור בחצר השותפים עוסקת בחצר השותפים מלאה, בה לשותפים יש אפשרות להכניס כל מה שהם רוצים.
רבי זירא לא מוכן לקבל את זה שבחצר בה לשני השותפים מותר להכניס פירות יהיה חייב על שן ורגל כיוון שהיא לא שדה אחר. אביי חולק עליו ואומר שחוסר היכולת להכניס שור מספיקה כדי להגדיר את החצר הזאת כשדה אחר.
מסקנת הסוגיה היא שרב חסדא ורבי אלעזר לא נחלקו בחצר השותפים, שם כולם מודים שהדין הוא שפטור, אלא שאם יש ביניהם מחלוקת, היא כמחלוקתם של רבי זירא ואביי לעניין חצר שמותר בה לשני השותפים להכניס פירות ולא שוורים.
הסברה לפטור בחצר השותפים היא פשוטה. כיוון ששני השותפים יכולים לעשות בחצר את כל צרכיהם היא בעצם רשות הרבים, אלא שהיא שייכת לפחות אנשים. הנקודה אותה צריך לברר היא המחלוקת בעניין חצר שמותר להכניס אליה פירות ולא שוורים.
הקובץ שיעורים מעלה שתי דרכים להסביר את מחלוקת האמוראים. על פי שתי הדרכים רבי זירא מסביר ששדה אחר הוא גדר פורמלי. לאחר שמניחים שהגדר של שדה אחר הוא פורמלי צריך להניח שתי הנחות נוספות כדי לפטור. האחת היא שהדרך הפורמלית לבחון האם השדה הוא שדה אחר לא תלויה בשאלה למי מותר להכניס לשדה שוורים. ההנחה הנוספת היא שהימצאות פירות המזיק בחצר הניזק מפקיעה אותה מגדר חצר הניזק וחייבים בה על שן ורגל.
אם מסבירים כך את רבי זירא אביי יכול לחלוק על כל אחת מההנחות. הוא יכול לטעון שהגדר שדה אחר הוא אינו פורמלי אלא מהותי. כמו כן הוא יכול לחלוק על כך שיכולת הכנסת הניזק פירות קובע את גדר השדה האחר. לפי זה יש גם אפשרות שלישית להסביר את המחלוקת, אותה לא מעלה הקובץ שיעורים, והיא לומר שהימצאות פירות המזיק בחצר לא מפקיע ממנה שם שדה אחר.
אפשר להסביר את רבי זירא בצורה מהותית ולומר ששדה אחר הוא מקום בו הניזק יכול לשים את פירותיו בלי לחשוש שמא יקרה להם משהו, ולכן מי שיזיק אותם יתחייב. במידה ואדם נוסף יכול להכניס את פירותיו לשדה, הראשון לא יכול להיות רגוע כיוון שיכול להיות שהפירות יתערבבו, או שהאחר אינו מתחזק את הפירות בצורה טובה כך שיכולים להגיע לשם תולעים או ריקבון. מסיבה זאת מחסן הפירות אינו מתפקד כרשות הניזק אלא כמו רשות הרבים, ואם שור יזיק את הפירות הוא יהיה פטור.
הגמרא ממשיכה ועוברת לעסוק בתוספתא שהובאה לעניין חצר השותפים. עקב סתירה שהגמרא מעלה בתוספתא עצמה לעניין תשלומי קרן ברשות הניזק, רבינא מציע לפרש את התוספתא אחרת ולחדש בה שאם החצר מיוחדת לניזק לפירות, על אף שלשניהם מותר להכניס שוורים אז הדבר נחשב כחצר הניזק וחייב בו על שן ורגל.
דינו של רבינא קשה, כיוון שאם מותר למזיק להכניס לחצר את שורו, למה העובדה שאסור למזיק להכניס לשם את פירותיו גורמת לכך שיתחייב? אפשר לומר שחוסר היכולת של המזיק לשים שם את פירותיו הוא סימן לכך שהשדה הזאת נחשבת אחרת בשבילו. אם מבינים כך צריך לומר שרבינא סובר כרבי זירא שהיכולת להכניס לשדה פירות היא הקובעת האם דין השדה הוא כרשות הרבים או כרשות הניזק.
הראשונים לא הבינו כך את הגמרא, ולראייה הם פוסקים את רבינא ואת אביי ולא כמו רבי זירא. וצריך להסביר איך הם מבינים את דינו של רבינא. מדוע חוסר יכולתו של המזיק להכניס לחצר את פירותיו גורמת לכך שיהיה חייב בחצר הזאת על נזקי שן ורגל, על אף שמותר לו להכניס לשם את שורו?
רבנו תם לא מוכן לקבל את דברי רבינא מכוח הקושיה שהצגנו. לפיכך, הוא משנה את הגירסה כך שרבינא אמר שאם החצר מיוחדת רק לאחד מהם לפירות ולאף אחד מהם אסור להכניס שוורים אז חייב. המסקנה ההלכתית העולה מהתוספות היא שאם לשניהם יש רשות להכניס את השוורים שלהם ולאחד מהם פירות יהיה פטור.
הנימוקי יוסף מסביר שהמציאות היא שאסור לאנשים להכניס לחצר שוורים כשהפירות נמצאים שם. העמדה זאת מעקרת מהגירסה שלנו את ייחודה והופכת את הדין שווה לזה של רבנו תם. אלא שהאחרונים[1] הקשו אם זה דין החצר למה היא נקראת מיוחדת לזה ולזה לשוורים ולאחד לפירות, הרי בשעה שיש בה פירות לא ניתן לשים בה שוורים, וזה שבזמן אחר אפשר להכניס בה שוורים אינו מענייננו.
אבן האזל[2] מציע פירוש אחר בדברי הנימוקי יוסף, והוא שכיוון שהחצר מיוחדת לאחד מהם לפירות, כדי לשמור על היחודיות שלו השני צריך לשמור על שווריו שלא יזיקו. כלומר מצד הקנייני של החצר מותר להכניס שוורים כשיש פירות, אלא שלעניין נזיקין, כדי שלא תינזק זכותו של האחד להכניס פירות, על השני לשמור את שורו[3].
אפשר להסביר ללכת בכיוון אחר ולומר שהגדרת החצר כמקום שרק לניק מותר להכניס פירות, בעצם מגדירה את החצר כמקום שאסור למזיק להאכיל שם את שורו, על אף שהוא יכול להכניסו לשם. אם מבינים כך ניתן לחדש שבחצר כזאת חייבים רק על שן ולא על רגל, דבר שמסתדר עם לשון הגמרא שאומרת שלגבי שן החצר היא כחצר הניזק, ולא מזכירה את הרגל. אפשרות שניה, היא מתוך שהמזיק צריך לשמור את שורו שלא יאכל את הפירות הוא וודאי חייב למנוע אותו מלהתקרב אליהם ולכן מיקום הפירות נחשב לגמרי כחצר הניזק.
ראייה נגד שיטת רבנו תם היא מגמרא לקמן בדף יד: שמעלה הווא אמינא לומר שאם טלית ופרה הזיקו זו את זו אומרים שהנזק יתקזז. הגמרא דוחה את ההוא אמינא ואומרת שצריך לשום את הנזק. אלא שצריך לשאול איפה יכול לקרות מקרה שטלית ופרה יזיקו אחת את השנייה ויתחייבו. אם הפרה חייבת על רגל צריך לומר שהנזק קרה ברשות בעל הטלית, אלא שאם כך למה בעל הטלית חייב, הרי הוא שם את הטלית ברשותו. על כרחך צריך להעמיד את המקרה ברשות המיוחדת לשניהם לשוורים ולאחד מהם לפירות, אותה הגמרא הגדירה כרשות הניזק לגבי שן ורגל וכרשות הרבים לעניין קרן ושאר עניינים. כדי לדחות את הראייה רבנו תם מחלק את המקרה לשני מקרים נפרדים, אחד בו פרה מזיקה טלית ושני בו טלית מזיקה פרה ומסביר באופן אחר איזה מחשבות הגמרא ניסתה לדחות.
הגמרא לקמן בדף טו: מנסה לתרץ סתירה במשנה שאומרת מצד אחד שחייב חצי נזק במקום בו חייבים על שן, כלומר רשות הניזק, ומצד שני אומרת שקרן ברשות הניזק היא דבר מועד. רבי אלעזר מציע לתרץ את הסתירה על ידי העמדת המשנה בחצר שלאחד מהם מותר להכניס פירות ולשניהם שוורים, כך שלעניין שן היא נחשבת כרשות הניזק ולעניין קרן החצר נחשבת כרשות הרבים.
התוספות גם פה משנה את הגירסה לחצר שמיוחדת לאחד מהם לפירות אלשניהם אסור להכניס שם שוורים. אלא שהוא מקשה מכך על עצמו. אם מדובר בחצר שלאחד מהם מותר להכניס פירות חייב, אז בחצר בה לשניהם מותר להכניס פירות הדין הוא שפטור, אם כן למה הגמרא שלנו מסתפקת בשאלה האם רבי אלעזר ורב חסדא חולקים במחלוקת של אביי ורבי זירא לגבי חצר שמותר לשותפים להכניס פירות אבל לא שוורים או שרבי אלעזר מודה שם לרב חסדא שיהיה חייב, הרי מדוייק מפה שרבי אלעזר חולק ופוטר.
התוספות לא מעלה תירוץ לקושיה אלא מראה שהגמרא קשה גם אם גורסים הפוך. אם אומרים רבי אלעזר מחייב בחצר שלשני השותפים מותר להכניס שוורים אבל לא פירות וודאי שהוא מחייב גם בחצר שלשני השותפים מותר להכניס פירות ולאף אחד מהם אסור להכניס שוורים, אם כן למה הגמרא לא אומרת שוודאי שאין מחלוקת.
אלא שקושיית התוספות על החולקים עליו אינה ברורה. למה שיהיה קל וחומר מחצר שמותר לשני השותפים להכניס שוורים ולאחד מהם פירות, לחצר שמותר להכניס אליה רק פירות ולא שוורים? נראה לומר לפי זה שהתוספות סובר שרבי זירא פוטר בחצר המיוחדת לשניהם לפירות מצד זה שלבעל הפירות אין נחת. על כן אומר התוספות שבחצר אליה מותר להכניס שוורים ודאי לבעל הפירות יש פחות נחת, ואם רבי אלעזר מחייב בה, ודאי שהוא יחייב גם בחצר שאסור להכניס אליה שוורים ומותר להכניס פירות כיוון שבה יש יותר סברה לחייב.
במהלך דיון הגמרא עולה שחצר של אדם שלישי אינה נחשבת שדה אחר ופטורים בה על השן והרגל. אפשר להסביר את הפטור במקרה הזה בשתי דרכים. הדרך האחת מבוססת על כך שהחיוב על נזקי שן ורגל הוא חיוב על פלישה. המזיק לא פלש לחצרו של הניזק ולכן הוא לא צריך לשלם לו[4]. הדרך השנייה מצירכה לומר שהניזק הוא זה שהזיק את עצמו בכך ששם את פירותיו בחצר של אדם זר ולכן האחריות מוטלת על הניזק ולא על המזיק.
הפלפולא חריפתא מקשה מההלכה הזאת על הרי"ף שמסביר את פטור שן ורגל ברשות הרבים מצד הרשות ללכת ברשות הרבים, הרי אין רשות לבהמה ללכת בשדה של אדם גם אם אינו בעל הפירות הניזוקים, ואם כן מדוע פטור במקרה כזה.
הוא מסביר שיש ברי"ף שני דינים. דין אחד הוא מצד פטור שן ורגל ברשות הרבים, והוא תלוי בשאלה היכן מותר למזיק ללכת. בנוסף, יש דין כללי בדיני נזקים שהמזיק פטור, כיוון שהניזק הזיק את עצמו. מה שהתחדש בסוגיה הוא שהנחת הפירות בחצרו של אדם שלישי, נחשב שהמזיק הזיק את עצמו ולכן הניזק פטור.
הפלפולא חריפתא נדרש שוב לקושיה הזאת בפרק הבא ומתרץ באופן מעט שונה. הוא אומר שהדין של "וביער בשדה אחר" ודאי מוציא את חצר שאינה של שניהם, אלא שעדיין היה ניתן לחשוב שחייב ברשות הרבים כיוון שלניזק מותר להניח שם את פירותיו, ולכן הרי"ף מחדש את הסברה של אורחייהו[5].
הבעיה בהסברו של הפילפולא חריפתא היא שנראה מהרא"ש שהוא מבין שהדין הפשוט הוא הפטור ברשות הרבים והסוגיה כאן מחדשת את הדין של חצר שאינה של שניהם, ולפי תירוץ הפלפולא חריפתא הדין הפשוט הוא חצר שאינה של שניהם והרי"ף חידש את דין רשות הרבים, עקב סברת אורחייהו.
על כן נראה לומר שהרי"ף מסביר שברשות הרבים פטור על שן ורגל כיוון שלניזק אין רשות לשים שם את פירותיו, והסיבה לכך היא שדרכו של המזיק ללכת שם תמיד. בסוגיה שלנו מתחדש שגם בחצר שאינה של שניהם המזיק פטור, כיוון שאחרותו של השדה כלפי הניזק גורמת לכך שהוא לא יוכל לשים שם את פירותיו, ולכן הניזק יהיה פטור. היוצא הוא שהפטור יהיה רק במקרה בו אין לניזק רשות לשים את פירותיו, אלא שבמקרה של רשות הרבים הדבר נובע מכך שאין לו רשות בלעדית על המקום וגם המזיק יכול להכניס את שורו, ובחצר שאינה של שניהם הסיבה לכך היא שהחצר אינה של הניזק.
הקובץ שיעורים מסביר אחרת ואומר שהרי"ף בא להטעים את גזרת הכתוב של פטור שן ורגל ברשות הרבים, אבל אין להכריע על פי הטעם בסוגיות הלכתיות שהם הולכות לפי הגדר שנקבע בתורה ולא על פי הטעם של הרי"ף. בכך, חולק הקובץ שיעורים על הרא"ש שפוסק מהטעם של הרי"ף שכשבהמה שנמצאת ברשות הרבים מזיקה ברשות היחיד על ידי ענף, המזיק פטור כיוון שאורחייהו להלך ברשות הרבים.
הרמב"ם כולל את הדין של חצר שאינה של שניהם יחד עם חצר השותפים ורשות הרבים שם הסיבה לפטור הוא מפני שלבהמה יש רשות להלך. אלא שקשה שהרי בחצר שאינה של שניהם אין לבהמת המזיק רשות להלך. מכוח קושיה זאת הגר"א[6] מסב את הסיבה "שיש לבהמה רשות להלך" רק כלפי חצר השותפים, וטעם הפטור ברשות הרבים וחצר שאינה של שניהם הוא אחר.
אולם, ניתן לתרץ את דברי הרמב"ם באופן אחר. בשדה שאינה של שניהם אין ביכולתו של הניזק למנוע את המזיק מלהיכנס כי היא אינה שלו. על כן, הניזק לא יכול לטעון כלפי המזיק שאין לבהמתו רשות להלך שם, כיוון שהוא לא אמון על רשות הבהמה להלך באותה החצר.
הירושלמי יוצא מהנחת יסוד שבחצר השותפים חייבים, ורק מציג מחלוקת לגבי שדה של אדם שלישי הנובעת ממחלוקת בפסוקים[7]. בירושלמי אין מחלוקת לגבי אף מקרה ביניים של חצר השותפים. על כן נראה לומר שהירושלמי מקבל את ההגדרה של שדה אחר בצורה פורמלית, ובכל מקרה בו החצר היא של הניזק ודאי שחייב, אלא שיש מחלוקת האם כשהשדה היא לא של אף אחד מהם זה עדיין נכלל בהגדרות הפורמליות.
סיכום
יש ארבעה מקרי ביניים בהם הקדמונים דנו: חצר השותפים, חצר המיוחדת לשניהם לפירות, חצר המיוחדת לשניהם לשוורים ולאחד לפירות, וחצר של אדם שלישי.
בחצר השותפים הגמרא מניחה שיש מחלוקת אמוראים האם דינה כרשות הניזק או כרשות הרבים, ודוחה את האפשרות שניתן להתייחס לחצר השותפים כרשות הניזק. הירושלמי חולק ומניח בסתמא שחצר השותפים היא כחצר הניזק, כי לפיו כל ההגדרה של שדה אחר היא פורמלית בלבד, וחצר השותפים עונה על הגדר של מקום שהוא של הניזק.
לגבי חצר שמותר לשני השותפים להכניס אליה פירות ולאף אחד אסור להכניס שוורים יש מחלוקת בין רבי זירא לאביי. לפי רבי זירא דינה כרשות הרבים כיוון שהיא לא שדה אחר, ולפי אביי דינה כרשות הניזק.
אפשר להבין את שיטת רבי זירא בשתי דרכים. הדרך האחת היא לומר שהוא סובר שהפטור נובע מגדר פורמלי של שדה אחר, ומניח שהוא נפגם עקב חוסר יכולת הניזק להכניס את שורו, או עקב יכולתו של המזיק להכניס את פירותיו. לפי הדרך הזאת אביי יכול לחלוק או על הבנת הפטור, או על הגדרת רשות הניזק.
הדרך השניה להבין את רבי זירא היא לומר שהוא סובר שבמחסן פירות יש חשש שפירות המזיק והניזק יתערבבו, ושם כמו ברשות הרבים אין למזיק נחת לגבי פירותיו, ולכן אם יוזקו בשן ורגל המזיק יהיה פטור. אם אומרים כך בשיטת רבי זירא, אביי יחלוק ויאמר שכל עוד למזיק אין רשות להכניס את שורו הוא חייב על נזקיו, או מצד גדר פורמלי של הפטור, או מסיבה מהותית בהבנת הפטור כגון: המזיק פלש למקום שאסור לו, הניזק לא הזיק את עצמו, או כיוון שאין אורחייה של הבהמה ללכת שם.
רבינא אומר לגבי חצר שרק לאחד מותר להכניס פירות ולשניהם שוורים שלעניין שן היא כרשות הניזק, למרות שלמזיק מותר להכניס את שורו. רבנו תם לא מוכן לקבל זאת ומשנה את הגירסה בגמרא. הנימוקי יוסף מעלה שיש כאן איזה תנאי סמוי, לפיו המזיק מתחייב לשלם על נזקי שן ורגל, לפי פשט דבריו כיוון שבכל עת שהפירות נמצאים לשור אסור להיות, ולפי אבן האזל כיוון שהוא מתחייב באחריות נזקי שורו.
בחצר שאינה של שניהם אלא של אדם שלישי הבבלי מניח בסתמא שפטור כי הוא לא שדה אחר, בעוד בירושלמי יש מחלוקת הנובעת מאיך דורשים את הפסוקים. הפלפולא חריפתא מקשה מהדין שחצר שאינה של שניהם על הרי"ף ומתרץ שיש שני דינים בפטור וביער בשדה אחר. פטור מצד זה שהניזק הוא שהביא עליו את הנזק, ופטור מצד אורחייהו. במקום אחר הוא מתנסח באופן שונה ואומר שגזירת הכתוב ממעטת חצר של אדם שלישי, והרי"ף מחדש את הדין של רשות הרבים. דרך אחרת לתרץ את הרי"ף היא לומר שהגדר הוא מקום שלניזק אין רשות להניח את פירותיו, ברשות הרבים אין לו רשות בעלדית מצד זה שלמזיק מותר להכניס את שורו ובחצר שאינה של שניהם הסיבה לכך היא שהשדה איננה שלו.
הרמב"ם מנמק את הדין של חצר שאינה של שניהם בזה שלמזיק יש רשות להלך. צריך להסביר את דבריו ולומר שחייב רק כאשר הניזק יכול לומר למזיק שאין לו רשות להיות שם, אבל כשהוא לא יכול לטעון כך, המזיק פטור.
[1] לדוגמא חזון איש (סימן יא ס"ק ב)
[2] וכעין זה כבר נמצא ביש"ש (פרק א סימן לו)
[3] ניתן כמובן גם להתנסח באופן אחר ולומר שהתנאי המדומה הוא לא על שמירת השור אלא על התחייבות על נזקיו אם אומרים שהחיוב בנזקי ממון הוא מצד אחריות ולא מצד אשמה.
[4] גם בלא סברת הפלישה, ניתן להסביר את הפטור באותו האופן לפי גדר פורמלי. המזיק חייב על נזקי שן ורגל רק כאשר לניזק יש בעלות על השדה, אבל אם אין לו בעלות על השדה המזיק פטור.
[5] המהלך הלוגי שהפלפולא חריפתא עושה הוא הסבת גדר שדה אחר לניזק, כך שיוצא ששדה של אדם שלישי הוא וודאי אינו שדה אחר, וצריך לחדש שעל אף הזכות שיש לניזק ברשות הרבים, היא לא נחשבת שדהו לעניין הפטור ברשות הרבים.
[6] סימן שפט ס"ק כז.
[7] צד הפטור תולה את הפטור בכך שהמזיק צריך לשלם את מיטב שדהו של הניזק וזה אינו שדהו של הניזק. לעומת זאת המחייב אומר שהשדה הוא כןן שדה אחר כלפי המזיק.