סוגיה פד: מערכת האבות של רב אושעיא ורבי חייא

רקע

רב אושעיא ורבי חייא חולקים על רשימת האבות במשנה ומוסיפים עוד אבות נזקים. מחלוקת התנאים המשלושת הינה מחלוקת תפסיתית בהבנת המושג נזק, ובמה נכלל תחתיו.

מקורות

א. בבא קמא ד:-ה. "תני רב אושעיא שלושה עשר אבות נזיקין… ישלם כסף"

ב. תוספות בבא קמא ד: ד"ה ועדים, ה. ד"ה הא, וקתני, למעוטי, תחת

ג.  רשב"א בבא קמא ה. ד"ה והא המוציא שם רע

ד. רי"ף בבא קמא א: "תני ר' חייא עשרים וארבעה אבות נזיקין… הוא דקרו להו הכי"

הסבר הסוגיה

תני רב אושעיא שלשה עשר אבות נזיקין שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר נזק צער וריפוי שבת ובושת וארבעה דמתני' הא תליסר

[בבא קמא ד:]

רב אושעיא ורבי חייא מביאים שני מניינים שונים לאבות הנזקים. רב אושעיא מוסיף על האבות האמורים במשנה עוד תשעה אבות: שומר חנם, שואל, נושא שכר, שוכר, נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. רבי חייא מוסיף על האבות של רב אושעיא עוד אחד עשר אבות: תשלומי כפל, תשלומי ארבעה וחמשה, גנב, גזלן, עדים זוממים, אונס, מפתה, מוציא שם רע, מטמא, מדמע ומנסך.

איפיון רשימת האבות הנאמרים במשנה שנויה במחלוקת אמוראים. לפי שמואל המשנה עוסקת בנזקי ממונו של האדם. רב מכניס למשנה גם את האדם, ולכן צריך לומר שלפיו המשנה עוסקת בכל המזיקים הכתובים בתורה: שור, בור, אש ואדם.

את האבות שמוסיף רב אושעיא קל לחלק לשתי קבוצות: שומרים, ותשלומי חובל. קל להבין מדוע תשלומי החובל נחשבים נזק. אולם צריך לשאול מדוע רב אושעיא קורא לכלל השומרים מזיקים, הרי חיוב השומרים אינו דומה לחיובי נזקים? חיוב שומרים נובע מחוסר קיום ההסכם בין המפקיד לשומר, ומזיק משלם בלא תלות בהסכם אלא רק כי הפסיד את האחר.

רב אושעיא מבין שכל דרך בה אדם מפסיד את הממון של אדם אחר הוא מזיק אותו. לא רק שומר חינם שפושע הוא מזיק את המפקיד, אלא אפילו שומר שכר שלא שומר מספיק כדי שהפיקדון לא ייאבד או ייגנב הוא מזיק, ויותר מכל אפילו שואל באונסו נקרא מזיק כיוון שאם הבהמה לא הייתה אצלו היא לא הייתה נאנסת.

מהלך הגמרא מורה על כך שרב אושעיא ודאי סובר כמו רב, וכולל את האדם בכלל רשימת האבות במשנה. יוצא, שלפי רב בניגוד לתנא של המשנה שמונה את כל סוגי המזיקים, רב אושעיא מונה את כל סוגי הנזק בו האדם גורע מממון חברו.

התנא של המשנה מונה את המזיקים האפשריים, בין לפי רב ובין לפי שמואל, בניגוד לרב אושעיא שמונה מעשי נזק שונים. התנא של המשנה לא עוסק במעשי נזק ולכן לא ברור אם הוא מקבל את חידושו של רב אושעיא לגבי שומרים.

רבי חייא מוסיף עוד שלוש קבוצות של נזקים: לקיחת ממון אדם אחר, קנסות, ונזק שאינו ניכר. הוספת הקבוצה הראשונה מניחה שהחיוב על נזק הוא לא רק כיוון שהמזיק הוריד את ערכו של החפץ וגרם לו פגימה מסוימת, אלא החיוב נובע מכך שהמזיק גורם לניזק חיסרון כספי[1].

כך גם ניתן להסביר את המחלוקת לגבי הקבוצה השנייה. קנסות הם חיובי תשלומים שאינם תלויים בתוצאת המעשה שגרם לקבלת הקנס. על כן אם תשלום הנזק תלוי במה שהמזיק נחסר ודאי שקנסות לא יהיו חלק מתשלומי הנזק. אולם אם נזק נתפס כדבר שמחסר את הניזק, קנס הוא נזק.

לפי זה קל גם להבין את המחלוקת לגבי נזק שאינו ניכר. נזק שאינו ניכר מתאר מצב בו החפץ לא נחסר אבל שוויו כן. רב אושעיא מבין שכל עוד החפץ נשאר בעינו הוא אינו ניזוק, בדיוק כמו בגנבה, לעומת זאת רבי חייא סבור שכל עוד נגרם לאדם הפסד כלכלי בגלל פעולתו של אחר הדבר נחשב נזק.

כלל התנאים מגבילים את הרשימה שלהם במספר. הגמרא מניחה שההגבלה היא כדי למעט נזקים אחרים, ולכן מקשה על רבי חייא שלא ברור מה הוא ממעט. היא מתרצת שרבי חייא משמיט את מפגל כי הוא אינו עוסק בקודשים, ואת מוסר כי אין בו מעשה, ולכן הוא לא נחשב מעשה נזק.

הגמרא מקשה על הברייתות של רב אושעיא ורבי חייא שהרי הם קוראים לכלל הנזקים אבות על אף שאין להם תולדות. רבי אבהו מתרץ שהאבות נקראו כך מצד זה שהתשלומים עליהם הם ממיטב הארץ, שנלמדת מגזירה שווה[2].

הדרך הפשוטה להסביר את מהלך הגמרא הייתה לומר שיש מחלוקת בין שלושת התנאים בשאלה איזה תשלומים משלמים ממיטב. רק בנזקי שן ורגל התורה מפרטת שהתשלום הוא ממיטב. לפי התנא של המשנה רק על נזקי ממון ואדם מלשמים ממיטב. רב אושעיא מרחיב את התשלום גם לתשלומים הנוספים בנזקי אדם ולשומרים. ורבי חייא טוען שגם גזל, קנסות ונזק שאינו ניכר תשלומיו ממיטב, אבל התשלום על מוסר ומפגל הוא לא ממיטב.

אלא שאף אחד מהראשונים לא הבין כך. התוספות אומר בפירוש שכשהגמרא ממעטת מרב אושעיא את רבי חייא אין הכוונה לומר שהוא חולק עליו דינית. הרי"ף מוסיף לרשימה של רבי חייא גם את המוסר, ומהרמב"ם נשמע שאף על מפגל משלמים ממיטב[3].

ניתן להסביר שהם לא הבינו כך גם מצד לשון הגמרא "קמיירי" שלא עוסקת בחילוק דיני אלא בשאלה במה אותו התנא עסק, ואולי גם המחלוקת לגבי דרך המנייה לא הייתה הגיונית דינית אלא רק רעיונית.

סיכום

ישנה מחלוקת תנאים משולשת סביב ספירת אבוב הנזקים. התנא של משנתנו מונה את המזיקים האפשריים. לפי שמואל רק את נזקי הממון, ולפי רב כל מזיק פוטנציאלי. רב אושעיא מונה את מעשי הנזק השונים. החידוש בדברי רב אושעיא הוא הכללת שומר בכלל מזיק למרות שהוא רק אינו מבצע את האחריות שהוטלה עליו ולא מזיק בידיים. רבי חייא מכליל באבות הנזק כל מעשה שגורם לאיבוד ממון.

היה ניתן להגיד שמחלוקתם איננה רק מחלוקת תפיסתית וכולל גם מחלוקת דינית בשאלה מה נקרא נזק כדי לשלם עליו ממיטב. אולם נראה בראשונים שהם לא תופסים כך את המחלוקת, ומכלילים לתשלום ממיטב גם את האבות שרבי חייא איננו מונה.

[1] ראה את פתיחתו של הטור להלכות נזיקין (סימן שעח) שוודאי תופס ככה: "כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו".

[2] יש מחלוקת בין רש"י לרבנו חננאל בשאלה איך הגזרה שווה עובדת. לפי רש"י כלל האבות נלמדים מהאבות שבמשנה שנלמדים משן ורגל, בעוד לפי רבנו חננאל כלל האבות נלמדים אחד מהשני בגזירה שווה.

[3] הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה ד