דף יומי בבא קמא דף יב

שיעור מוקלט

תקציר הדף

הגמרא דנה באריכות בשאלה מה מעמדם ההלכתי של העבדים ביחס למעמד של קרקעות ושל שאר החפצים. לשאלה זאת יש שלוש השלכות. ההשלכה האחת היא האפשרות לגבות עדים שעברו בירושה. באופן עקרוני רק מקרקעות שהתקבלו בירושה ניתן לגבות את החוב של המנוח. אך האם ניתן לגבות מעבדים? על מנת שחובותיו של האדם לא ימחלו בשנת שמיטה עליו לכתוב שטר הנקרא פרוזבול. המשנה דורשת שכדי שיהיה ניתן לכתוב פרוזבול ללווה צריכה להיות קרקע, אך האם ניתן להסתפק גם בעבדים? כמו כן צריך לראות האם ניתן לקנות בעזרת קרקע עבדים ומה המגבלות של קניין זה.

הדיון השני בדף סובב סביב הניסוח של קריטריון הנזק המופיע במשנה. המשנה אומרת שכדי שיהיה דין של תשלומי נזק, הנכס הניזוק צריך שלא יהיה בו דין מעילה. הגמרא מדייקת שלמרות שאין דין מעילה החפץ בכל זאת קדוש. דיוק זה גורם להתמקדות בשאלה איך מקיימים את שני הדברים יחדיו.

ביאור הדף

בדף הקודם ראינו רצף אמירות מגוונות של עולא בשמו של רבי אלעזר. בדף זה נעסוק באמירה האחרונה ברצף זה העוסקת בדיני גבייה.

ואמר עולא א"ר אלעזר הלכתא גובין מן העבדים

עולא אומר שכאשר אדם בא לפרוע את חובו, הוא יכול לגבות את החוב גם על ידי לקיחת העבדים לעצמו.

אמר ליה ר"נ לעולא אמר רבי אלעזר אפי' מיתמי?

רב נחמן שואל את עולא על היקף הדין. שאלתו היא האם גם במקרה בו האדם שחייב כסף מת, והוא הוריש לבניו עבדים ניתן לגבות מעבדים? שאלה זאת מבוססת על כך שהחוב לא עובר בירושה מהאב המנוח ליורשים. רק אם יש לאב קרקעות שהוא הוריש לילדים שלו אז הקרקעות משועבדות לגבייה. על כן צריך לברר האם גם העבדים משתעבדים לחוב והנושה יכול לגבות את החוב בכך שיקח אותם?

לא! מיניה.

עולא עונה לרב נחמן שלא ניתן לקחת עבדים מיורשים כדי לגבות חוב, והדין שהוא אמר נוגע רק ללווה עצמו.

מיניה? אפי' מגלימא דעל כתפיה  

רב נחמן דוחה את תשובתו של עולא. כאשר גובים מהאדם עצמו ניתן לקחת לו כל דבר, אפילו את הבגד אותו הוא לובש,אם כן מדוע צריך לחדש ולומר שגובים מעבדים, הרי גובים הכל. 

הכא במאי עסקינן שעשאו אפותיקי כדרבא דאמר רבא עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה הימנו

עולא עונה שהצורך לחדש ולומר באופן מפורש שניתן לגבות מעבדים הוא למקרה בו הלווה אמר למלווה שהוא הופך את העבד לאפותיקי, דהיינו הדבר ממנו המלווה צריך לגבות אלא שהוא מכר את העבד על שהמלווה הגיע לגבות את החוב. במקרה כזה מחדש עולא שהמלווה יכול לגבות את העבד ממי שקנה אותו. עולא משתמש באמירתו של רבא לפיה ניתן לגבות בצורה כזאת עבד, אך לא שור. 

מ"ט?

הגמרא שואלת על דברי רבא שטוענים כי ניתן לגבות חוב על ידי לקיחת עבד שנמכר אבל לא ניתן לעשות זאת עם שור, כאשר בשני המצבים בהלוואה הלווה שיעבד את השור והעבד לגביית החוב. הגמרא שואלת על סיבת ההבדל בין עבד לשור. מדוע ניתן לגבות עבד לתשלום על חוב, אבל לא שור?

הא אית ליה קלא והא לית ליה קלא

הגמרא מסבירה שהחלוקה נובעת מזה שכאשר אדם משעבד עבד לחוב השמועה מתפשטת וההנחה היא שהקונה יודע שהעבד הזה משועבד לחוב ובכל זאת הוא קונה אותו. אבל שיעבוד של שור לגביית החוב לא מתגלה, ולכן ההנחה היא כי הקונה לא ידע על האפשרות שהשור יגבה ממנו. כך ניתן להבין את החלוקה בין היכולת לגבות שור לאחר שהוא נקנה לבין היכולת לקנות עבד שנקנה.

לבתר דנפק אמר להו עולא הכי אמר רבי אלעזר אפי' מיתמי

לאחר שרב נחמן יצא, עולא שינה את דעתו ואמר שגביית עבדים מתבצעת גם מיורשי הלווה שחייב כסף. דין זה מבוסס על כך שכמו שניתן לגבות מקרקעות שאצל יתומים, כך גם ניתן לגבות מהעבדים שאצל יתומים. לשם כך צריך לומר שמעמד העבדים הוא כמו מעמד קרקע 

אמר ר"נ: אשתמטין עולא

רב נחמן אומר שעקב זה שעולא חולק עליו הוא מתחמק ממנו

הוה עובדא בנהרדעא ואגבו דייני דנהרדעא הוה עובדא בפומבדיתא ואגביה רב חנא בר ביזנא אמר להו ר"נ זילו אהדורו ואי לא מגבינן לכו לאפדנייכו

הגמרא מספרת על שני מקרים בהם אדם שהיה חייב כסף הוריש לבניו עבדים, ודייני נהרדא ורב חנא בר ביזנא נתנו לנושה לגבות מהעבדים. במקרים הללו רב נחמן איים על הדיינים שיהפכו את פסק דינם ואם לא הוא יפקיע מהם את הבתים שלהם.

א"ל רבא לר"נ הא עולא הא רבי אלעזר הא דייני דנהרדעא והא רב חנא בר ביזנא מר כמאן סבירא ליה

רבא שואל את רב נחמן על מה הוא מסתמך כאשר הוא מתנגד לכל רשימת הרבנים הארוכה שסוברת כי ניתן לגבות חוב מהעבדים שעברו בירושה?

א"ל אנא מתניתא ידענא דתני אבימי פרוזבול חל על הקרקע ואינו חל על העבדים מטלטלין נקנין עם הקרקע ואינן נקנין עם העבדים

רב נחמן עונה לרבא ואומר שהוא מסתמך על משנה. 
המשנה עוסקת בענייני שמיטת כספים. פעם בשבע שנים ישנה שנת שמיטה, וכחלק מציווי שנת השמיטה, המלווים חייבים לוותר על החובות שהם עוד לא גבו. הלל תיקן שטר בשם פרוזבול אשר שמאפשר למלווים לגבות את הכסף שחייבים להם לאחר שנת השמיטה. המשנה אומרת שכדי שהמלווה יוכל לכתוב פרוזבול ללווה צריכה להיות קרקע, ולא ניתן להסתפק בזה שללווה יהיו עבדים. מדין זה עולה כי המעמד ההלכתי של עבדים שונה מהמעמד ההלכתי של קרקעות.
ישנו הבדל נוסף בין דיני עבדים לדיני קרקע המובא במשנה. כאשר אדם קונה קרקע, הוא יכול לקנות גם את החפצים שעליה באותו מעשה קניין. המשנה אומרת שלמרות שניתן לקנות חפצים הנמצאים על גבי קרקע, לא ניתן לקנות חפצים הנמצאים על גבי עבד.
משתי הדוגמאות שנמצאות במשנה רב נחמן מוכיח שדינם של עבדים ושל קרקעות שונה. לכן, אין סיבה שלעניין גביית יתומים יהיה להם את אותו הדין. למרות שניתן לגבות קרקעות שעברו בירושה לא ניתן לגבות עבדים שעברו בירושה.

לימא כתנאי מכר לו עבדים וקרקעות, החזיק בעבדים לא קנה קרקעות, בקרקעות לא קנה עבדים. קרקעות ומטלטלין, החזיק בקרקע קנה מטלטלין, במטלטלין לא קנה קרקע. עבדים ומטלטלין, החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין, במטלטלין לא קנה עבדים והתניא החזיק בעבדים קנה מטלטלין

הגמרא שואלת האם מחלוקתו של רב נחמן עם יתר האמוראים היא מחלוקת בדבר פסיקת ההלכה במחלוקת תנאים. ישנה ברייתא שאומרת שלא ניתן לקנות מטלטלים שנמצאים על עבדים, למרות שניתן לקנות מטלטלים שננמצאים על קרקע. אולם בברייתא אחרת כתוב שניתן לקנות חפצים בעזרת קניית הקרקע שמתחתיהם. הסתירה בין הברייתות מאפיינת את המחלוקת שראינו בין רב נחמן לשאר האמוראים. אם ניתן לקנות חפצים הנמצאים על עבד כשקונים את העבד אז דין עבדים הוא כמו של קרעקעות וניתן לגבות אותם מהיורשים, וכך גם להפך.

אמר רב איקא בריה דרב אמי דכ"ע עבדים כמקרקעי דמי והדתניא קנה שפיר והדתניא לא קנה בעינן קרקע דומיא דערים מצורות ביהודה דלא ניידי דתנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה מנהני מילי אמר חזקיה דאמר קרא ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצורות ביהודה

רב איקא בנו של רב אמי מסביר למה הסתירה בין הברייתות איננה מחלוקת שזהה למחלוקת האמוראים בשאלה האם מעמד עבדים שווה למעמד קרקע. טענתו היא ששתי הברייתות יוצאות מנקודת הנחה שדין עבדים וקרקעות. טענה זאת מחייבת אותו להתמודד עם השאלה מדוע יש ברייתא שאומרת שלא ניתן לקנות את החפצים שנמצאים על העבד באותו מעשה קניין כמו שניתן לעשות עם קרקעות. 
הכיוון בו הוא הולך זה להציע סיבה אחרת לדין המונע קניית חפצים שנמצאים על העבד במעשה הקניין של העבד. לשם כך הוא נדרש למקור הדין לפיו ניתן לקנות דברים הנמצאים על הקרקע יחד עם הקרקע, ומחדש שמקור זה מאפיין את מה שניתן לקנות איתו חפצים הוא לא קרקע אלא מקום שמור. 
בשלב זה רב איקא בנו של רב אמי יכול להסביר שזאת נקודת המחלוקת בין הברייתות. ברייתא אחת מאפיינת את הדבר איתו ניתן לקנות חפצים כקרקע, ולכן ניתן לקנות חפצים גם עם עבדים שדינם הוא כמו של קרקע. הברייתא השנייה לא חולקת על הקביעה כי דין קרקעות ועבדים, אלא טוענת שגם אם קרקעות לא ניתן לקנות חפצים באופן גורף, כי המאפיין של מה שקונים איתו חפצים הוא מקום שמור ולא כל קרקע. 

איכא דאמרי אמר רב איקא בריה דרב אידי דכ"ע עבדי כמטלטלין דמי והדתניא לא קנה שפיר הא דתניא קנה בעודן עליו

ישנה מסורת הפוכה להסבר המחלוקת בין הברייתות באופן בו מחלוקת האמוראים אינה זהה למחלוקת הברייתות. במסורת זאת מי שנדרש לשאלה הוא רב איקא בנו של רב אידי, וטענתו היא שהברייתות מסכימות שדין עבדים הוא לא כמו דין של קרקעות. אשר על כן, הוא צריך להסביר מדוע ישנה ברייתא שאומרת שניתן לקנות חפצים יחד עם עבדים. 
הכיוון בו הוא הולך שונה במעט מהכיוון שמופיע במסורת הקודמת. כאן רב איקא בנו של רב אידי טוען כי ישנם שני דינים מקבילים. דין אחד, שמוגבל לקרקעות הוא היכולת לקנות בעזרת הקרקע גם דברים שלא נמצאים עליה. קניין זה מכונה קניין אגב. אך יש גם דין שני, שאינו מוגבל לקרקעות, המאפשר לקנות חפצים בעזרת קניין הדבר עליו הם מונחים. קניין זה מכונה קניין חצר, אך הוא חל גם על חפצים. 
על פי המודל הזה רב איקא בנו של רב אידי יכול להסביר שהברייתא שאומרת שניתן לקנות חפצים יחד עם עבדים במצב בו החפצים נמצאים על העבד באותו הרגע. הסבר זה מניח שאין מחלוקת בין הברייתות והן רק עוסקות במקרים שונים.

וכי עודן עליו מאי הוי חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה

הגמרא דוחה את ההסבר של רב איקא בנו של רב אידי. הנקודה שנדחית היא הניסיון להשתמש בקניין חצר כדי להסביר איך ניתן לקנות יחד עם העבד גם חפצים. אולם, בקניין חצר ישנו דין נוסף, לפיו לא ניתן לקנות חפצים בעזרת דבר נייד. כיוון שעבד הולך אי אפשר לקיים בעזרתו קניין חצר ולקנות את החפצים שעליו, ושוב חוזרת השאלה, אם עבדים אינם כמו קרקעות מדוע יש ברייתא שאומרת שניתן לקנות חפצים בעזרת הקניין של העבד.

וכי תימא בעומד והא אמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה

הגמרא לא מוכנה לקבל את התשובה לפיה ניתן בכל זאת להשתמש בקניין חצר כדי לקנות את החפצים שעל העבד במידה והעבד איננו זז במשך פעולת הקניין. הסיבה לכך היא שלפי הגמרא הנקודה איננה חוסר התנועה ברגע מסוים אלא חוסר יכולת תנועה.

והלכתא בכפות

הגמרא מסכמת ואומרת שבמידה וישללו מעבד את יכולת התנועה שלו בכך שיקשרו אותו יהיה ניתן להשתמש בקניין חצר כדי לקנות בעזרת העבד את החפצים שמונחים עליו.

לאחר שהגמרא מציגה את שתי המסורות לפיתרון הסתירה בין הברייתות היא מקשה על המסורת הראשונה לפיה הדין של עבדים ושל קרקעות זהה. 

והתניא החזיק בקרקע קנה עבדים התם בעומדין בתוכה מכלל דהאי לא קנה כשאין עומדין בתוכה הניחא להך לישנא דאמר רב איקא בריה דרב אמי עבדי כמטלטלי דמי היינו דאי עומדין בתוכה אין אי לא לא אלא להך לישנא דאמר עבדי כמקרקעי דמי למה לי עומדין בתוכה הא אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן

הגמרא מקשה על המסורת לפיה המעמד ההלכתי של עבדים וקרקעות שווה. ישנו דין נוסף המופיע בברייתות הסותרות והוא שאדם יכול לקנות באמצעות קרקע עבדים. דין זה מסויג למצב בו העבדים נמצאים על הקרקע שבעזרתה רוצים לקנות אותה. את ההגבלה הזאת ניתן להבין אם עבדים הם כמו חפצים. אבל אם מתייחסים לעבדים כמו קרקעות, ישנה אמירה מפורשת של שמואל שניתן להשתמש בשדה אחת כדי לקנות כמה שדות, למרות ששאר השדות לא נמצאים התוך השדה האחד. יוצא שאם המעמד של עבדים שווה למעמד של קרקעות לא מובנת ההגבלה לפיה ניתן לקנות את העבדים יחד עם הקרקע רק במקרה בו העבדים עומדים בתוך הקרקע.

וליטעמיך להך לישנא דאמר עבדי כמטלטלין דמי למה לי עומד בתוכה הא קיימא לן דלא בעינן צבורין

הגמרא מפריכה את הטענה לפיה ההגבלה המחייבת את העבדים להיות על הקרקע כדי שיהיה ניתן להשתמש במעשה הקניין של הקרקע לקנות פשוטה אם מניחים שעבדים הם לא כמו קרקעות. הסיבה לקושי היא שלהלכה גם חפצים לא צריכים להימצא על הקרקע כדי שיוכלו להקנות באמצעותה.

אלא מאי אית לך למימר שאני מטלטלי דניידי ממטלטלי דלא ניידי ה"נ שאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי עבדא מקרקעי דניידי הוא התם סדנא דארעא חד הוא

התשובה האפשרית לשאלהלמה אם עבדים הם לא קרקעות הם בכל זאת צריכים להיות על הקרקע למרות שבחפצים אין צורך שהחפצים יהיו על הקרקע היא שיש הבדל בין חפץ נייד שצריך להיות על הקרקע לחפץ נייח שלא חייב להיות על הקרקע כדי להנות איתה. אם עבד לא נחשב הלכתית כמו קרקע אז הוא חפץ נייד ולכן כדי שיקנה עם הקרקע הוא צריך להיות עליה. באותו אופן ניתן להבדיל בין קרקעות נייחות, לבין קרקעות ניידות. קרקע ניידת הכוונה לעבדים שלמרות שיש להם דין של קרקע הם ניידים.
אשר על כן, גם אם אומרים שהמעמד ההלכתי של עבדים וקרקעות שווה עדיין מובן למה הם צריכים להיות על הקרקע כדי להקנות איתה.

נכסים שאין בהן מעילה וכו'.

נכסים שאין בהן מעילה וכו'.

המשנה מאפיינת את הניזק עליו יש חיוב בתשלומי נזק כמי שאין בו דין מעילה, כלומר הוא שייך לבית המקדש ולכן מי שישתמש בו ימעל בקודש.

מעילה הוא דלית בהו, הא מקדש קדשי,

הגמרא מדייקת מהנוסח של המשנה שהנקודה המונעת את תשלומי נזק היא דווקא דין מעילה, המחייב אדם שהשתמש בקודש לשלם. אבל העובדה שבניזק יש קדושה לא מפקיעה את תשלומי הנזק.

מאן תנא?

הגמרא שואלת מי התנא שיכול לומר את הדין הזה. כפי שהגמרא דייקה דין זה מורכב משתי הנחות. ההנחה האחת היא שיש דברים שלמות קדושתם אין בהם דין מעילה ולכן יש משמעות לדיוק הגמרא. ההנחה השנייה שמה שמפקיד את תשלומי הנזק הוא דווקא דין מעילה ולא הקדושה.

א"ר יוחנן: בקדשים קלים, ואליבא דר' יוסי הגלילי, דאמר ממון בעלים הוא; דתניא: ומעלה מעל בה' – לרבות קדשים קלים, שהן ממונו, דברי ר' יוסי הגלילי.

רבי יוחנן מסביר שהמשנה היא כשיטת רבי יוסי הגלילי והמצב בו יש קדושה אבל אין דין מעילה הוא בקודשים קלים, דהיינו קורבנות יחיד שהמקריב זוכה לאכול מהם, כדוגמת קורבן פסח. לפי רבי יוסי הגלילי הבעלות על הקודשים הללו איננה של המקדש אלא של הבעלים. הוא לומד זאת מהכפילות בפסוק "ומעלה מעל". פסוק זה עוסק באדם שנשבע לשקר כדי שחברו לא יגבה ממנו כסף. הכפילות מעידה על כך שיש עוד משהו שהתורה רוצה ללמד, ולפי רבי יוסי הגלילי הכוונה לומר שקודשים קלים הם ממון הבעלים. 

והתנן: המקדש בחלקו, בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים – אינה מקודשת; לימא, דלא כרבי יוסי הגלילי!

הגמרא מסיקה מדברי רבי יוסי הגלילי שהקודשים הקלים הם עדיין בבעלותם המקורית שניתן לקדש איתם אישה. אולם המשנה אומרת שלא ניתן לקדש בקודשים קלים. אם כן, יוצא שהמשנה היא לא כמו רבי יוסי הגלילי מה שלא נוח לגמרא.

אפי' תימא ר' יוסי הגלילי, כי אמר ר' יוסי הגלילי – מחיים, אבל לאחר שחיטה, אפילו רבי יוסי הגלילי מודה, דכי קא זכו – משלחן גבוה קא זכו.

הגמרא מסבירה כיצד ניתן לומר שגם אם קודשים קלים הם עדיין בחזקת הבעלים המקוריים שלהם, עדיין ניתן לקדש איתם. הכיוון בו הוא הולך זה לחלק בין דין הקודשים הקלים לפני השחיטה אז הם עוד בבעלותם הראשונית, וניתן לקדש בעזרתם. אולם מרגע השחיטה הבעלות מופקעת ועוברת לקב"ה שנותן לכהנים לעשות את עבודתם ולאכול.

ומחיים מי אמר?

הגמרא מקשה על האמירה לפיה רבי יוסי הגלילי אומר שלפני השחיטה הקודשים הקלים הם של הכהן. הקושיה נובעת מתירוץ של רבינא. אשר על כן נבאר את מהלך הגמרא ולאחריו נסביר את הקושיה.

והתנן: בכור מוכרין אותו תם חי (ולא שחוט), ובעל מום חי ושחוט, ומקדשין בו את האשה;

בכור בהמה קדוש וצריך לתת אותו לכהן, קדושתו הינה ברמה של קודשים קלים. המשנה אומרת שאם הבכור ראוי להקרבה יש למכור אותו לכהן כשהוא עוד חי, ואם הבכור לא ראוי להקרבה ניתן למכור אותו לכהן בין חי ובין לאחר שחיטה. בכל מקרה, הבכור הוא ממונו של הבעלים וכסימן לכך המשנה אומרת שניתן להשתמש בו כדי לקדש אישה. בשלב זה עוד לא נאמרה הקושיה.

ואמר ר"נ אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא בכור בזמן הזה, דכיון דלא חזי להקרבה – אית להו לכהנים זכייה בגוייהו, אבל בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה – לא;

רב נחמן אומר על המשנה שראינו שהיא נכונה רק כשלא ניתן להקריב את הבכור, ולכן לבעלים של הבכור יש בעלות עליו. אבל אם בית המקדש קיים וניתן להקריב את הבכור הוא לא שייך למי שהיה הבעלים שלו. בשלב זה עוד לא נאמרה הקושיה.

ואיתיביה רבא לר"נ: ומעלה מעל בה' – לרבות קדשים קלים, שהן ממונו, דברי ר' יוסי הגלילי !

רבא מקשה על רב נחמן ואומר שישנו לימוד לפיו רבי יוסי הכלילי טוען שהקודשים הקלים שייכים לבעלים שמקריבים אותם. אם כן, גם כאשר בית המקדש היה קיים, והיה אפשר להקריב את הבכור הוא עדיין אמור להיות ממון בעלים, והבעלים יכול לקדש בעזרתו אישה. בשלב זה עוד לא נאמרה הקושיה.

ומשני רבינא: בבכור בחו"ל, ואליבא דר"ש, דאמר אם באו תמימים – יקרבו, אם באו אין, לכתחלה לא

התירוץ שרבינא מציע הוא לצמצם את דינו של רבי יוסי הגלילי לפיו קודשים קלים הם ממון כהן רק בבכורות שנמצאים בחו"ל אז לא חובה להעלות אותם לארץ כדי להקריב אותם. לכן אין סתירה בין דרשתו של רבי יוסי הגלילי למשנה.

ואם איתא דכי א"ר יוסי הגלילי ממונו הוא – מחיים, לישני: הא רבי יוסי הגלילי, הא רבנן!

בשלב זה הגמרא מגיעה לקושיה שלה. אם רבי יוסי הגלילי טוען שבמצב בו הבכור חי הוא ממון כוהנים, מדוע רבינא לא מתרץ שהברייתא עליה מדבר רב נחמן היא בשיטת חכמים כך שאין סתירה. הגמרא מניחה שהסיבה לכך שרבינא לא משתמש בתשובה הזאת שהיא התשובה הפשוטה ביותר מעידה על כך שרבי יוסי הגלילי סבור שגם קודשים קלים הינם בבעלות המקדש עוד לפני שנשחטו. 

(אמר ליה): מתנות כהונה קאמרת? שאני מתנות כהונה, דכי קא זכו – משלחן גבוה קא זכו.

הגמרא מתרצת ואומרת שהמקרה של בכור הוא שונה. בכור נחשב אחד מעשרים וארבע מתנות כהונה. על כן, למרות שבכור נחשב קודשים קלים, הוא בבעלות המקדש. אבל רק במקרה זה רבי יוסי הגלילי חורג מהכלל שלו ואומר שקודשים קלים לא בבעלות המקריב. 

המילים אמר ליה נמצאות בתוך סוגריים עגולים כיוון שלמרות שהן מופיעות בדף המסורתי, יש מי שאומר שניסוח זה אינו נכון, ולכן צריך למחוק את המילים מהדף. במקרה זה במסורת הש"ס מוצע תיקון לפיו לשון הגמרא הינה אמר לך (ככל הנראה הנחת המגיה היא שבגמרא הופיעו ראשי התיבות א"ל והמעתיק פתח אותן לא נכון).