רקע
המשנה מבדילה בין האבות השונים ואומרת שהם אינם דומים. בסוגיה זאת נבין את האבות השונים, על פי דברי רבא שיש דרך ללמוד את האבות השונים זה מזה, והסברי הראשונים לשאלה כיצד ניתן לעשות זאת.
מקורות
א. בבא קמא ה.-ו. "לא הרי… וסכסכה אבניו"
ב. תוספות בבא קמא ה: ד"ה להלכותיהן [ב. ד"ה ולא זה וזה]
פירוש הרמב"ם למשנה בבא קמא פרק א משנה א
ג. בבא קמא ט:-י. "ת"ר חומר… שכן דרכו לילך ולהזיק"
ד. רש"י בבא קמא ה: ד"ה לכתוב, הדר, וכולהו
תוספות בבא קמא ה: ד"ה כי שדית
רשב"א בבא קמא ה: ד"ה הא דאמר רבא, אלא דקשיא לי דא"כ, ושן, אלא דקשיא לי מדאמרינן, וקשיא לי
הסבר הסוגיה
אמר רבא: וכולהו כי שדית בור בינייהו, אתיא כולהו במה הצד לבר מקרן, משום דאיכא למיפרך: מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן; ולמאן דאמר: אדרבה, קרן עדיפא שכוונתו להזיק, אפילו קרן נמי אתיא
[בבא קמא ה:]
לאחר שהמשנה מביאה את אבות הנזקים השונים היא מסבירה למה האבות אינם דומים זה לזה. טענות המשנה ששור אינו דומה למבעה, ומבעה אינו דומה לשור אינן מוסברות. אש איננה כמו שור ומבעה, כיוון שלשור ומבעה יש רוח חיים, בניגוד לאש שהיא איננה בעלת רוח חיים. בור איננו כמו אש שור ומבעה, כי הוא נייח בניגוד לאבות הנזק הללו שהם הולכים ומזיקים.
רב זביד אומר משמו של רבא שהמשנה מסבירה למה לא ניתן ללמוד את כל האבות מאב אחד. האבות שונים אחד מהשני ולכן כולם נצרכים. רב משרשיא אומר גם הוא משמו של רבא שכשהמשנה אומרת שאש היא לא כמו שור ומבעה היא מדגימה את הכלל שלא ניתן ללמוד אב אחד משני אבות אחרים.
הבעיה הגדול עם הפרשנות הזאת היא שאם מפרשים כך את המשנה, היא לא עושה את כל העבודה. היא מסבירה רק למה לא ניתן ללמוד אש משור ומבעה, אבל היא לא מסבירה למה לא ניתן לעשות את הלימוד ההפוך, של מבעה משור ואש. קושיה זאת מתעצמת עקב טענתו של רבא, שניתן ללמוד מבור ומכל אחד והאבות האחרים את כל האבות חוץ מקרן.
התייחסויותיהם של הראשונים לבעיה זאת מעלות תמיהות רבות. התוספות אומר שהמשנה איננה טוענת שלא ניתן ללמוד את האבות זה מזה, וכל כוונתו של התנא הוא להגדיל תורה ולהאדירה. הרמב"ם בפירושו למשנה מפרש אותה כמו רב משרשיא וממשיך ואומר שאין הדבר כן, ובעצם טענתו של רבא חולקת על המשנה.
ננסה להציע כיוון אחר כדי לפטור את הקושיה. רבא מסביר עקב הטענה שלו שהתורה כתבה את כל אבות הנזקים לצורך ההלכות המיוחדות שיש בכל אב ואב. אולי ניתן לומר שרבא חוזר מהפירושים שאמרו בשמו וצריך ללמוד את המשנה אחרת. טענת המשנה היא שדיני האבות אינם זהים. דיני שור לא דומים לדיני מבעה, ודיני מבעה אינם דומים לדיני שור. דיני אש אינם דומים דיני הנזקים ששל האבות שור ומבעה. ודיני בור הם דינים אחרים לגמרי. לכן המשנה לא צריכה לחזור ולהסביר למה שור ואש אינם דומים למבעה.
אם מקבלים את הפרשנות הזאת במשנה על פי רבא יוצא שכשהמשנה מנמקת את ההבדלים היא מקשרת בין החומרות הדיניות לאופיו של המזיק[1]. לדוגמאף הסיבה שהחיוב על בור אינו דומה לזה של אש היא כי אין דרכו של בור לילך ולהזיק, כך שההלכות השונות בבור נובעות מהיותו נייח.
פטור כלים בבור נובע מהיות הבור נייח, כך שהבור מזיק רק את מה שהוא יכול להזיק ברגע כרייתו. "תחילת עשייתו לנזק". פטור אדם בבור לעומת זאת, הוא תוצר של יכולת האדם להתחמק ממכשולים ותקלות. נזקי קרן אינם צפויים ולכן משלמים עליהם חצי נזק. שן ורגל הם נזקים כן הנובעים מפעולה טבעית ותמידית של הבהמה, ולכן לא ניתן לצפות מהאדם שישמור עליהם ברשות הרבים. פטור טמון נובע מכך שהאש מעורבת בכוח אחר והחיוב עליה הוא חיוב רק על דברים שהאדם רואה ויודע שחוסר שמירתו תשרוף, בניגוד לטמון[2].
עצם טענתו של רבא היא שהאבות בור וקרן הם מיוחדים באופנים הפוכים. בור מיוחד וניתן ללמוד ממנו את כל האבות בתוספת עוד אחד מהאבות, וקרן מיוחדת כי אי אפשר ללמוד אותה משום קומבינציה של האבות האחרים.
היכולת ללמוד אבות מבור נובעת מכך שבור הוא נייח, והניזק הוא זה שמגיע אל הבור. אם התורה חייבה אפילו על מזיק שהוא נייח ויש לניזק חלק בהינזקותו ודאי שהיא תחייב כאשר המזיק נייד ועושה לבדו את כל פעולת הנזק.
הסיבה לכך שצריך אב אחר כדי ללמוד מבור תלויה גם היא בכך שהבור נייח. נייחותו של הבור גורמת לכך שתחילת עשיית הבור לנזק. מרגע עשיית הבור הוא מוכן ומזומן להזיק. כדי להתגבר על החומרה הזאת שיש בבור וללמוד את אבות הנזק האחרים יש צורך להביא כל אחד מאבות הנזקים האחרים שאין תחילת עשייתו לנזק ובכך להראות שגם כאשר המזיק לא יכול להזיק ברגע היווצרותו אלא עליו לעשות פעולה האדם מתחייב על הפעולה הזאת.
לעומת הבור ממנו ניתן ללמוד את שאר האבות כמו שהראנו, הקרן ייחודית ואי אפשר ללמוד אותה באף קומבינציה. לפני שנאפיין את הקרן בפני עצמה, יש לאפיין אותה כחלק מסיווגה הכללי. אחת משלושת אבות הנזקים של שור.
החיוב על השור שונה מהחיוב על אש ועל בור, כיוון שבשור האדם מתחייב על פעולה שלא הוא עשה. שוני זה גורם גם את השוני הדיני שנזכר בברייתא בהמשך הפרק. שתי החומרות שיש בשור הן תשלומי כופר וקנס, וכן במידה והשור הרג הוא נאסר בהנאה. כאשר השור הורג האדם הוא לא מי שהרג אבל הוא אשם בהריגה ועל כן עליו להתכפר[3]. ובאופן דומה ניתן הסביר את איסור ההנאה בשור מגמירת דינו.
הייחודיות של קרן בתוך דיני שור היא היותה בלתי צפויה[4]. על נזקי שן ורגל קל להבין כיצד האדם מתחייב. הבהמה באחריותו ובכל זאת הוא לא שמר עליה מלהזיק ולכן הוא חייב. נזקי קרן לעומתם אינם צפויים מה שמקשה את שיוך פעולת השור אל האדם. על כן לא ניתן ללמוד את החידוש הזה מאף אב אחר.
דברי רבא מעלים שתי שאלות עיקריות. השאלה הראשונה היא מדוע הוא מייחד רק את בור וקרן ולא את נזקי אש, הרי גם באש יש מאפיין מיוחד שלכאורה בלעדיו לא ניתן ללמוד אותו משאר האבות והוא שכוח אחר מעורב בו? השאלה השנייה מבוססת על כך שרבא מייחד את בור ואת קרן באופן הפוך. מה ההבדל שרבא מוצא בין בור לקרן? או במילים אחרות מדוע רבא לא אומר שניתן ללמוד את כל האבות מקרן ואב אחר חוץ מאת בור?
השאלה הראשונה מחייבת אותנו לחזור ולחקור מהו המאפיין כוח אחר מעורב בו[5]. ראינו שכוח אחר מעורב בו יכול להיות סיבת קולא וסיבת חומרא. ניתן לומר שעל אף שהפעולה לא נעשתה רק על ידי האדם הוא חייב עליה. מאידך, אפשר להסביר הפוך ולומר שבאש פוטנציאל הנזק גדל כיוון שמעבר לכוח אותו האדם נותן במעשה שלו נוסף גם הכוח האחר.
התוספות נדרש לשאלה הזאת. ראשית הוא מעצים אותה על ידי הגמרא בעמוד הבא שאומרת שלא ניתן ללמוד חיוב אבנו סכינו ומשאו מבור שכן כוח אחר מעורב בו. אם כן, כיצד ניתן ללמוד אש מבור הרי גם בה הכוח האחר מעורב?
הוא מחלק בין האב אש לתולדות של אש[6]. האב אש יכול להזיק גם בלא הכוח האחר, והכוח האחר רק מגביר לו את פוטנציאל הנזק. על כן היה ניתן ללמוד את האב אש מבור. אמנם לאחר שחידשו באמצעות בור את אש ובעצם זה את החיוב על כוח אחר ובעצם זה שהכוח מתייחס אחר האדם כדי לחייבו על מעשי הרוח, האחריות של האדם היא לשני הכיוונים.
נעבור לשאלה השנייה. מדוע רבא מציג את בור וקרן כהפוכים בייחודיותם? כדי להידרש לשאלה הזאת נידרש לשאלה נוספת שהטרידה את הראשונים והיא כיצד ניתן ללמוד שן ורגל מבור ומאש, הרי החיוב של אש ובור מבוסס על פעולות שהאדם עושה, לעומת שן ורגל שהחיוב עליהן הוא חיוב של האדם על מעשה שורו?
ניתן להציע, כמו שראינו בעבר[7], שגם החיוב על שן ורגל הוא על פעולתו של האדם. האדם יכול לצפות את פעולתו של השור במידה והוא לא ישמור עליו, ולכן חוסר שמירה על השור היא פעולת הנזק המחייבת את האדם באחריות הנזקים שהשור יגרום. לפי התפיסה הזאת ההבדל בין בור לקרן הוא השאלה מה מחייב את האדם. בבור המחייב את האדם הוא פעולתו בעוד בקרן המחייב את האדם הוא אחריותו על השור.
התוספות הולך בכיוון אחר ומאפיין דווקא את האש. טענתו היא שהחיוב על אש אינו נובע מפעולתו של האדם, כיוון שהכוח האחר מבטל את פעולת האדם. לפי זה האב בור ייחודי בכך שהוא היחיד שנובע מפעולה של האדם. לפי שיטה זאת הייחודיות של בור היא שהאדם מתחייב רק בגלל הפעולה שהוא עשה ולא בגלל אחריות אחרת. אם כך קך וחומר שבכל מקרה בו לאדם יש אחריות מצד בעלות הוא יתחייב.
ההבדל בין שתי הדרכים יהיה בשאלת המחייב על אש שן ורגל. לפי השיטה הראשונה המחייב על אש שן ורגל הוא פעולתו של האדם, לעומת השיטה השנייה שמחייבת באבות הללו משום אחריותו. מעבר לנפקא מינות שראינו עד כה, ישנה נפקא מינה נוספת בעניין אש והיא בשאלה האם אדם חייב להיות זה שהדליק את האש כדי להתחייב עליה[8].
סיכום
רבא אומר שניתן ללמוד את כל האבות מבור ואב אחר, חוץ מקרן אותו לא ניתן ללמוד. אמירה זאת של רבא קשה כיוון שלכאורה היא נסתרת מהמשנה שמסבירה למה לא ניתן ללמוד את האבות זה מזה.
הראשונים הרבו להסביר מהי דרך הלימוד בה רבא הסתמך בטענתו. ראשית יש לאפיין את בור כנזק נייח. איפיון זה גורם גם לכך שהבור הוא הקל שבאבות, כי חלק מהאחריות מוטלת גם על הניזק, וגם לצד החומרה כיוון שהבור משמש כתקלה מרגע עשייתו. קרן הוא נזק שלא האדם עושה אלא הבהמה שלו. העוסדה שהנזק משונה גורמת לכך שהייתה אמור להיות לאדם סיבת פטור.
[1] ככל הנראה זאת הסיבה בגינה שאר הראשונים לא מקבלים את הפרשנות הזאת במשנה. בסוגיה הבאה נסביר מדוע.
[2] כל ההנחות הללו נתונות במחלוקות ועיין בסוגיות פלגא נזקא, פטור שן ורגל ברשות הרבים, פטור כלים ופטור טמון. אמנם ניתן לומר שגם בלי לתלות את סיבת הפטור במאפיין המציאותי, המאפיין המציאותי הוא המגדיר את האב, וכאשר הפעולה מאופיינת בכך גם הפטור חל. לדגומא, אש מאופיינת כדבר שאין בו רוח חיים מצד אחד, ומצד שני כדבר שדרכו לילך ולהזיק. בכל מקרה בו הנזק נעשה על ידי דבר שאין בו רוח חיים, אבל בתנועה הנזק יוגדר כנזק אש ויהיה פטור על הטמון.
[3] מההסבר הזה עולה שחוסר תשלומי כופר הוא קולא ולא חומרה כמו שעולה מהברייתא. כדי להגיד את הסברה הזאת צריך לומר שהפעולות של אש ובור לא מצריכות אפילו כפרה. עיין לעיל סוגיה לח: כופר בשאר מזיקים.
[4] גם לפי מי שאומר פלגא נזקא ממונא מסתבר לומר שנזקי קרן תמה אינם צפויים, המחלוקת ביניהם היא בשאלה מה הגדר של לא צפוי שאמור לפטור מעיקר הדין. ועיין לעיל סוגיא ב: פלגא נזקא.
[5] עיין לעיל סוגיה נו: כח אחר מעורב בו.
[6] החילוק בין האב לתולדה נובע מהיות האב בעל יכולת תנועה בלא הכוח האחר בעוד התולדה איננה יכולה לנוע בלא הכוח האחר.
[7] עיין לעיל סוגיה מו שמירה פחותה.
[8] עיין אבן האזל (הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה יט) שתולה את הדין במחלוקת רי"ד רמב"ם. ועיין בהרחבה בסוגיה נט: אשו משום ממונו או אשו משום חיציו.