רקע
לאחר עיסוקנו בקניין נכסים שיש להם אחריות – דהיינו קרקעות, נעבור לקניין נכסים שאין להם אחריות – מטלטלים. בסוגיה זאת נפתח בניתוח מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בשאלה מה הדרך היסודית לקנות מטלטלים, והמעבר ממנה לתקנת חכמים שמטלטלים נקנים במשיכה.
מקורות
א. קידושין כו. "ושאין להם אחריות… תנא תקנתא דרבנן קתני"
ב. בבא מציעא מז: "כיצד… תרתי גמר מיניה"
רש"י קידושין כו. ד"ה דבר תורה מעות קונות
[תוספות עירובין פא: ד"ה דבר תורה מעות קונות]
רי"ף בבא מציעא כח: "גמ'… לא טרח ומציל"
רמב"ן בבא מציעא מז: ד"ה דבר תורה מעות קונות
רבינו גרשום חולין פג. ד"ה דבר תורה מעות קונות
פני יהושע קידושין כו. ד"ה גמרא הכסף מנלן
בעל המאור בבא מציעא כח: ד"ה כתב הרי"ף ז"ל עד "ללקוחות היתה"
ג. מרדכי הגהה בבא מציעא פרק ד רמז תמט
רמב"ם הלכות מכירה פרק ה הלכה ד
חולין פג. "בארבעה פרקים אלו [וכו']" עד המשנה השניה
ד. ריטב"א בבא מציעא מז: ד"ה ומה טעם עד "בזה יותר בס"ד"
ר"י מיגש שבועות מח. ד"ה עוד עד "לא מצי הדר ביה"
[תוספות בבא מציעא מג. ד"ה מאי "ועוד י"ל…ולא הוי שואל עלייהו"]
ה. רמב"ם הלכות מכירה פרק ג הלכות א, ד-ו, פרק ט הלכה ז
הסבר הסוגיה
אמר רבי יוחנן: דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו משיכה קונה – גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה… ריש לקיש אמר: משיכה מפורשת מן התורה
[בבא מציעא מז:]
המשנה בקידושין אומרת שהדרך היחידה לקנות מטלטלים היא משיכה. הגמרא מתאימה בין המשנה הזאת לשיטת ריש לקיש האומר שמשיכה היא פעולת הקניין של המטלטלים, ומנסה ליישב את המשנה לשיטת רבי יוחנן לפיה קניין מטלטלים מתבצע בתשלום על החפץ. תשובת הגמרא היא שרבי יוחנן לא חולק על ההלכה שמטלטלים נקנים במשיכה, אלא שלפיו דרך הקניין הזאת היא רק גזירה הנובעת מחוסר האחריות שיהיה למוכר על החפץ שימצא בחזקתו.
לכאורה, שיטתו של ריש לקיש היא הפשוטה. הוא מביא לדבריו סעד מפסוקי התורה לפיו הקניין מתבצע בהעברת החפץ מיד ליד, כך שמשיכה מפורשת מהתורה. גם בסברה קל להבין מדוע לאחר שהקונה מושך את החפץ ומכניס אותו לרשותו החפץ יהפוך להיות שלו ולא לפני.
אם כן, צריך לשאול לפשר שיטתו של רבי יוחנן. בירור זה יתבצע בשני שלבים. השלב הראשון צריך להיות עצם הבנת שיטתו. כשרבי יוחנן אומר שמהתורה מעות קונות האם כוונתו לומר שמעיקר הדין גם מטלטלים נקנים בקניין כסף, או שמא כוונתו היא לומר שהתשלום כולו הוא המקנה את החפץ. לאחר מכן יש לברר מה מקורו של רבי יוחנן, שכן לטענתו קניין מעות הוא מהתורה והוא לא מביא את הלימוד המוכיח זאת.
רבינו גרשום מתייחס לשאלת המקור ועונה שהמקור של רבי יוחנן הוא אותו פסוק ממנו ריש לקיש לומד שקניין מטלטלים הוא במשיכה. הפסוק מדבר על העברה מיד ליד. ריש לקיש מדייק מכך שהעברה מיד ליד היא המקנה את החפץ, בעוד רבי יוחנן, לפי רבינו גרשום, מבין שהמכירה מתבצעת בעזרת דבר העובר מיד ליד שהוא אינו החפץ, דהיינו המעות.
העולה מדברי רבינו גרשום הוא שבכל מכירה לשני הצדדים יש אינטרס. המוכר רוצה את כספו של הקונה, והקונה רוצה את סחורתו של המוכר. כיוון שכל אחד מהצדדים צריך לספק דבר אחר, ניתן לגמור את המכירה באמצעות כל אחת מההעברות. רבי יוחנן אומר שהעיקר הוא התממשות האינטרס של המוכר, וריש לקיש מבין שהעיקר הוא קבלת הקונה את הסחורה.
יוצא, שאין קשר בין קניין מעות עליו רבי יוחנן מדבר לבין קניין כסף בו ניתן לקנות קרקעות. בעוד קניין כסף הוא מעשה סימלי, ולכן מתבצע גם בתחילת העברת התשלום, קניין מעות הוא העברת כל הסכום עליו התבצעה העסקה וקיום דעתו של אחד הצדדים. לפי זה, ניתן להרחיב את מחלוקת האמוראים גם לקניין קרקעות, כשהשאלה היא מי צריך לקנות.
לפי דברים אלו, לא מן הנמנע שרבי יוחנן יודה לריש לקיש ויאמר שמן התורה גם משיכה קונה, שכן נראה שהקביעה היא שרירותית, כך שבכל מקרה, לפי תנאיו, יהיה ניתן לבחור מי הוא הצריך לעשות מעשה שיקנה[1].
רש"י מסביר שרבי יוחנן לומד קניין מטלטלים במעות מכך שהקדש קונה בעזרת מתן מעות. הפסוק שרש"י מביא בכלל עוסק בקניית קרקע מההקדש ולא בקניין מטלטלים עליו דנים רבי יוחנן וריש לקיש. על פי מה שראינו עד כה, ניתן להסביר את שיטתו של רש"י ולומר שדין ההקדש מיוחד כך שכדי שהקניין יתממש צריך שהאינטרס של ההקדש, התשלום, יתבצע ויגמור את הקניין.
אין התייחסות בדברי רש"י לשאלה מה ריש לקיש יעשה עם הלימוד מהקדש. התוספות משלימים את דברי רש"י ואומרים שלפי ריש לקיש בהקדש הקביעה היא שהתשלום גומר את הקניין כי לא ניתן לבצע משיכה כראוי, ולכן לא ניתן ללמוד משם לקניין של הדיוטות בו קניין משיכה יכול להתבצע. אולם לפי רש"י אין צורך ללכת כל כך רחוק. הקביעה של דרך הקניין איננה מהותית, וניתן להחליט שהולכים אחר הקונה או אחר הלוקח. לכן, גם אם הולכים בהקדש אחר המוכר, אין הכרח שגם בעסקה של בני אדם שווים תהיה עדיפות לאחד הצדדים.
הרי"ף נוקט גישה הפוכה לגמרי. הוא תולה את שיטתו של רבי יוחנן בקל וחומר הבא. עבד נקנה לאדון בכסף. אם את האדם עצמו אפשר לקנות בכסף אז ודאי שאת רכושו ניתן לקנות בכסף. את הלימוד הזה ניתן להבין בשתי דרכים. הדרך האחת היא שהאדם שולט על כל רכושו, ולכן אם ניתן לשלוט על האדם האחר בדרך מסוימת, ודאי שניתן להשתלט כך על רכושו. הדרך השניה מניחה שקניין מבטא גמירות דעת, כך שאם את העסקה בה אדם נקנה אפשר לגמור בכסף, כך גם אדם מוכן להקנות את רכושו בעזרת קניין כסף.
בניגוד לרבנו גרשום ולרש"י המפרידים בין קניין כסף לבין מתן המעות אליו מתייחס רבי יוחנן, הרי"ף משאיר את דברי רבי יוחנן במגרש של הפעולות הקנייניות שראינו עד כה. כשהטענה שלו היא שקניין מטלטלים וקניין אדם אמור לעבוד באותה הצורה, ולכן אמורים להיות בעלי אותן פעולות קנייניות. מבחינתו אין הבדל בין בעלות על אדם על חפץ, ולפי הטיעון שלו גם קרקע אמורה להיכלל.
דרך ביניים עולה בתוספות וברמב"ן. כשמצד אחד הם כן מייחדים את קניין כסף מכל שאר הקניינים ואומרים שהוא הקניין הסתמי. ברם שניהם מדברים על פעולת קניין ולא על תשלום, כך שמצד אחד הם לא מקבלים את הקיצוניות של רש"י ורבנו גרשום שאומרים שבמטלטלים כל פעולת הקניין מתהפכת, ומצד שני נותנים לקניין כסף מעמד מיוחד.
אם כך, אפשר להבין שרש"י חולק על התוספות והרמב"ן ולא מקבל את ההנחה שהקניין היסודי הוא כסף. האלטרנטיבה שרש"י יכול להציע לקניין כסף בקרקעות תהיה שטר או חזקה. במידה ונניח שהקניין היסודי בקרקעות הוא חזקה, כלומר תחילת ההתנהגות כבעלים של הקרקע, המקבילה במטלטלים תהיה תחילת התנהגות כבעלים של החפץ, והדרך לעשות את זאת היא להחזיק בחפץ ברשות הקונה. גם אם נניח הפוך, ונאמר שהקניין היסודי בקרקעות הוא שטר[2], עניינו הוא הוכחת בעלות על הקרקע[3], והוכחת בעלות על מטלטלים מתבצעת בהיותם תחת יד האדם.
כך או כך יוצא שלפי רש"י רבי יוחנן מודה לריש לקיש שהקניין היסודי במלטלטלים הוא קניין משיכה, וכן שלהלכה דרך קניין המטלטלים היא משיכה, ואם כן צריך להבין מדוע רבי יוחנן מתעקש לומר שהתורה משנה את התפיסה ואומרת שמטלטלים נקנים בכסף? ניתן לענות על השאלה הזאת בשני אפיקים.
האפיק הראשון הוא האפיק ההלכתי. התעקשותו של רבי יוחנן על הלימוד לפיו מהתורה מעות קונות נובע מהבדלים הלכתיים שתפיסה זאת גוררת. אפיק זה מחייב את ההנחה שבתקנה שתיקנו חכמים שמטלטלים יקנו במשיכה הם לא ביטלו לגמרי את חידושה של התורה שדרך הקניין של מטלטלים היא כסף.
נעלה שני סוגים של הבדלים הלכתיים אפשריים בין שיטות האמוראים. ההבדל הראשון יהיה הבדל במישור התורה. יש בתורה כל מיני מצוות שדורשות מהאדם בעלות או חוסר בעלות על חפץ מסוים. דוגמאות מובהקות לכך הן ארבעת המינים בסוכות שהאדם צריך שיהיו שלו, וחמץ בפסח שאסור שהיה בבעלותו של האדם[4]. לפי שיטתו של רבי יוחנן יכול להיות שלא יספיק קניין משיכה ויהיה צורך בקניין מעות כדי שהעסקאות הקנייניות בעניינים אלו יואילו גם במישור התורה.
סוג הבדלים נוסף יהיה במקרים בהם חכמים לא תיקנו את התקנה. כשחכמים מתקנים תקנות וגוזרים גזרות הם עושים זאת דווקא במציאות המקובלת, אבל במקרי קצה הם בדרך כלל הם לא מתעסקים. כך שלפי רבי יוחנן בכל מיני מקרים לא שכיחים יכול להיות שלא תחול תקנת משיכה וכדי לחתום את העסקה יהיה צורך במתן מעות. הרמב"ם מביא כדוגמה לכך מקרה בו מתשמשים בחוב מעסקת מכירה אחת כתשלום לעסקת מכירה אחרת. המרדכי מביא דוגמה אחרת והיא כאשר הסחורה נמצאת במקום שמור שלא סביר שיקרה לה משהו.
מעבר למקרים הלא שכיחים ישנם מקרים בהם חכמים לא רוצים בתקנה עקב כל מיני סיבות טכניות. דוכמה לכך ניתן למצוא בגמרא בחולין. המשנה אומרת שיש ארבעה ימים בשנה בהם הביקוש לבשר עולה, ולכן בימים אלו כופים את השוחט לשחוט בהמה גם אם לא נקנתה כולה. המנגנון בו המשנה משתמשת היא הקנאת החלק למבקש הבשר, כך שאם הבהמה מתה הוא הפסיד. מכך שהמשנה מייחדת את הימים הללו משאר השנה נראה שמדובר בקניין מיוחד. רבי אלעזר מסביר את הקניין המיוחד בשם רבי יוחנן ואומר שבימים הללו חכמים לא תיקנו שמשיכה תקנה כיוון שהלוקח רוצה לקנות במתן מעות[5].
האפיק השני ללכת בו הוא האפיק המהותי. העובדה שיש לימוד המורה על קניין מטלטלים במעות אמור להשפיע באופן אחר על הדרך בה אנחנו תופסים את קניין משיכה במטלטלים. קניין משיכה מאופיין על ידי קניין כסף, ומה שהמשיכה עושה היא לגרום למוכר להתרצות, ולא השליטה שהקונה משיג בחפץ. אפיק זה יכול לעמוד בפני עצמו, כך שההתבטאות ההלכתית של מחלוקת אמוראים תהיה באיפיון משיכה[6]. לחלופין, אפיק זה יכול להסביר את ההבדל לנסיבות הטכניות.
הרי"ף כותב כפי שעולה מהסוגיה בפשטות, והוא שאם קורה דבר מה לחפץ, כיוון שתיקנו משיכה, המוכר עדיין אחראי לסחורה והוא זה שסופג את ההפסד. בעל המאור משיג על הרי"ף וטוען שדברי הרי"ף סותרים את הנחת המוצא של רבי יוחנן שמהתורה מעות קונות.
בעל המאור מסביר באופן שונה את התקנה. הצורך שהגמרא מביאה לתקנה הוא שהמוכר ירצה להציל את הסחורה. כדי לגרום למוכר לעשות זאת חכמים תיקנו שמחיר הסחורה נתון לשינויים עד המשיכה[7]. בדרך זאת המוכר שיכול עוד להרוויח מהעסקה ירצה להציל את הסחורה. ברם, אם הסחורה כבר לא בעולם המוכר לא צריך להחזיר את הכסף. במילים פשוטות, לפי בעל המאור התקנה איננה פוגעת בבעלותו של הקונה אלא מאפשרת למוכר להרוויח כסף עד המשיכה[8].
נראה להסביר את מחלוקת הראשונים בשאלה האם התקנה שתיקנו חכמים עוקרת את קניין כסף הפועל במישור התורה. לפי בעל המאור, גם לאחר התקנה קניין כסף עומד על כנו, בעוד לפי הרי"ף תקנת קניין משיכה גרמה לזה ששוב אין עוד צורך בקניין כסף.
מעבר להשפעה של מחלוקת זאת בשאלה ביכולתו של מי לחזור, למחלוקת זאת יש גם השלכה למעמדם של המעות אצל המוכר ויכולתו להשתמש בהם. הריטב"א מביא התלבטות בנושא זה ומציע שתי אפשרויות.
האפשרות השניה והפשוטה יותר בדברי הריטב"א היא שהמוכר לא יכול להשתמש בכסף כיוון שמעמדו הוא כשל שומר חינם, דהיינו כספו של הקונה נמצא אצלו באופן אקראי כך שאין לו שום זכות בו, וכל תפקידו הוא לא לפשוע. אפשרות זאת מניחה שחכמים בתקנתם עקרו את כל הכח של מתן המעות, ופעולה זאת לא עושה אף מעשה קנייני, כך שהמעות נשארות של הקונה, ורק מיקומן משתנה.
האפשרות הראשונה אותה הריטב"א מעלה היא שהמוכר יכול להשתמש בכסף כי מעמדו הוא לפחות מעמד של שומר שכר. אפשרות זאת קשה יותר כיוון שיכולתו של המוכר להשתמש בכסף שקיבל מעידה על כך שהכסף נעשה קצת שלו מרגע מתן המעות. מעמד זה מעלה אפשרות לפיה מתן המעות מבצע פעולה קניינית היוצרת מצב ביניים אותו קצת קשה להגדיר.
הקצנה של אפשרות זאת נמצאת בדברי הר"י מיגש. הר"י מיגש טוען שכל עוד המעות נמצאות אצל המוכר הוא לא יכול לבטל את המכירה אלא קודם כל הוא צריך להחזיר את המעות, ורק לאחר מכן העסקה יכולה להתבטל. לפי הקו שהלכנו בו, ניתן להסביר את דברי הר"י מיגש כאמירה שגם לפי רבי יוחנן קניין מטלטלים מתבצע באמצעות מעות, והתקנה היא רק הכרח מצד חכמים לבצע מכירה הפוכה שתבטל את המכירה הקודמת, ועל כן היא גם צריכה מעבר של מעות.
התוספות מציע דרך בה המנגנון הנ"ל יכול לפעול. הוא כותב שמעמד המוכר כלפי המעות הוא מעמדו של שואל. ניתן להגדיר את המעמד הזה כמי שהבעלות אינה שלו, אבל יכולת השימוש כן. אם כך, למוכר יש את כל הזכות הקניינית למעט הבעלות על גוף המעות, שהיא מועברת אליו בגמר המכירה.
סיכום
רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו האם קניין משיכה למטלטלים המופיע במשנה הוא מדין תורה או גזרה. ריש לקיש לומד מהפסוקים שהקניין הוא בהעברה מיד ליד. רבי יוחנן חולק עליו וטוען שקניין משיכה היא בגדר תקנה הנובעת מהחשש שהמוכר לא ישמור כראוי על הסחורה בזמן בין מתן המועת למשיכה
לגבי המקור של רבי יוחנן יש מחלוקת בראשונים. רבינו גרשום לומד את הקניין מאותו הפוסק ואומר שהמעות צריכות לעבור מיד ליד. רש"י אומר שרבי יוחנן לומד זאת מהקדש,שם הקניין הוא באמצעות כסף. המכנה המשתוף לשניהם הוא שנראה שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא בשאלה אחרי איזה מהצדדים של העסקה צריך למלא כדי לגמור אותה. הרי"ף טוען שהלימוד הוא מקניין עבדים בכסף, שכן אם ניתן לקנות אדם בכסף אז ניתן לקנות גם את הרכוש שלו. התוספות והרמב"ן אומרים שקניין כסף הוא מיוחד ולכן ההנחה היא שניתן לקנות איתו כל דבר.
אין הכרח לומר שלפי רבי יוחנן תקנת משיכה ביטלה לגמרי את דין תורה לפיו מטלטלים נקנים במעות אלא שהיא באה להוסיף עליה ובמקרים מסוימים חוזרים לדין תורה. במקרה זה ההבדל בין רבי יוחנן לריש לקיש יהיה במקרים בהם לפי רבי יוחנן חוזרים לדין תורה, בין אם כי יש צורך בקניין ברמת התורה, ובין אם כי חכמים לא תיקנו תקנה למקרה זה. בעמדה זאת מחזיק בעל המאור. הוא חולק בכך על הרי"ף שסבור כי רבי יוחנן עוקר את קניין כסף במטלטלים לגמרי.
מעמדו של המוכר בזמן שהקנייה לא נגמרה אבל המעות אצלו יכול להיות כמי ששומר על המעות בשביל הקונה עד לגמר הקניין. לחלופין יכול להיות שהמעות כבר שלו, כתלות בשאלה שהצגנו לעיל.
[1] ראה בחידושי רבי מאיר שמחה (מו: ד"ה אמר רבי יוחנן) שמוכיח שכך שיטת רבי יוחנן, לפחות לפי הרמב"ם.
[2] באפשרות הזאת מצדד הפני יהושע.
[3] בסוגיה ג: קניין שטר הצענו אפשרות לפיה עניין נתינת השטר הוא כמעשה חשוב ותו לא. אלא שאם אין קשר לראיה שיש בשטר לא מובן במה הוא עדיף כמעשה סימלי יותר ממתן המעות.
[4] הסמ"ע (סימן קצח ס"ק ג) כותב שגם אם המוכר קידש אישה במעות שקיבל מהעסקה היא מקודשת כי המעות שלו, כלומר ההבדל עובד בשני צדדים. נתיבות המשפט (ביאורים סימן קצח ס"ק ב) אומר שכדי שבדברי הסמ"ע יהיה חידוש צריך להניח שהמוכר לא יכול להוציא את המעות, כיוון שאם המוכר יכול להוציא את המעות ודאי שהוא יכול לקדש בהם אישה.
[5] המהרי"ל (ליקוי מהרי"ל סימן לב) מרחיב את הדין העולה בגמרא זאת לכל צורך מצוותי.
[6] הבדל הלכתי נוסף יהיה בלגיטימיות של קניין כסף במטלטלים. ההשלכה של קביעה זאת תהיה בשאלה האם הצדדים יכולים להתנות לקנות במשיכה מטלטלים (עיין למשל ש"ך סימן קצה ס"ק י). ריש לקיש מבין שקניין משיכה הוא הקניין הלגיטימי היחיד במטלטלים, בעוד לפי רבי יוחנן ניתן
[7] לכאורה נראה כך גם מרש"י (בבא מציעא מו: ד"ה גזרה שמא) שמסביר את המוטיבציה של המוכר באופן דומה.
[8] בעל המאור מביא סעד לדבריו מדברי רב חסדא שאומר שכמו שתיקנו משיכה למוכר כך תיקנו מכירה לקונה, כלומר התקנה עוזרת למוכר, בעוד לפי הרי"ף נראה שעיקר התקנה היא עבור הקונה.