שיעור מוקלט

תקציר הדף

הגמרא פותחת במחלוקת התנאים בשאלה אלו קודשים קלים נחשבים ממון בעלים. לפי רבי יוסי הגלילי כל הקודשים הקלים נמצאים בבעלות מי שהקריב אותם. בן עזאי חולק עליו. לפי מסורת אחת, המחלוקת היא בשאלה האם מעשר בהמה הוא ממון בעלים או לא. לפי מסורתו של אבא יוסי בן דוסתאי, בן עזאי אומר שרק בכור הוא ממון בעלים, וכל שאר הקודשים הקלים שייכים למקדש.

רבי אבא מחדש שאם בהמה שמיועדת להיות שלמים הזיקה, מעריכים את שוויה רק על פי החלק שנאכל ולא על פי החלק שיישרף. דין זה מהווה חידוש בהלכות נזק בשותפות, כיוון שבמקרה הזה ישנם שני שותפים באותה הבהמה כך שכל האחריות מוטלת על הבהמה הזאת, ובכל זאת מסירים את אחריות החלק שיישרף. רבא מחדש גם הוא במקרה בו הזיקה בהמה המיועדת לקורבן תודה, שהמזיק צריך להביא את הלחם, למרות שהניזק הוא זה שיקבל לאכול את הבשר.

בשלב זה הגמרא עוברת לעסוק בשני האיפיונים האחרים שהמשנה מציינת לדין תשלומי נזק. האיפיון האחד הוא שבניזק עובד כוכבים אין דין תשלומי נזק. המשנה שלנו אומרת דין זה באופן כללי ובהמשך המסכת דין זה נכתב בפירוש. האיפיון השני נתון במחלוקת. האפשרות האחת היא שזה בא לומר שבמקרה בו אין וודאות בזהות השור המזיק אין חיוב תשלומי נזק. אפשרות שניה היא שמדובר על מצב בו השור היה שור הפקר ומישהו אחר זכה בו לפני שהניזק הספיק לעשות זאת, ובכל זאת הבעלים החדשים של השור המזיק לא מחויב לשלם. אפשרות שלישית היא שמדובר במצב בו המזיק הפקיר או הקדיש את שורו לאחר ביצוע הנזק, אז אין דין תשלומי נזק כי הסטטוס של השור השתנה משעת הנזק עד שעת ביצוע גזר הדין.

הדין האחרון אליו נתייחס במסגרת הדף זה דין נזק ברשות המזיק. המשנה אומרת שאם המזיק מזיק ברשות שהיא רק שלו, הוא לא חייב לשלם את תשלומי הנזק. הגמרא מסבירה את הפטור ואומרת שהוא נובע מהטענה שהניזק לא אמור להיות שם. עקב כך, בעלי השור המזיק לא חייב לשמור את שורו וממילא הוא גם לא חייב לשלם במקרה של נזק.

שיעורי עומק

מחלוקת רבי נתן וחכמים

שור הפקר

ביאור הדף

בדף הקודם התחלנו לעסוק בדין המשנה לפיו כאשר הניזק הוא רכוש בית המקדש אין דין של תשלומי נזק. הדרך בה המשנה מתנסחת היא באמצעות דין מעילה, דהיינו רק כאשר אין דין מעילה יש חובת תשלומי נזק. הגמרא דייקה שהניסוח של המשנה מעיד על כך שיכול להיות מקרה בו דבר מסוים יהיה קדוש אך לא יהיה בו דין מעילה כך שיהיה חיוב תשלומים על נזק שנגרם לו. הדוגמה אותה הגמרא מציגה הינה קודשים קלים - קבוצת קורבנות אשר המקריב אוכל חלק מהקורבן ובכללן קורבן שלמים, בכור בהמה טהורה ומעשר בהמה. 

גופא: ומעלה מעל בה' – לרבות קדשים קלים, שהם ממונו, דברי רבי יוסי הגלילי; בן עזאי אומר: לרבות את השלמים; אבא יוסי בן דוסתאי אומר: לא אמר בן עזאי אלא בבכור בלבד.

הגמרא חוזרת לעסוק בדרשתו של רבי יוסי הגלילי ממנה הוא לומד שקודשים קלים נחשבים בבעלות המקריב ולא בבעלות המקדש כך שאין בהם דין מעילה. היא מביאה ברייתא בה בן עזאי חולק על הדרשה. ישנן שתי מסורות לדעתו של בן עזאי. המסורת האחת, המובאת בברייתא כדברי בן עזאי היא שהכפילות בפסוק לא באה לומר שכל הקודשים הקלים בבעלותם המקורית, אלא רק שלמים. המסורת השנייה היא של אבא יוסי בן דוסתאי שטוען שבן עזאי אמר שרק בכור שנפסל מהקרבה שייך לבעלים הקודמים שלו, אבל כל שאר הקודשים הקלים בבעלות המקדש. 

אמר מר, בן עזאי אומר: לרבות את השלמים.

הגמרא עוברת לעסוק במסורת הראשונה של דברי בן עזאי, לפיה הדבר היחיד שיש עליו קדושה והוא בכל זאת לא שייך לבית המקדש זה קורבן שלמים.

למעוטי מאי?

דברי בן עזאי באים בברייתא לאחר דברי רבי יוסי הגלילי, שטוען שכל הקודשים הקלים לא נמצאים בבעלות המקדש. אם כן, יש לברר באלו סוגים של קודשים קלים בן עזאי חולק על רבי יוסי הגלילי וטוען שהם שייכים לבית המקדש?

אילימא למעוטי בכור, השתא ומה שלמים שטעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, אמרת ממון בעלים הוא, בכור מבעיא?

הגמרא לא מוכנה לקבל אפשרות שמחלוקת התנאים היא בשאלה האם בכור נמצא בבעלותו המקורית. הסיבה לכך היא שבקורבן שלמים, לגביו בן עזאי אומר בפירוש שהוא שייך למקריב יש דיני הקרבה שאין בבכור, ולכן הוא קדוש יותר. אז אם קורבן שלמים הקדוש יותר נחשב ממונו של המקריב, אז ודאי שגם בכור. 
הדינים הנזכרים בגמרא הם סמיכה - שימת הידיים על ראש הקורבן ואיזכור הסיבה להבאתו. נסכים - קורבן המורכב מיין וסולת המוקרב לצד קורבן השלמים. תנופת חזה ושוק. שלושת הדינים הללו נוהגים בקורבנות השלמים אך לא בבכור, מה שמראה כי הבעלות שיש למקריב על הקורבן נמוכה יותר, והוא צריך לציית ליותר תכתיבים בית מקדשיים. 

אלא אמר רבי יוחנן: למעוטי מעשר; כדתניא: בבכור נאמר לא תפדה, ונמכר תם חי ובעל מום חי ושחוט, במעשר נאמר לא יגאל, ואינו נמכר לא חי ולא שחוט, לא תם ולא בעל מום.

רבי יוחנן אומר שהמחלוקת בין רבי יוסי הגלילי לבן עזאי היא בשאלה האם מעשר בהמה נחשב ממונו של המקריב. מעשר בהמה הינו שם קוד לבהמות אותם האדם מקריב כחלק מהחיוב שלו להקריב בכל שנה עשירית מהבהמות שלו ולאכול את הבשר בירושלים. רבי יוסי הגלילי מכליל את מעשר הבהמה יחד עם יתר הקודשים הקלים וטוען שהעלות עליו היא של המקריב, ובן עזאי חולק עליו ואומר שהבעלות על מעשר הבהמה היא מקדשית, והם אלו שמקנים למקריב לאכול מבשר הקורבן. הראיה שרבי יוחנן מביא לכך שניתן לומר שמעשר בהמה נמצא בבעלות המקדש היא האיסור למכור אותו.

רבינא מתני לה אסיפא, אבא יוסי בן דוסתאי אומר: לא אמר בן עזאי אלא בבכור בלבד.

רבינא טוען שתשובתו של רבי יוחנן הובאה לגבי המסורת השנייה בדברי בן עזאי לפיה בן עזאי לא טוען שקורבן שלמים שייך למקריב אלא בכור. אשר על כן, הגמרא תביא מהלך גמרא מקביל, אשר מסב את השאלה למסורת השנייה עד שתגיע לתשובתו של רבי יוחנן.

למעוטי מאי?

הגמרא שואלת לפי המסורת של אבא יוסי בן דוסתאי, המניחה שבן עזאי אומר שרק בכור נחשב ממונו של המקריב, מה המחלוקת בין בן עזאי לרבי יוסי הגלילי שטוען שכל הקודשים הקלים שייכים למקריב?

אילימא למעוטי שלמים, השתא ומה בכור שקדוש מרחם – ממונו הוא, שלמים מבעיא?

הגמרא דוחה את האפשרות לומר שהמחלוקת היא בשאלת בעלותם של שלמים. דחייה זאת נובעת מכך שקדושת הבכור הינה עוד מרחם אימו, בניגוד לשלמים אשר נולדו בלא קדושה, והבעלים שלהם ייחד אותם לקורבן ורק מאז חלה עליהם קדושה. אשר על כן, קדושת הבכור גדולה מקדושת קורבן שלמים, ואם בכור שייך למקריב אז ודאי שגם קורבנות השלמים כך, ובן עזאי לא חולק במקרה זה על רבי יוסי הגלילי.

אמר רבי יוחנן: למעוטי מעשר; כדתניא: בבכור נאמר לא תפדה, ונמכר תם חי ובעל מום חי ושחוט, במעשר נאמר לא יגאל, ואינו נמכר לא חי ולא שחוט, לא תם ולא בעל מום.

רבי יוחנן אומר שהמחלוקת בין רבי יוסי הגלילי לבן עזאי הינה בבעלות על מעשר בהמה. הראיה של רבי יוחנן לזה היא הברייתא שטוענת כי מעשר בהמה לא ניתן למכור בניגוד לבכור שיש על מיני מצבים בהם אפשר למכור אותו. אשר על כן הבעלות על מעשר בהמה היא של המקדש ועל בכור היא של המקריב.

הא בבכור בלבד קאמר!

הגמרא דוחה את טענתו של רבינא לפיה מחלוקת רבי יוסי הגלילי ובן עזאי היא רק במעשר בהמה על פי המסורת של אבא יוסי בן דוסתאי. הסיבה לכך היא שלפי מסורת זאת בן עזאי טוען שרב בכור קדוש ובכל זאת לא שייך לבית המקדש, בעוד לפי רבינא בן עזאי צריך לומר שגם קורבן שלמים שייך למקריב על אף קדושתו.

קשיא.

הגמרא מקבלת את הקושיה ולא מוצאת לה פיתרון, כך שבדברי רבינא יש חיסרון. 

רבא אמר: מאי נכסים שאין בהן מעילה? נכסים שאין בהן דין מעילה, ומאי נינהו? דהדיוט.

רבא חולק על הקביעה שראינו בדף הקודם לפיה הניסוח של המשנה "נכסים שאין בהן מעילה" הכוונה גם לנכסים שיש בהם קדושה, אך הבעלות עליהם היא איננה של בית המקדש. לפי רבא כוונת המשנה לומר שרק על נכסים שאין בהם קדושה בכלל יש חובת תשלומי נזק.

וליתני: דהדיוט!

הגמרא מקשה על דברי רבא. ההנחות של קושי זה הינן שהמשנה משתמשת בנוסח הברור ביותר, ושהנוסח "נכסים שאין בהן מעילה" פחות ברור מהנוסח "נכסי הדיוט". הנחות אלו גורמות לגמרא לשאול כיצד רבא יכול לטעון שהמשנה מתכוונת לנכסי הדיוט אם היא בחרה בניסוח "נכסים שאין בהן מעילה"?

קשיא.

הגמרא לא מוצאת תירוץ לקושיה על דברי רבא, כך שהקושיה נשארת ועומדת.

לאחר שהגמרא מסיימת לדון במצב בו בניזק יש קדושה שיכולה לפתור מתשלומי הנזק היא עוברת לדון במקרה בו הבהמה שהזיקה מיועדת להיות קורבן. לפני סוגיה זאת נקדים שתי הקדמות.
ההקדמה האחת היא על נזק של בהמה אשר שייכת לשני אנשים. ישנן שתי אפשרויות לחייב תשלום נזק שני אנשים. האפשרות האחת היא לחלק את האחריות על הנזק בין שניהם כך שכל אחד מהם צריך לשלם רק חצי מהתשלום. אולם ישנה אפשרות נוספת, להטיל על שניהם את מלוא החיוב לנזק. אמנם עדיין כל אחד מהצדדים ישלם רק חצי מהתשלום, אבל אם האחריות המלאה מוטלת על כל אחד מהם, במקרה ואחד הצדדים לא יכול לשלם הצד השני יצטרך להשלים את דמי הנזק. אלא שאם האחריות מתחלקת ביניהם אם אחד הצדדים לא יכול לשלם, לא ניתן לחייב את הצד השני להשלים, כך שהניזק יקבל רק חצי מהתשלום מגיע לו. שאלה זאת נתונה במחלוקת בין רבי נתן שטוען כי שני השותפים אחראיים על מלוא הנזק, כך שעל כל אחד מהם מוטל לשלם את מלוא התשלום במקרה הצורך, לבין חכמים שמטילים על כל אחד מהשותפים רק חצי מהנזק.
ההקדמה השנייה היא כללית על נזקי שור בנגיחה. בשלוש הנגיחות הראשונות של שור הוא מוגדר כ"שור תם". הדין בנגיחות אלו הוא שהבעלים של השור צריך לשלם רק חצי מהנזק שנגרם עקב הנגיחה, וגם סכום זה מוגבל לערך השור המזיק.

אמר רבי אבא: שלמים שהזיקו – גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן.

רבי אבא אומר שאם בהמה שמיועדת להיות קורבן שלמים הזיקה, המזיק יכול לשלם מבשר הבהמה אותו הוא אמור לקבל לאחר הקרבת הקורבן, אבל הוא לא יכול לשלם מהאימורים אשר אמורים להיות מוקרבים.

פשיטא, אימורין לגבוה סלקי!

הגמרא שואלת מה החידוש בדברי רבי אבא? לכאורה, אם הבהמה מיועדת להיות קורבן שלמים, אז היא צריכה להיות מוקרבת, וכחלק מפעולה זאת ישנה חובה לשרוף את האימורים, כך שברור שהמזיק לא יכול לשלם מהם. אם כן, מה הדין אותו רצה רבי אבא לחדש?

לא צריכא, לגובה מבשרן כנגד אימורים.

הגמרא מסבירה כי רבי אבא לא דיבר במישור דרך התשלום, אלא במישור הערכת שווי הבהמה המזיקה לצורך הגבלת התשלום. טענת הגמרא היא שהתשלום עליו מדבר רבי אבא הוא תשלום על נזקי בהמה תמה, אשר מוגבל לערך הבהמה המזיקה. אשר על כן, רבי אבא מחדש שהמקריב את השלמים צריך לשלם רק עד ערך השור בלא האימורים. 

אליבא דמאן? אי אליבא דרבנן, פשיטא, הא אמרי: כי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלמא מהאי! ואי אליבא דרבי נתן, הא אמר: כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי!

הגמרא דוחה את ההסבר החדש לדברי אבא. הסיבה לכך היא שהוא לא מסתדר עם דיני תשלום נזקי בהמה השייכת לשותפים. אם האחריות מתחלקת בין שני הצדדים, כפי שטוענים חכמים, אז ברור כי הבעלים של השור לא צריך לחפות על הנזק שנמצא באחריות בית המקדש, ורבי אבא לא מחדש כלום. ברם, לפי רבי נתן שמטיל את כל האחריות על שני הצדדים, אז דינו של רבי אבא לא נכון, כי המקריב צריך לשלם את כל הנזק.

אי בעית אימא: רבי נתן, איבעית אימא: רבנן.

הגמרא מכריזה כי ניתן להסביר את חידושו של רבי אבא גם לפי חכמים אז לכאורה דברי רבי אבא פשוטים, וגם לפי רבי נתן שהיה נראה כי הדין לפיו אמור להיות שונה.

איבעית אימא רבנן, ה"מ בתרי גופי, אבל בחד גופא, מצי אמר ליה: מכל היכא דבעינן משתלמנא;

חידושו של רבי אבא אם הולכים עם שיטת חכמים שעל כל אחד מהשותפים בנזק מוטל רק חצי נזק הוא במקרה בו יש רק מזיק אחד שבשתי בעלויות שונות. כאשר המזיק הוא אחד הניזק יכול לומר שכל האחריות מוטלת על אותו המזיק גם לפי חכמים, כך שהניזק יכול לגבות ממנו את כל החוב. רבי אבא מחדש שלמרות זאת במקרה של שור שמיועד להיות שלמים, כשמעריכים את השור לא מתייחסים לחלק שאמור להישרף בהקרבה.

איבעית אימא רבי נתן, התם הוא דאמר ליה בעל שור לבעל הבור: אנא תוראי בבירך אשכחתיה, מאי דלית לי לאשתלומי מהיאך משתלימנא מינך, אבל הכא מי מצי אמר: בשר אזיק, אימורין לא אזיק?

אם הולכים לפי רבי נתן אז האחריות מוטלת על כל השותפים, כדי להסביר את רבי אבא יש צורך להסביר אחרת את דברי רבי נתן. כל טענתו של רבי נתן היא שבמקרה בו אחד המזיקים עושה פעולה אשר ניתן להסביר באמצעותה את כל הנזק אז כל האחריות מוטלת עליו. כך למשל במקרה בו שור נוגח שור אחר לתוך בור, אם לבעלי השור הדוחף אין איך לשלם על הנזק הניזק יכול לבוא לבעל הבור ולטעון בפניו שכיוון שהשור שלו ניזק על ידי הבור כל האחריות מוטלת עליו ולכן הוא צריך לשלם. ברם, במקרה של בהמה המיועדת להיות מוקרבת מזיקה, רבי נתן לא מתעסק, כי שם יש רק בהמה אחת שהזיקה כך שלא ניתן לומר שחלק ממנה אחראי על הנזק יותר מחלק אחר. אשר על כן, מחדש רבי אבא שכיוון שהאחריות של בשר השור זהה לזאת של האימורים, האחריות שמוטלת על המזיק היא חלקית בלבד, והוא לא חייב לשלם על חלק האימוקים בנזק.

אמר רבא: תודה שהזיקה – גובה מבשרה ואינו גובה מלחמה.

רבא אומר שבמקרה בו בהמה המיועדת להיותר מוקרבת כקרבן תודה, המזיק צריך לשלם עד גובה הבהמה, והוא אינו צריך לכלול בערך הבהמה גם את ערך הלחם שמגיע עם הקורבן.

לחם, פשיטא!

הגמרא תמהה על הצורך של רבא לחדש שצריך להעריך את ערך הבהמה בלא הלחם שאמור להיאכל יחד איתה. הלחם לא קשור לנזק, ולכן אין סיבה שיהיה לו חלק בתשלום.

סיפא אצטריך ליה: ניזק אוכל בשר, ומתכפר מביא לחם.

הגמרא מסבירה שרבא לא מחדש באמירתו שהלחם איננו מוערך יחד עם השור שהזיק, אלא שאמירה זאת הייתה פתיחה לחידוש אחר. החידוש של רבא הוא שלמרות שהניזק הוא זה שאוכל את בשר הקורבן, עדיין המזיק צריך להיות זה שמביא לחם. 

הא נמי פשיטא!

הגמרא טוענת שגם בדין השני של רבא אין חידוש. על מנת שמטרת הקורבן תתממש הוא צריך להביא לחם, ולכן זה שהוא לא אוכל את הבשר לא אמור לפגום בחובה שלו להביא את הלחם כדי שקורבנו יתקבל. 

מהו דתימא, כיון דלחם הכשירא דזבח הוא, לימא ליה: את אכלת בשר ואנא אייתי לחם? קמ"ל, דלחם חיובא דבעלים הוא.

הגמרא מסבירה שהחידוש בדבריו של רבא נובע מזה שמטרת הלחם בקורבן הינה הכשרת אכילת הבשר. על כן, לולי דברי רבא היה ניתן לחשוב שאם הניזק רוצה לאכול את בשר הקורבן הוא יביא לחם. חידושו של רבא הוא שהחובה להביא לחם תמיד מוטלת על מי שמביא את קורבן התודה, ולא על מי שאוכל את בשר הקורבן.

נכסים שהן של בני ברית.

נכסים שהן של בני ברית

הגמרא עוברת לעסוק בדין המשנה לפיו דין תשלום נזקים מתקיים רק כאשר הניזק שייך לבני ברית. 

למעוטי מאי?

הגמרא שואלת מי לא נכלל תחת הקטגוריה בני ברית, כך שאם מזיקים אותו דין תשלומי נזקים לא חל. 

אי למעוטי דעובד כוכבים, הא קתני לה לקמן: שור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים – פטור!

הגמרא לא מוכנה לקבל שהמשנה מתייחסת לאנשים שהם לא עובדי עבודה זרה, שכן דין זה מופיע במשנה בהמשך המסכת.

תנא והדר מפרש.

הגמרא חוזרת בה, ואומר שהמשנה מתכוונת לומר שאם המזיק בבעלות מי שעובד עבודה זרה אז אין דין תשלומי נזק. את הבעיה אותה הגמרא העלתה קודם, לפיה דין זה מוזכר במשנה בהמשך המסכת, הגמרא פותרת בכך שהיא מסבירה שהמשנה שלנו מציינת כלל אשר יתפרש בהמשך המזכת, כך שאין צורך למנוע כפילות.

נכסים המיוחדין.

נכסים המיוחדין.

הגמרא עוברת לאיפיון הבא של הניזק המופיע במשנה. הניזק צריך להיכלל תחת הקטגוריה "נכסים מיוחדים" אותו הגמרא תבאר.

למעוטי מאי?

הגמרא מבררת מה הכוונה נכסים המיוחדים, בכך שהיא שואלת איזה ניזק לא נכנס תחת ההגדרה הזאת.

אמר רב יהודה: למעוטי, זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק.

רב יהודה עונה ש"נכסים המיוחדים" הכוונה נזק שיודעים מי הוא זה שביצע אותו. אשר על כן, אם יש ויכוח בין שני אנשים של מי השור שהזיק, הניזק לא יכול לגבות מאף אחד מהם.

הא תני לקמן: היו שנים רודפין אחר אחד, זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק – שניהם פטורין!

הגמרא דוחה את דברי רב יהודה, כיוון שדין זה מופיע בהמשך המסכת, כך שאין סיבה שהוא יופיע גם כאן.

תני והדר מפרש.

הגמרא מסבירה כי מה שנאמר במשנה שלנו הוא כלל, אשר בהמשך המסכת המשנה תסביר ותפרש. אשר על כן, הכפילות של הדין לא קשה.

במתניתא תנא: פרט לנכסי הפקר.

ישנה פרשנות נוספת למשנה המופיעה במקור תנאי אחר לפיה המשנה אומרת שדין תשלומי נזק לא חל על נכסי הפקר.

ה"ד? אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהפקר, מאן תבע ליה? אלא דנגח תורא דהפקר לתורא דידן, ליזיל וליתיה!

הגמרא לא מוכנה לקבל את הפרשנות התנאית לפיה דין תשלומי נזק חל רק כאשר לנכסים יש בעלים, שהרי דין זה פשוט. כל עוד לאחד הצדדים אין בעלים לא יהיה משפט. אם הניזק הוא שור של הפקר, אף אחד לא יתבע את המזיק לדין. ברם, אם המזיק הוא שור של הפקר לניזק אין את מי לתבוע וכל מה שניתן להציע לו זה שיזכה בשור שהזיק אותו וכך יקבל איזה פיצוי על הנזק שנגרם לו. יוצא שאין אף דרך בה ניתן להבין שהמשנה שלנו מדברת על מצב בו יש מעורבות של שור מופקר.

בשקדם וזכה בו אחר

הגמרא עונה שמדובר על מצב בו שור של הפקר הזיק שור של אדם מסוים, אך לאחר הנזק אדם אחר זכה בשור. יוצא שכיוון שאותו האדם לא היה בעלים של השור בעת הנזק לא ניתן לחייב אותו לשלם על הנזק.

רבינא אמר: למעוטי נגח ואח"כ הקדיש, נגח ואח"כ הפקיר.

רבינא מציע פרשנות שלישית לדין המשנה. לפי פרשנותו של רבינא המשנה אומרת שאם לאחר הנזק הבעלים הפקיר את שורו או התחייב לתת אותו למקדש הוא לא חייב לשלם.

תניא נמי הכי, יתר על כן אמר ר' יהודה: אפי' נגח ואח"כ הקדיש, נגח ואח"כ הפקיר – פטור, שנאמר: והועד בבעליו… והמית איש וגו', עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד.

רבי יהודה אומר גם הוא כמו רבינא שיש פטור במידה והבעלים מפקירים או מקדישים את השור. הוא לומד זאת מזה שבשור שהרג ההעמדה בדין נזכרת יחד עם מקרה הנזק, כך שבשני המקרים מעמד השור צריך להיות זהה. על כן, הגמרא מביאה את דברי רבי יהודה כראיה לפרשנותו של רבינא.

וגמר הדין לא בעינן? הא השור יסקל בגמר דין הוא דכתיב!

הגמרא שואלת למה הברייתא מתייחסת רק למקרה הנזק ולהעמד בדין, הרי בפסוק מופיעה גם ביצוע גזר הדין? על כן, הגמרא טוענת שמעמד השור צריך להיות זהה מרגע ביצוע הנזק עד לביצוע גזר הדין.

אלא אימא: עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד.

הגמרא מקבלת את הקושיה ואומרת שצריך לתקן את הברייתא ולומר שהבעלות צריכה לא להתשנות עד ביצוע גזר הדין כדי שיהיה דין תשלומי נזק.

חוץ מרשות המיוחדת למזיק.

חוץ מרשות המיוחדת למזיק.

המשנה אומרת שאין תשלומי נזק במידה והנזק נעשה ברשותו של המזיק.

דאמר ליה: תורך ברשותי מאי בעי?

הגמרא מסבירה את הפטור המופיע במשנה במידה והנזק מתבצע ברשותו של המזיק. הסיבה לכך שהמזיק לא צריך לשלם היא שהוא יכול לטעון בפני הניזק שהוא שאין לו סיבה להגיע למקום הזה כך שהמזיק לא צריך לשמור את שורו שם, ולכן גם לא צריך לשלם לניזק.

עשוי לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *