שיעור מוקלט
תקציר הדף
המשנה הראשונה בדף עוסקת בשאלה אלו נזקים מועדים לקרות ואלו לא. המשנה האחרונה בפרש משלימה את העניין הזה ואומרת מה ההבדל הדיני בין נזק מועד לנזק שאינו מועד. בעוד בנזק מועד חובת תשלום הנזק איננה מוגבלת והמזיק אמור לשלם מהנכסים הטובים ביותר שלו, בנזק תם המזיק מתחייב לשלם חצי נזק וגם הוא מוגבל לערכו של השור שהזיק. דיון הגמרא סביב משנה זאת הוא בניסיון להבין מה הדין שעולה ממנה לגבי השאלה האם כל נזק שמבוצע ברשות הניזק הוא מועד. דין זה נתון במחלוקת בין רבי טרפון שמחדש כי כל נזק ברשות הניזק מועד, לבין חכמים.
רבי אלעזר נדרש לכך שהמשנה אומרת שהבהמה לא מועדת לרבוץ על כלים ובכך לשבור אותם. לדבריו יש שלוש גרסאות. על פי הגרסה הראשונה והשלישית רבי אלעזר טוען שהבהמה לא מועדת להזיק ברביצתה כלים גדולים, אבל כלפי כלים קטנים היא מועדת. ההבדל בין הגרסאות הוא בשאלה האם רבי אלעזר אומר זאת מעצמו, או שהוא נדרש לפרש סתירה בין משנה לברייתא. הגרסה השנייה מניחה כי רבי אלעזר לא מבדיל בין כלים גדולים לכלים קטנים, וטוען שבכל המצבים הבהמה לא מועדת להתיישב על כלים ולמעוך אותם.
שמואל מביא דין לפיו הבעלים של אריה לא צריך לשלם על טרף חי שהאריה אוכל ברשות הרבים, אבל אם האריה הורג את הטרף לפני הפעולה משונה, וצריך לשלם עליה גם ברשות הרבים. טענתו של שמואל כי אריה לא הורג את הטרף לפני שהוא אוכל אותו מעוררת התנגדות רבה מצד הגמרא, והיא מקשה עליו מפסוקים ומברייתות. מתירוציו השונים של שמואל מובן שאם האריה הורג את הטרף כדי לתת למישהו אחר לאכול או כדי לאכול לאחר זמן הפעולה נורמטיבית, ורק אם האריה הורג את הטרף ואוכל אותו ישר הפעולה נחשבת משונה.
הגמרא מגיעה גם לדון במותו של המלך חזקיהו. זאת בעקבות העובדה כי המשנה מזכירה את המילה עלייה, אותה מפרש רבי אלעזר בצורה דומה למעלה שנאמר בנוגע לקברו של חזקיהו. בנוסף, בקבורתו של חזקיהו מתואר כבוד מיוחד שנעשה. ישנן כמה אפשרויות להבין מהו כבוד זה. האפשרות האחת היא העמדת תלמידי חכמים שישבו ליד קברו וילמדו. אפשרות שניה היא בכמות האנשים שהשתתפו במצסע ההלוויה שלו, והאפשרות השלישית היא שבהלוויה הניחו ספר תורה על מיטתו ואמרו שהוא קיים את כל הכתוב בספר.
שיעורי עומק
ביאור הדף
מתני'.
חמשה תמין, וחמשה מועדין.
המשנה נותנת כותרת למה שיגיע אחר כך, ואומרת שהיא הולכת למנות חמישה נזקים תמים, דהיינו שהסבירות שיקרו אינה גבוהה ולכן חיוב התשלומים עליהם יהיה רק חצי מהנזק. מעבר לזה המשנה הולכת להזכיר גם חמישה נזקים שמועדים לקרות ולכן תשלום הנזק המוטל על הבעלים הוא מלא.
הבהמה אינה מועדת לא ליגח, ולא ליגוף, ולא לשוך, ולא לרבוץ, ולא לבעוט.
המשנה מונה פעולות נזק אותן בהמה נורמלית לא רגילה לעשות. נדיר למצוא בהמה נוגחת נוגפת נושכת רובצת או בועטת. אשר על כן, הדין במידה והבהמה בכל זאת הזיקה בדרכים הללו הוא חיוב של הבעלים בתשלום רק על מחצית הנזק.
השן מועדת לאכול את הראוי לה, הרגל מועדת לשבור בדרך הילוכה, ושור המועד, ושור המזיק ברשות הניזק, והאדם.
לאחר רשימת הנזקים התמים, המשנה עוברת למנות את הנזקים המועדים. כל בהמה מועדת לאכול ולשבוא דברים בדרך הליכתה. כמו כן, בהמה שהזיקה כמה פעמים יכולה להפוך להיות מועדת. מעבר לזה, גם בהמה שנכנסה לרשות פרטית אליה היא לא הייתה אמורה להיכנס מועדת להזיק שם. המשנה חותמת את הרשימה בנזקי אדם. בכל המקרים הללו, כאשר הנזק מתבצע הבעלים צריך לשלם את כל הנזק.
הזאב, והארי, והדוב, והנמר, והברדלס, והנחש – הרי אלו מועדין;
המשנה מביאה רשימה נוספת בה היא מונה את חיות הטרף. חיות אלו מועדות להזיק. אשר על כן, אם הן תוקפות באחת הדרכים אשר הוזכרו קודם כלא שכיחות אצל בהמה רגילה הבעלים צריך לשלם את כל הנזק.
רבי אלעזר אומר: בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין, והנחש מועד לעולם.
רבי אלעזר טוען כי את כל החיות שברשימה ניתן לביית, כך שהן לא יהיו מועדות לתקוף. היוצא דופן היחיד הוא הנחש אותו לא ניתן לביית.
גמ'.
מדקתני השן מועדת לאכול, מכלל דבחצר הניזק עסקינן, וקתני בהמה אינה מועדת לשלם כוליה, אבל חצי נזק משלמת, מני? רבנן היא, דאמרי: משונה קרן בחצר הניזק – חצי נזק הוא דמשלם, אימא סיפא: שור המועד, ושור המזיק ברשות הניזק, והאדם; אתאן לרבי טרפון, דאמר: משונה קרן בחצר הניזק – נזק שלם הוא דמשלם, רישא רבנן וסיפא רבי טרפון?
הגמרא מציגה סתירה העולה מהמשנה. בתחילת רשימת המועדים נכתב כי הבהמה מועדת להזיק בנזקי אכילה. אשר על כן, ניתן להסיק כי המצב המדובר הוא כאשר הבהמה נמצאת בחצר הניזק, ולכן יש חיוב על נזקי אכילה. אם כך, גם בתחילת המשנה כאשר מוזכרים הנזקים אליהם הבהמה איננה מועדת מדובר כאשר הבהמה מזיקה בחצר הניזק, ולמרות זאת התשלום הוא רק חצי נזק. מכל זה ניתן להסיק שהמשנה סוברת כשיטת חכמים שטוענים שגם בחצר הניזק הבהמה לא אמורה להזיק באופן מכוון, ואם היא עושה זאת התשלום הוא רק על מחצית מנזק שהבהמה גרמה. אולם, בהמשך המשנה ברשימת הנזקים המועדים נזכר נזק המבוצע בחצר הניזק. עולה מהמשנה שכל נזק שנעשה בחצרו של הניזק התשלום הוא של נזק שלם, גם אם הנזק הוא מכוון. דין זה הולך בשיטתו של רבי טרפון, שמחייב את מלוא התשלום על נזקי נגיחה, כאשר הוא מתבצע ברשותו של הניזק. אם כן, צריך לשאול באיזה צד הולכת המשנה שלנו? האם המשנה סוברת שעל נזקי נגיחה חיוב התשלום הוא רק על חצי מהנזק שנגרם כפי שסוברים חכמים, או שהיא מחייבת את מלוא התשלום על הנזק כמו רבי טרפון?
אין, דהאמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, שבוק מתני' ותא אבתראי, רישא רבנן וסיפא רבי טרפון.
הגמרא מקבלת את הקושיה, וטוענת שאין צורך למצוא לה פיתרון. הסיבה לכך היא שהמשנה הזאת מורכבת מכמה מקורות סותרים. תחילת המשנה אכן נאמרה על פי שיטת חכמים, וסופה על פי שיטת רבי טרפון.
רבי אלעזר משמיה דרב אמר: כולה רבי טרפון היא, רישא בחצר המיוחדת לפירות לאחד מהן ולזה ולזה לשורים, דלגבי שן הויא לה חצר הניזק, ולגבי קרן הויא רשות הרבים.
רבי אלעזר מציע דרך אחרת לפתור אאת הסתירה במשנה בשמו של רב. הוא טוען שהמשנה כולה היא כשיטת רבי טרפון. אשר על כן, הוא צריך להסביר איך תחילת המשנה מזכירה חיוב על נזקי שן אשר מתקיים רב בחצר הניזק, ובכל זאת אומרת שעל נזקי קרן התשלום הוא רק חצי מהנזק. כדי לפתור את הבעיה הזאת רבי אלעזר מסביר שהמיקום בו המשנה אומרת שחייבים על נזקי שן איננו רשות הניזק, אלא חצר אליה רק הניזק יכול להכניס פירות. העובדה כי המזיק לא יכול להכניס לשדה זאת פירות גורמת לכך שלבהמות שלו אסור לאכול שם. ברם, אין למזיק איסור להכניס לאותו מקום את השור שלו, ולכן מבחינת נגיחה המיקום הזה מוגדר כרשות הרבים, בה רבי טרפון אומר גם שהחיוב הוא רק על חצי מהנזק שנגרם לניזק.
אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא, ואמר לי: מי מצית מוקמת לה כולה כרבי טרפון? הקתני: השן מועדת לאכול את הראוי לה, ראוי לה – אין, שאין ראוי לה לא, ואי ר' טרפון, האמר: משונה קרן בחצר הניזק – נזק שלם משלם
רב כהנא מספר שכאשר הוא הציע את ההסבר של רבי אלעזר למשנה בפני רב זביד מנהדרעא הוא דחה אותו. הנקודה אותה רב זביד לא מוכן לקבל היא העמדת המשנה כרבי טרפון. הדרך בה רב זביד מנהדרעא דוחה את הסברו של רבי אלעזר היא על ידי דיוק מהמשנה המעיד על כך שגם כלפי נזקי אכילה עולה מהמשנה שיש מקרה בו הבהמה לא מועדת, זאת למרות שלעניין אכילה לשור אסור לאכול באותו המקום, כך שלפי נזקים אלו החצר מוגדרת כרשות הניזק. רב זביד מדייק מלשון המשנה שאומרת שהבהמה מועדת לאכול את הראוי לה, שיש אוכל שאינה ראוי לבהמה אותו היא לא מועדת לאכול. לכן, גם אם הבהמה תאכל אותו בפועל, הנזק לא יהיה מועד. יוצא שלמרות שהחצר היא חצר הניזק כי לשור אסור לאכול שם, יש נזק של הבהמה שאיננו מועד, בניגוד לדברי רבי טרפון שכל נזק הנעשה ברשות הניזק הוא מועד.
אלא לעולם רבנן היא, וחסורי מחסרא והכי קתני: חמשה תמים הן, ואם הועדו חמשתן מועדין, ושן ורגל מועדין מתחילתן, והיכן העדתן? בחצר הניזק.
רב זביר מציע הסבר אחר למשנה. לפי הסבר זה המשנה כולה כשיטת חכמים. הסבר זה מחייב את רב זביד להידרש לשאלה מדוע המשנה מונה את חצר הניזק כאחד הנזקים המועדים. טענתו של רב זביד היא שהמשנה לא מונה רשימה של נזקים מועדים, אלא אומרת שחמשת הנזקים התמים יכולים להפוך למועדים. המוטיבציה של רב זביד לעשות זאת היא ששינוי זה מאפשר לו להחסיר מרשימת המועדים את חצר הניזק, ולהסביר שרשות הניזק לא מוזכרת כדי לומר שתמיד חייבים על נזק הנעשה בחצר הניזק כרבי טרפון. אזכור רשותו של הניזק במשנה היא כדי לאפיין את המקום בו חייבים על נזקי שן ורגל.
מתקיף לה רבינא, הא קתני לקמן: שור המזיק ברשות הניזק כיצד; אי אמרת בשלמא איירי בה, משום הכי קתני כיצד, אלא אי אמרת לא איירי בה, מאי כיצד?
רבינא דוחה את הסברו של רב זביד. כפי שאמרנו, לפי רב זביד האזכור של רשות הניזק במשנה איננו כדי ללמד דין עצמאי, אלא כדי להסביר איפה חייבים על נזקי שן ורגל. אלא שהבעיה שמעלה רבינא עם הבנה זאת הוא שהמשנה בפרק הבא מסבירה את הדין לגבי המועדות בחצר הניזק. העובדה כי המשנה נדרשת להסביר זה מעיד כי דין זה הוא דין עצמאי ולא רק מאפיין את נזקי שן ורגל שהוזכרו קודם לכן.
אלא אמר רבינא, חסורי מחסרא והכי קתני: חמשה תמים הן, ואם הועדו חמשתן מועדין, ושן ורגל מועדין מתחילתן, וזהו שור המועד, ושור המזיק ברשות הניזק – מחלוקת ר' טרפון ורבנן, ויש מועדים אחרים כיוצא באלו: הזאב, והארי, והדוב, והברדלס, והנמר, והנחש.
טיעונו של רבינא מחייב אותו למצוא הסבר אחר למשנה. לשם כך הוא משנה את הניסוח של המשנה. הוא אומר שהמשנה מאזכרת את דין נזק ברשות הניזק כדי להציג את מחלוקת חכמים ורבי טרפון בנושא, ולא כדי לאפיין את נזקי שן ורגל.
תניא נמי הכי: חמשה תמים הן, ואם הועדו חמשתן מועדין, ושן ורגל מועדין מתחילתן, וזהו שור המועד, ושור המזיק ברשות הניזק – מחלוקת רבי טרפון ורבנן, ויש מועדין אחרים כיוצא באלו: הזאב, והארי, הדוב, והנמר, והברדלס, והנחש.
הגמרא מביאאה ברייתא אשר שונה את דין המשנה כפי שרבינא למד אותה, ובכך מביאה ראיה לדבריו.
איכא דרמו לה מירמא, תנן: חמשה תמים וחמשה מועדים; ותו ליכא? והאיכא: הזאב, הארי, והדוב, והנמר, והברדלס, והנחש! ומשני, אמר רבינא, חסורי מחסרא והכי קתני: חמשה תמים הן, ואם הועדו חמשתן מועדין, ושן ורגל מועדין מתחילתן, וזהו שור המועד, ושור המזיק ברשות הניזק – מחלוקת רבי טרפון ורבנן, ויש מועדין אחרים כיוצא באלו: הזאב, והארי, הדוב, והנמר, והברדלס, והנחש.
הגמרא מביאה מסורת אחרת לדברי רבינא. על פי מסורת זאת דברי רבינא נאמרו כדי לתרץ קושיה אחרת. לפי הנוסח של המשנה המופיע לפנינו במשנה ישנה רשימה של חמישה נזקים מועדים. אלא שישר לאחר סיום הרשימה מוזכרים עוד בעלי חיים מועדים. אם כן, צריך להבין מדוע הם לא נמנו ברשימה. רבינא פותר גם את הבעיה הזאת בכך שהוא אומר שאין רשימה של נזקים מועדים, אלא רשימת הנזקים התמים היא רשימה של נזקים תמים שיכולים להפוך למועדים. אם כן, אין רשימה של נזקים מועדים, וממילא אין בעיה לומר שיש נזקים מועדים נוספים בסוך המשנה.
ולא לרבוץ.
ולא לרבוץ
המשנה אומרת שהבהמה לא מועדת להזיק בכך שהיא מתיישבת על דברים. הגמרא עוברת לברר את הדין הזה.
אמר רבי אלעזר: לא שנו אלא פכין גדולים, אבל פכין קטנים אורחיה הוא.
רבי אלעזר מצמצם את דין המשנה ואומר שהוא נוגע רק לכלים גדולים. הבהמה לא מועדת להזיק כלי גדול בכך שהיא תשב עליו. אבל כלים קטנים, דרך הבהמה לשבת עליהם, ולכן נזק זה גם הוא מועד להתרחש.
לימא מסייע ליה: הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים!
הגמרא מציעה ברייתא המסייעת לרבי אלעזר. הברייתא אומרת שהבהמה מועדת למעוך כלים. לכאורה דין זה סותר את הדין שבמשנה. ברייתא זאת יכולה להיות המוטיבציה של רבי אלעזר לומר שהמשנה לא מתעסקת בכל סוגי הכלים, ולכן הברייתא יכולה לעסוק בכלים אחרים.
דלמא מן הצד.
הגמרא דוחה את הראיה מהברייתא לשיטת רבי אלעזר. הסיבה לכך היא שהברייתא לא מזכירה בשום שלב שבדרך בה הבהמה מזיקה לכלים היא על ידי ישיבה עליהם, ויכול להיות שהיא מועדת אותם תוך כדי הליכתה על ידי זה שהיא משפשפת את הכלים על הקיר. אם כן, הברייתא לא מהווה ראיה לדברי רבי אלעזר.
איכא דאמרי: א"ר אלעזר, לא תימא: פכין גדולים הוא דלאו אורחיה, אבל פכין קטנים אורחיה הוא, אלא אפילו פכין קטנים נמי לאו אורחיה הוא.
הגמרא מביאה מסורת נוספת לדברי רבי אלעזר לפיה הוא לא מצמצם את דין המשנה, אלא מרחיב אותו. לפי מסורת זאת רבינא אומר שהמשנה מדברת גם על רביצה על גבי כלים קטנים, וגם נזק זה איננו נזק מועד.
מיתיבי: ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים!
הטענה של רבינא כי בכל מקרה בהמה אינה מועדת לשבת על כלים ולמעוך אותם קשה בגלל הברייתא. הברייתא אומרת שהבהמה מועדת למעוך כלים, ולפי רבינא לא ניתן להבין כיצד, הרי הבהמה לא מועדת לשבת על אף כלי.
אמר רבי אלעזר: דלמא מן הצד.
רבי אלעזר מתרץ ואומר שאין הכרח לומר שהברייתא מדברת על נזק שהבהמה מסבה לכלים על ידי רביצה עליהם, כי אם נזק מעיכת כלים יכול להיות גם מצד הבהמה.
איכא דרמי לה מירמא, תנן: ולא לרבוץ, והתניא: ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים! אמר רבי אלעזר, לא קשיא: כאן בפכין גדולים, כאן בפכין קטנים.
הגמרא מביאה מסורת שלישית לדברי רבי אלעזר. לפי מסורת זאת רבי אלעזר בא לפתור סתירה בין המשנה לברייתא. המשנה אומרת שהבהמה לא מועדת לרבוץ על כלים, בניגוד לברייתא שאומרת שהבהמה מועדת למעוך כלים. תשובתו של רבי אלעזר היא לומר שהמשנה והברייתא לא מדברות על אותו המקרה. המשנה מדברת על רביצה על כלים גדולים, אותה הבהמה לא מועדת לעשות, אבל הברייתא מדברת על רביצה על כלים קטנים, ואת זה הבהמה רגילה לעשות.
הזאב והארי וכו'.
מאי ברדלס?
המשנה מונה את הברדלס ברשימת המועדים. הגמרא שואלת מה זאת החיה נפרזא?
אמר רב יהודה: נפרזא.
רב יהודה עונה שברדלס הינה חיה הקרויה נפרזא.
מאי נפרזא?
הגמרא מבררת גם את דברי רב יהודה ושואלת מה זאת החיה נפרזא?
אמר רב יוסף: אפא.
רב יוסף עונה שהחיה המדוברת היא אפא, דהיינו צבוע.
מיתיבי, רבי מאיר אומר: אף הצבוע, רבי אלעזר אומר: אף הנחש; ואמר רב יוסף: צבוע זו אפא!
הגמרא דוחה את פירושו של רב יוסף לפיו הברדלס המופיע במשנה הוא צבוע. הדחייה מבוססת על העובדה כי רבי מאיר מוסיף את הצבוע לרשימת חיות הטרף המועדות מתחילתן. אשר על כן, לא ניתן לומר כי ברדלס המופיע ברשימה הוא צבוע, כי אז רבי מאיר לא היה נדרש להוסיף אותו לרשימת חיות הטרף.
לא קשיא: כאן בצבוע זכר, כאן בצבוע נקיבה
הגמרא מתרצת ואומרת שהברדלס המופיע במשנה הוא צבוע זכר, ורבי מאיר מנסה להוסיף למשנה צבוע נקבה.
דתניא: צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד, ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש, קימוש לאחר שבע שנים נעשה חוח, חוח לאחר שבע שנים נעשה שד, שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש; והני מילי דלא כרע במודים.
הגמרא מביאה ראייה לכך שישנו הבדל מהותי בין צבועים על פי מגדר מברייתא המתייחסת דווקא לצבוע זכר. מזה ניתן ללמוד שיש סיבה לאפיין צבוע דווקא כזכר או נקבה, והעובדה כי דין מסוים נכון לגבי צבוע זכר עקב אופיו, אינו מחייב שדין זה יחול גם על נקבתו.
אמר מר, ר"מ אומר: אף הצבוע, רבי אלעזר אומר: אף הנחש.
הגמרא חוזרת לעסוק בברייתא לפיה רבי מאיר מוסיף לרשימת חיות הטרף שמועדות מתחילתם גם את הצבוע ורבי אלעזר מוסיף את הנחש.
והא אנן תנן, ר' אלעזר אומר: בזמן שהן בני תרבות אינן מועדים, והנחש מועד לעולם!
הגמרא שואלת מדוע רבי אלעזר צריך להוסיף את הנחש לרשימה הרי לכאורה הוא כבר מופיע ברשימה, ואפילו רבי אלעזר מתייחס להופעת הנחש ברשימה.
תני: נחש.
הגמרא עונה שצריך לשנות את דברי רבי אלעזר כך שהוא לא מוסיף את הנחש לרשימה אלא חולק על כל הרשימה ואומר שחיית הטרף היחידה שצריכה להופיע ברשימה היא נחש.
אמר שמואל: ארי ברה"ר, דרס ואכל – פטור, טרף ואכל – חייב; דרס ואכל – פטור, כיון דאורחיה למידרס הוה ליה כמו שאכלה פירות וירקות, דהוה ליה שן ברשות הרבים ופטור, טרף – לאו אורחיה הוא.
שמואל אומר שהפטור מתשלום נזק על נזק אכילה ברשות הרבים חל רק כאשר הבהמה אוכלת כדרכה. אשר על כן, אם אריה אוכל את טרפו נע ברשות הרבים הבעלים של האריה פטור מלשלם. אבל אם האריה הורג את האוכל שלו לפני, הוא משנה מדרכי האכילה שלו, והבעלים צריך לשלם על הנזק למרות שהוא אירע ברשות הרבים.
למימרא, דטריפה לאו אורחיה הוא, והכתיב: אריה טורף בדי גורותיו!
הגמרא מקשה על דברי שמואל. בדברי שמואל מסתתרת ההנחה כי אין דרכו של האריה להרוג את טרפו לפני שהוא אוכל אותו. אולם, הנחה זאת סותרת פסוק בו כתוב שהאריה טורף, כלומר הורג את האוכל שלו.
בשביל גורותיו.
הגמרא עונה שהפסוק אומר שהאריה הורג את האוכל כדי להביא לילדיו. אולם אם האריה אוכל בעצמו הוא אוכל את טרפו בלי להרוג אותו לפני.
ומחנק ללבאותיו!
הגמרא ממשיכה להקשות על שמואל מהפסוקים. ישנו פסוק שאומר שהאריה חונק את הטרף לפני שהוא אוכל אותו. יוצא שהאריה כן הורג את האוכל לפני, ומדוע שמואל טוען שמקרה זה אינו נפוץ?
בשביל לבאותיו.
הגמרא עונה באופן דומה ואומרת שהאריה חונק את הטרף רק כדי לתת אותו ללביאות, אבל כשהוא אוכל בעצמו הוא משאיר את הטרף חי.
וימלא טרף חוריו!
הגמרא מקשה שוב מפסוק בו נראה כי האריה הורג את הטרף לפני אכילתו.
בשביל חוריו.
כאן הגמרא עונה כי הטרף אינו בשביל אכילתו של יצור אחר, כי אם בשביל אכילתו של אותו האריה לאחר מכן. האריה רוצה לשמור את האוכל לאחר כך, ולכן הוא הורג אותו.
ומעונותיו טריפה!
הגמרא ממשיכה ומדייקת מהפסוקים שהאריה הורג את טרפו לפני האכילה.
בשביל מעונותיו.
גם כאן הגמרא מסבירה שמטרת האריה בהריגת הטרף היא שמירה לזמן אחר, ושימור הטרף במערה. אבל במקרה בו האריה אוכל את הטרף במקום הוא לא הורג אותו לפני כן.
והתניא: וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק, טרפה בהמה ואכלה בשר – משלם נזק שלם!
הגמרא ממשיכה להקשות על דברי שמואל. דברי שמואל נסתרים מברייתא לפיה אם חיה נכנסת לרשות הניזק והורגת את טרפה לפני שהיא אוכלת אותו, הבעלים של אותה החיה צריך לשלם את מלוא הנזק. החיוב בתשלום מלוא הנזק מתרחש רק כאשר הבהמה מועדת לנזק זה. כך שעולה מהברייתא שלא כמו דברי שמואל, שלהרוג את הטרף לפני האכילה זה כן דבר רגיל. לכן ברשות הרבים אמורים הבעלים להיות פטורים מתשלום הנזק, כמו שהם פטורים עבור כל פעולות הנזק הנורמליות שנעשות ברשות הרבים.
הכא במאי עסקינן – שטרפה להניח.
הגמרא מסבירה שהמקרה המדובר בברייתא הוא שהחיה הרגה את הטרף על מנת לאכול אותו אחר כך. אם כן, גם שמואל יכול להסכים שפעולת החיה היא נורמטיבית ולכן עליה יהיה פטור ברשות הרבים. לעומת זאת חיה בדרך כלל לא הורגת את הטרף כדי לאכול אותו מיד ולכן אם חיה עושה זאת הבעלים שלה יהיה חייב על נזק זה גם ברשות הרבים.
הא אכלה קתני!
הגמרא דוחה את הפרשנות לברייתא לפיה החיה הורגת את הטרף כדי לאכול אותו אחר כך. הסיבה לכך היא שהברייתא אומרת בפירוש שהחיה אוכלת את הטרף שלה. לכן אנחנו מניחים שההריגה הייתה בשביל האכילה באותו הרגע, ובכל זאת הפעולה מוגדרת כפעולה נורמטיבית.
בשנמלכה ואכלה.
הגמרא מסבירה כי התכנון של החיה היה לשמור את הבשר לזמן אחר, אבל היא התחרטה ואכלה אותו. לכן פעולת הרג החיה היא נורמלית,והבעלים של אותה החיה צריך לשלם את כל הנזק. אבל אם החיה הייתה הורגת כדי לאכול את הטרף המעשה היה משונה, כך שהיו חייבים עליו רק חצי נזק, וגם על עשייתו ברשות הרבים.
מנא ידעינן?
הגמרא לא מוכנה לקבל הסבר לברייתא המבוסס על תכנוניה של החיה. לצופה מהצד אין אפשרות לדעת מה הבהמה תיכננה מלכתחילה ומתי היא התחרטה על זה. לכן, כאשר רואים חיה שהורגת את הטרף ולאחר מכן אוכלת אותו, מניחים כי הבהמה הרגה כדי לאכול, ולא שהיא תיכננה לקחת את הטרף לאחר כך והתחרטה.
ועוד, דשמואל נמי דלמא הכי הוא!
הגמרא ממשיכה להקשות על שמואל באותו האופן. היא אומרת שאם מבססים את החיוב על תכנוניה של החיה, אז יכול להיות שגם במקרה עליו מדבר שמואל החיה תיכננה משהו אחד ועשתה בפועל משהו אחר.
אמר רב נחמן בר יצחק, לצדדין קתני: שטרפה להניח, או דרסה ואכלה – משלמת נזק שלם.
רב נחמן בר יצחק מתרץ את שמואל באופן אחר. הדרך בה הוא ניגש לפתור את הבעיה היא להסביר כיצד יש לקרוא את הברייתא כדי שלא יצא ממנה שחיה הורגת את הטרף לפני שהיא אוכלת אותו. רב נחמן בר יצחק מסביר את הברייתא אומר שהיא מונה שני מקרים שונים. מקרה אחד בו החיה הרגה את הטרף ולא אכלה אותו, ומקרה שני בו האי אכלה את הטרף חי. בשני המקרים הללו הבהמה עשתה פעולה נורמטיבית ולכן הבעלים מתחייב במלוא הנזק.
רבינא אמר: כי קאמר שמואל – בארי תרבות, ואליבא דרבי אלעזר, דאמר לאו אורחיה.
רבינא מציע כיוון אחר לפתרון הקושיה מהברייתא על דברי שמואל. הדרך בה רבינא משתמש היא להסביר את דברי שמואל אחרת. לטענתו שמואל מדבר על אריה מתורבת. ההשלכה של זה היא שאם האריה מזיק שלא על מנת לאכול הוא עושה נזק משונה וחייב עליו חצי נזק גם אם הנזק התבצע ברשות הרבים. כדי לומר שיכול להיות אריה מתורבת רבינא צריך לומר ששמואל סובר שמו רבי אליעזר שאומר שניתן לביית אריה, ולא כמו חכמים שטוענים כי אריה הוא חיה שתמיד תישאר פראית.
אי הכי, אפי' דרסה נמי ליחייב!
הגמרא מקשה על תירוצ של רבינא. רבינא אומר ששמואל מדבר על אריה מבוית ולכן הוא לא אמור להרוג חיות ברשות הרבים. אלא שאם כך, הוא גם לא אמור לאכול בהמות בלי להרוג אותן לפני, ומדוע במקרה זה שמואל פוטר את הבעלים של האריה מלשלם.
אלא, דרבינא לאו אשמואל אתמר אלא אמתניתא כי תני מתניתא – בארי תרבות, ואליבא דר' אלעזר, דאמר לאו אורחיה.
הגמרא מקבלת את הקושיה על תירוצו של רבינא. אכן לא ניתן להסביר את דברי שמואל תחת ההנחה כי שמואל מדבר על אריה מבוית. על כן, הגמרא מסבה את דבריו של רבינא לברייתא. רבינא צריך להסביר מדוע בברייתא החיה חייבת לשלם נזק שלם למרות שהיא הרגה את הטרף שלה לפני שאכלה אותו. רבינא מסביר שמדובר בנזק משונה הנעשה על ידי אריה מתורבת. לכן, לא ניתן ללמוד מהברייתא איך דרכו של האריה לאכול את טרפו.
א"ה, ח"נ בעי לשלומי!
הגמרא לא מוכנה לקבל את ההסבר של רבינא, שטוען שהברייתא מדברת על אריה מתורבת שעושה פעולה משונה בזה שהוא הורג את הטרף לפני. הסיבה לכך, היא שאם הנזק הוא משונה החיוב אמור להיות חצי נזק, ולא נזק שלם כפי שמופיע בברייתא.
הגמרא עונה שלמרות שהברייתא אומרת שמשלם נזק שלם, עדיין ניתן לומר שמדובר על נזק משונה. סיבת התשלום של נזק שלם איננה שדרכו של האריה להרוג את הטרף לפני, אלא שאותה חיה באופן ספציפי הועדה לנזק זה ועשתה אותו שלוש פעמים ולכן הבעלים צריך לשלם את מלוא הנזק.
א"ה, מאי האי דקתני לה גבי תולדה דשן? גבי תולדה דקרן בעי למיתנייה!
הגמרא דוחה את התירוץ שלה, ואומרת שלפי ההסבר הזה לברייתא היא איננה מתאימה למיקום בו היא נמצאת. הברייתא עוסקת בתולדות השן, כך שלא מתקבל על הדעת שהחיוב בברייתא זאת יהיה מדין קרן מועדת, כלומר מעשה משונה שנעשה שלוש פעמים.
קשיא.
הגמרא מקבלת את הקושיה וטוענת כי פגם זה נשאר בדברי רבינא בלי דרך לתרץ אותו.
מתני'.
מה בין תם למועד? אלא שהתם – משלם חצי נזק מגופו, ומועד – משלם נזק שלם מן העלייה.
המשנה אומרת שההבדל בין שור תם שעושה מעשה משונה, לבין שור מועד, אשר עושה מעשי נזק שהוא רגיל בהם הוא בתשלום. על נזקי שור תם הבעלים מתחייב לשלם רק עד חצי מתשלום הנזק, ורק עד ערכו של השור שהזיק. לעומת זאת על נזקי שור מועד הבעלים צריך לשלם בלא הדבלה מנכסיו הטובים ביותר.
גמ'.
מאי עלייה?
הגמרא שואלת מה משמעות הביטוי עלייה המופיע במשנה על מנת לתאר את הדרך בה המזיק צריך לשלם את תשלומי הנזק?
אמר רבי אלעזר: במעולה שבנכסיו;
רבי אליעזר עונה שהמילה עלייה מתארת את הנכסים הטובים ביותר של האדם.
וכן הוא אומר: וישכב חזקיהו עם אבותיו ויקברוהו במעלה קברי בני דוד, ואמר ר' אלעזר: במעלה – אצל מעולים שבמשפחה, ומאן נינהו? דוד ושלמה.
רבי אלעזר מוכיח את טענתו מפסוק העוסק בקבורתו של חזקיהו. מיקום קברו של חזקיהו מתואר על ידי המילה מעלה אשר השורש שלה דומה לשורש של עלייה. גם שם רבי אלעזר מפרש שקברו של חזקיהו נמצא בין האנשים המעולים, דהיינו דוד ושלמה.
ויקברוהו בקברותיו אשר כרה לו בעיר דוד וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים – מאי בשמים וזנים?
הגמרא ממשיכה לעסוק בדברי רבי אלעזר לגבי קבורה. הפסוק המתאר את קבורתו של אסא אומר שבקברו היו בשמים וזנים. הגמרא שואלת על צירוף המילים הללו?
רבי אלעזר אמר: זיני זיני,
רבי אלעזר מציע שבקברו של עשה היו הרבה זנים שונים של בשמים, וזאת כוונת הפסוק.
ר' שמואל בר נחמני אמר: בשמים שכל המריח בהן בא לידי זימה.
רבי שמואל בר נחמני חולק על רבי אלעזר ומסביר שכוונת הפסוק לומר שהבשמים שהיו בקברו של אסא מביאים את האדם לידי זימה.
הגמרא ממשיכה להביא דרשות פסוקים של רבי אלעזר עליהם חולק רבי שמואל בר נחמני
כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי
הנביא ירמיהו מבקש מה' להעניש את עם ישראל. הוא מנמק את דבריו ואומר שהעם הכשילו אותו.
רבי אלעזר אמר: שחשדוהו מזונה,
רבי אלעזר אומר שהדרך בה העם עבד היה הפצת שמועה שירמיהו הכהן נשא אישה זונה כנגד חוקי התורה.
ר' שמואל בר נחמני אמר: שחשדוהו מאשת איש.
רבי שמואל בר שנחני אומר שהחשד אותו הפיצו אנשי העם על ירמיהו היא שהוא נשא אישה שהייתה כבר נשואה.
בשלמא למ"ד שחשדוהו מזונה, היינו דכתיב: כי שוחה עמוקה זונה, אלא למ"ד שחשדוהו מאשת איש, מאי שוחה?
הגמרא מקשה על פרשנותו של רבי שמאול בר נחמני. הפסוק מתאר את השוחה שחפרו העם לרגלי ירמיהו. המילה שוחה מתקשרת לזנות, כך שלפי רבי אלעזר מובן תפקיד השוחה בפסוק, ואלם לפי רבי שמואל בר נחני לא מובן מהי אותה השוחה הנזכרת בפסוק.
אטו אשת איש מי נפקא מכלל זונה?
רבי שמואל בר נחמני עונה ואומר שגם האיסור לשאת אישה נשואה דומה לאיסור זנות, ולכן כמו שזנות הינו איסור המהווה בור, כך גם איסור אשת איש אשר גם בו כמו בזנות מוקד האיסור הוא הבעילה האסורה.
בשלמא למ"ד שחשדוהו מאשת איש, היינו דכתיב: ואתה ה' ידעת את כל עצתם עלי למות, אלא למאן דאמר שחשדוהו מזונה, מאי למות?
הגמרא מקשה על פרשנותו של רבי אלעזר כי השמועה שהופצה על ירמיהו הייתה שהוא נשא אישה זונה. ירמיהו אומר כי מטרתם הייתה להרוג אותו, ובעוד באיסור אשת איש יש עונש מיתה, על איסור זנות אין עונש מיתה. אשר על כן, אם אומרים שהשמועה שהופצה על ירמיהו הייתה נישואים עם אישה זונה, מדוע הוא טוען שהעם תיכנן להרוג אותו.
שהשליכוהו לבאר טיט.
תשובת הגמרא היא שירמיהו לא מתייחס לשמועה שהפיצו עליו אלא על זה שהם השליכו אותו לבאר טיט.
דרש רבא, מאי דכתיב: יהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם? אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אפילו בשעה שעושין צדקה, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים, כדי שלא יקבלו עליהן שכר.
הגמרא מסיימת את הדיון על ירמיהו בדרשתו של רבא. אבא דורש שהמכשול שירמיהו מבקש להציב בפני העם הוא שה' לא יתן להם גם לעשות מצוות. הדוגמה אותה רבא מביא היא ממצוות צדקה. מצוות צדקה היא נתינת כסף לעניים. אם האדם המקבל את הכסף איננו עני, נותן הכסף לא קיים את המצווה. לכן, ירמיהו מבקש מה' שאפילו כשהעם מבקשים לתת מדקה הוא יביא בפניהם אנשים שאינם מוגדרים עניים, כך שהם לא יקיימו את המצווה.
הגמרא חוזרת לעסוק במותו של חזקיהו.
וכבוד עשו לו במותו – מלמד, שהושיבו ישיבה על קברו.
הגמרא לומדת מהפסוק שטוען כי עשו לחזקיהו כבוד במותו הוא ששמו ליד קברו תלמידי חכמים שלמדו תורה.
פליגי בה ר' נתן ורבנן, חד אמר: שלשה וחד אמר: שבעה, ואמרי לה: שלשים.
הגמרא מביא מחלוקת בשאלה כמה ימים ישבו שם הלומדים בין רבי נתן לחכמים. דעה אחת אומרת שהלימוד ליד קברו התקיים במשך שלושה ימים, ובדעה האחרת יש שתי מסורות, מסורת אחת שאומרת ששבוע והשניה חודש.
ת"ר: וכבוד עשו לו במותו – זה חזקיה מלך יהודה, שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף, דברי ר' יהודה;
הגמרא מביאה הסבר לכבוד שעשו לחזקיהו במותו בשמו של רבי יהודה. רבי יהודה אומר שהכבוד התבטא בשלושים ושישה אלף אנשים שהלכו לפני ניטתו של חזקיהו.
א"ל ר' נחמיה: והלא לפני אחאב עשו כן
רבי נחמיה חולק על רבי יהודה ואומר שלא יכול להיות שזה הכבוד המדובר כי גם לפני אחאב עשו כך.
אלא, שהניחו ס"ת על מטתו, ואמרו: קיים זה מה שכתוב בזה.
רבי נחמיה מציע הצעה אחרת לפיה הניחו ספר תורה על מיטתו והכריזו שחזקיהו קיים את מה שכתוב בספר התורה.
והאידנא נמי עבדינן הכי!
הגמרא שואלת מה הכבוד המיוחד בהנחת ספר התורה על מיטתו וההכרזה כי הוא קיים את התורה, הרי מנהג זה נעשה גם בימי הגמרא?
אפוקי מפקינן, אנוחי לא מנחינן.
הגמרא עונה כי למרות שגם בימיה נהוג שלכל אדם מוציאים ספר תורה, לא מניחים את הספר על המיטה של המנוח.
ואיבעית אימא: אנוחי נמי מנחינן, קיים לא אמרינן.
הגמרא מציעה תשובה אחרת לפיה גם בימי הגמרא היו מניחים את ספר התורה על מיטת המנוח, אבל לא מכריזים ואומרים שהוא קיים את התורה.
אמר רבה בר בר חנה: הוה אזילנא בהדיה דר' יוחנן למשאל שמעתא כי הוה עייל לבית הכסא והוה בעינא מיניה מלתא, לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך והדר אמר לן: אפילו קיים אמרינן, לימד לא אמרינן
רבה בר בר חנה מספר כי הוא הלך לרבי יוחנן לשאול אותו שאלה הלכתית. אולם כאשר רבה בר בר חנה הגיע, רבי יוחנן הלך לשירותים. גם אחר יציאתו רבי יוחנן לא ענה עד שלא שטף את ידיו והניח תפילין. גם רבי יוחנן נדרש לשאלה מה מיוחד בכבוד שעשו לחזקיהו לפי רבי נחמיה, הרי גם בתקופת הגמרא מניחים ספר על המיטה ומכריזים כי האדם קיים את התורה. תשובתו של רבי יוחנן היא שלמרות שגם בימי הגמרא מכריזים כי המנוח קיים את התורה, לא מכריזים כי הוא לימד אותה.
והאמר מר: גדול למוד תורה, שהלמוד מביא לידי מעשה!
הגמרא מקשה על תשובתו של רבי יוחנן כי ממנה משתמע שלימוד תורה גדול מקיום דברי התורה. אלא שאמירה זאת קשה, כיוון שמקובל שכל הגדולה שיש בלימוד תורה הוא שהלימוד מביא את האדם לידי מעשה, לידי קיום התורה.
לא קשיא: הא למיגמר, הא לאגמורי.
הגמרא מציעה מדרג לפיו לימוד לשם לימוד עצמי נחות יותר מלימוד לשם קיום. אולם רבי יוחנן לא דיבר על לימוד לשם לימוד עצמי, אלא על לימוד לשם העברת התורה. לימוד לשם העברת התורה יותר חשוב מלימוד לצורך קיום התורה.
א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי, מאי דכתיב: אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור? כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים – זוכה לנחלת שני שבטים, שנאמר: אשריכם זורעי, ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר: זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, ואין מים אלא תורה, שנאמר: הוי כל צמא לכו למים; וזוכה לנחלת שני שבטים, זוכה לכילה כיוסף, דכתיב: בן פורת יוסף… בנות צעדה עלי שור, וזוכה לנחלת יששכר, דכתיב: יששכר חמור גרם.
רבי יוחנן דורש משמו של רבי שמעון בר יוחאי את הפסוק "אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור". בתחילת הפסוק מופיעה פעולת זריעה על גבי מים, אשר נדרשת כעיסוק בתורה - מים, ובגמילות חסדים - זריעה. סופו של הפסוק מדבר על השור והחמור. כך שהשכר שיתקבל על עיסוק בתורה ובגמילות חסדים הוא שכר השור והחמור. כאשר השור הוא יוסף, והחמור הוא יששכר. מכאן מגיע רבי יוחנן לאמירה שמי שעוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה בנחלתם של יוסף ויששכר.
אית דאמרי: אויביו נופלים לפניו כיוסף, דכתיב: בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ, וזוכה לבינה כיששכר, דכתיב: ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל.
הגמרא מביאה מסורת אחרת לדרשה זאת לפיה שכרו של מי שעוסק בתורה ובגמילות חסדים היא לא נחלה פיזית אלא רעיונית. אויביו נופלים לפניו כפי שנאמר ביוסף, והוא נהיה חכם כמו יששכר.
הדרן עלך ארבעה אבות.
הגמרא מסיימת את הפרק בהכרזתה הקבועה לסופי פרקים. פירוש הכרזה זאת היא כי נחזור בעתיד לפרק זה.