רקע
על מנת להכניס חפץ לבעלותו של האדם יש צורך בעשיית מעשה קניין, אך האם די בכך? בסוגיה זאת נחקור את הצורך של האדם להתכוון כאשר הוא מוכר או קונה חפץ מסוים.
מקורות
א. יבמות נב: "תניא אידך… בוא דקני"
ב. רש"י יבמות נב: ד"ה כעודר, ביצה לט: ד"ה במגביה מציאה
[אבני נזר אבן העזר סימן קט אות יג]
תוספות רא"ש בבא מציעא י. ד"ה רב נחמן ורב חסדא
ג. תוספות ישנים יבמות נב: ד"ה כסבור שלו
יד רמ"ה בבא בתרא נג: אות רכד ד"ה מיהו מסתברא
ד. שו"ת חת"ם סופר אבן העזר חלק א סימן קו ד"ה ואומר על ראשון ראשון
ה. בבא בתרא מא. "רב ענן… לא הוה ידע"
רשב"א בבא בתרא מא. ד"ה האי עובדא "ושמעינן… קנה רב ענן", "עוד יש מקשים…"
שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה קמא סימן לז ד"ה "אמנם נ"ל"
קצות החושן סימן רעה ס"ק ד עד "לשום קנין"
נתיבות המשפט סימן ר ס"ק יד
ו. בבא קמא קב.-קב: "תנו רבנן… הבית דמי", "אמר מר… ואודעינהו לסהדי"
פרי משה קניינים סימן ג אות א ד"ה ונראה לומר "וא"כ אפ"ל…"
ז. רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ב הלכות יב-יג
הסבר הסוגיה
עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן, דלא קני.
[יבמות נב:]
רב יוסף נדרש להסביר דין של רבי בהלכות ייבום, וכדי לעשות זאת הוא מעלה הלכה בהלכות קניין לפיה אדם שעודר בנכסי הפקר ועושה בהם פעולת חזקה לא זוכה בנכסים אם הוא חושב שהם מלכתחילה שלו. בהלכה זאת אין התייחסות למעשה הקניין, והדגש של ההלכה היא מחשבתו של האדם. מכאן עולה שהסיבה בגללה הזכייה לא מתבצעת הוא שמחשבתו של האדם בעת ביצוע הפעולה היא זאת שמעכבת את הקניין.
אביי דוחה את דבריו של רב יוסף בהקשר של הלכות ייבום, אבל תוך כדי דבריו הוא מסביר שהבעיה במחשבתו של העודר המונעת את הקניין מלהתרחש היא שהאדם לא התכוון לקנות. בנוסף, אביי גם הוא משתמש במודל מהלכות קניין בתגובה לדברי רבא, ועל כן מעלה הלכה לפיה אדם שעושה פעולת חזקה בנכס מופקר שהוא חושב שבעלותו המקורית הייתה של אדם אחד כשבעצם היא הייתה של אדם אחר, קונה את הנכס בכל זאת.
לכאורה, הדין שמובא על ידי רב יוסף, והסברו של אביי לדין זה מקובלים על כולם, ומחלוקתם נוגעת רק לאפשרות להשתמש בדין זה כדי להסביר את דברי רבי בהלכות ייבום, כך שדין זה אמור להתקבל להלכה. באופן דומה גם ההלכה שאביי מביא איננה נתונה במחלוקת ואמורה גם היא להתקבל. יוצא שלמעשה יש צורך שהקונה יתכוון לקנות, אבל אם הוא טועה אין בכך כדי לבטל את הקניין[1].
רש"י מתנסח באופן מעט אחר כשהוא מסביר מדוע האדם לא זוכה בשדה הפקר כאשר הוא חושב שהוא שלו. בניגוד לאביי שאומר שהאדם לא מתכוון לקנות את השדה, רש"י נוקט באמירה שהאדם לא מתכוון להחזיק בשדה. ההבדל הוא האם הכוונה צריכה להיות לקניין השדה או למעשה הקניין. ניתן להסביר כי לפי רש"י הכוונה פועלת במעשה הקניין ומכשירה אותו, לעומת התנסחורתו של אביי ממנה עולה כי בנוסף למעשה הקניין יש צורך בלתי תלוי בכוונה.
על אף שהבדל זה יכול להתפס כהבדל דק, יש לו התבטאות הלכתית. הגמרא מעלה מחלוקת בשאלה האם אדם יכול לזכות בחפץ לצורך חברו, כאשר בכך הוא גורם הפסד לאנשים אחרים. רש"י מבין שאם האדם לא קונה את החפץ לחברו הוא קונה אותו לעצמו. לפי הגמרא שלנו היה ניתן לשאול כיצד האדם קונה את החפץ לעצמו הרי הוא לא התכוון לקניין זה. אולם לפי הסברנו דברי רש"י הדברים באים על מקומם בשלום, האדם לא צריך להתכוון לקנות את החפץ הוא רק צריך להכשיר את מעשה הקניין, ולכן אם התכוון שמעשה קניין זה יקנה, הצורך בכוונה מולא.
הרא"ש חולק על רש"י וכותב שהאדם הרוצה לזכות בשביל החפץ לחברו לא קונה אותו בשביל עצמו. הוא יכול לחלוק על רש"י בשני אופנים. הרא"ש יכול לקבל את ההבנה של רש"י כי מעשה הקניין והכוונה עובדים באותו המישור, ולחלוק עליו ביחס ביניהם. המעשה הוא רק ביטוי של הכוונה, והכוונה היא זאת שמחוללת את הקניין. לחלופין, הרא"ש לא חייב לקבל את ההנחה שהכוונה והקניין קשורים אחד בשני ולומר כי בכל מעשה קניין יש שני דברים בלתי תלויים שנצרכים, המעשה והכוונה.
השאלה האם המעשה והכוונה עובדים על אותו מישור משליכה על היכולת לחלק ביניהם במקרים מסוימים. למשל האם ניתן שפעולת הקניין תבוצע על ידי אדם אחד, ואם אחר יהיה זה שמתכוון לקניין? אם הכוונה היא חלק ממעשה הקניין קשה לומר שניתן להפריד את מבצע מעשה הקניין מהמתכוון, אבל אם הכוונה נבדלת ממעשה הקניין, לכאורה אין הכרח שיעשו על ידי אותו האדם, והמקנה יכול גם הוא לכוון כדי לקיים את הקניין[2].
דוגמה לחלוקה אחרת עולה בתוספות ישנים. התוספות ישנים מציין גמרא במסכת בבא קמא ממנה עולה מסקנה הפוכה לגמרא שלנו לפיה אין צורך בכוונה כדי לקנות[3]. כדי לתרץ את הסתירה התוספות ישנים מחלק בין מטלטלים לקרקעות ברמת קשר הבעלות של המוכר אליהן. רמת הבעלות על מטלטלים נמוכה מרמת הבעלות על קרקע ולכן בה כדי לקנות מטלטלים אין צורך בכוונה. האמירה כי חילוק כמותי מאפשר ויתור על הכוונה מעידה על כך שהכוונה ומעשה הקניין עובדים באותו המישור.
כמובן שאין הכרח בין שתי המחלוקות, ובדיוק כפי שהרא"ש שאומר שכאשר האדם רוצה לקנות לחברו הוא לא זוכה בחפץ לעצמו אם הקניין המקורי לא התבצע, כך גם הדעה ההפוכה המקנה את החפץ לעושה מעשה הקניין על אף שהוא התכוון לקנות לאדם אחר יכולה להתייחס לכוונה ולמעשה הקניין כמשלימים, אך גם יכולה להפריד ביניהם.
מי שהולך בדרך הזאת הוא הרמ"ה. הוא טוען כי כאשר האדם יכול לזכות בחפץ ניתן לאמוד את דעתו שהוא אכן רוצה את החפץ הזה. לכן לא שייך לדבר על כוונה לקנות, כי האדם תמיד ירצה לקנות, וכפועל יוצא ניתן להניח שאם הוא עשה מעשה הוא מתכוון לקנות. על כן הרמ"ה עובר מהתעסקות בשאלת הכוונה להתעסקות בשאלת הידיעה. האם האדם יודע שהוא יכול לקנות את החפץ? אם האדם יודע שהחפץ יכול להיות שלו והוא עושה מעשה אין צורך באף דבר נוסף. אך אם האדם לא יודע שהוא יכול לזכות בחפץ שוב לא ניתן להניח עליו שהוא רוצה לקנות את החפץ, גם אם עושה מעשה קניין. יוצא שיכול להיות מעשה תקין גם בלא כוונה, וכוונה אינה מתחוללת ממעשה כי אם מידיעה.
ההנחה שמלווה אותנו במהלך הלימוד היא שמסקנת הגמרא מכריחה שעל מנת שיבוצע קניין יש צורך בכוונה. אולם החת"ם סופר לא מוכן לקבל את הקביעה הזאת, ולדעתו גם בלא כוונה החפץ נקנה. הוא מתמודד עם הגמרא ואומר שבמקרה של רב יוסף מדובר על אדם שיש לו כוונה אחרת. הוא חושב שהשדה שלו ולכן הוא רוצה את הפירות, אבל לא רוצה לקנות את השדה. רק במצב כזה הכוונה השלילית מעקבת את הקניין.
אפשר לומר שהמוטיבציה לדבריו מבוססת על ההבנה כי הבעלות הינה עניין מציאותי בחפץ. אדם שעושה מעשה קניין פועל בחפץ את הדבר העושה את הבעלות, כך שהמחשבות שלו באותו הזמן לא רלוונטיות. ניתן להשוות זאת לאדם ששופך דלי מים על הרצפה. אם הדלי מלא במים, לא משנה כמה ירצה ויתכוון שהרצפה תישאר יבשה, פעולתו תרטיב את הרצפה. באופן דומה אדם העושה פעולת קניין החפץ הופך אותו מציאותית להיות בבעלותו, והכוונה לא מעלה ולא מורידה[4].
ישנו מקור במסכת בבא בתרא ממנו הראשונים מדייקים כי אין צורך בכוונת קניין. סוגיה זאת עוסקת במקרה בו הגדר בין ביתו של רב ענן לשכנו נהרסה בשיטפון, ובטעות רב ענן שם את הגדר שלו בתוך השטח של חברו. רב נחמן דורש ממנו להחזיר את הגדר למקום המקורי, והנימוק המובא לכך היא כי למרות שהשכן סייע בהקמת הגדר הוא לא ידע שבמעשה זה הוא מקנה חלק משטחו. הרשב"א מדייק מדברי רב נחמן שאילו השכן כן היה יודע הבעלות על השטח הייתה עוברת למרות שרב ענן, מקבל השטח, לא ידע על כך, ולכן גם לא התכוון.
נמצא אפוא כי ישנה סתירה חזיתית בין מסקנת הגמרא במסכת בבא בתרא לגמרא במסכת יבמות. ממקור אחד עולה כי יש צורך בכוונת הקונה כדי שמעשה הקניין יפעל והבעלות תעבור, בעוד מסקנת המקור השני היא שאין צורך כזה, וגם ללא כוונת הקונה הקניין מתבצע.
התירוץ שהרשב"א מציע בשם הראב"ד[5] מחלק בין מקרה של מכירה ומתנה למקרה של זכייה מהפקר[6]. כך גם נראה מהרמב"ם שמזכיר צורך בכוונה רק בהלכות זכיה ומתנה בהקשר של זכיה מהפקר ולא בהלכות מכירה. ניתן להסביר את החלוקה הזאת כחלוקה בין מקרה בו צריך ליצור בעלות חדשה, אז יש צורך בכוונה לקניין, לבין מקרה בו הבעלות קיימת ורק צריך לשנות את שם הבעלים[7].
אפשרות נוספת להסביר את החלוקה הזאת היא על ידי האמירה כי במכירה ומתנה יש שני צדדים ולכן לא ניתן לומר שמשהו שלא נראה לצד השני ישפיע על תקפות פעולת הקניין. זאת לעומת מקרה בו אדם זוכה מהפקר, אז למרות שקניין זה משפיע על שאר אנשי העולם הוא לא סוגר עסקה בין שני צדדים, כך שניתן להתחשב גם בדברים שאינם נראים בעין.
נתיבות המשפט מסביר את החילוק באופן אחר וטוען כי העניין כאן הוא לא עצם הפעולה בין שני צדדים, אלא שמדובר כאן ספציפית על מקרה בו המוכר מתכוון להקנאת החפץ. עולה מדבריו כי המוכר יכול לכוון ובכך לפטור את הקונה מהצורך שלו בכוונה לקניין החפץ[8].
אולם הנתיבות לא מסתפק בחילוק הזה, ומציע עוד חילוק. הוא מחלק בין מכירה למתנה. במתנה מספיקה רק דעתו של הנותן, כיוון שניתן לאמוד את דעתו של המקבל לכך שהוא רוצה את המתנה. אך במכירה לא ניתן לוותר על כוונתו של הקונה כיוון שלא תמיד המכירה משתלמת לו.
אלא שהדברים לא פשוטים. לכאורה, הסברו הראשון של הנתיבות עומד בפני עצמו, ומדוע הוא נזקק לחילוק הנוסף? לא זאת בלבד, אלא שהנתיבות עצמו כותב בפירוש כי אומדן דעת אינו מספיק כדי להוות כוונה לקניינו של המקבל, וכיצד פה הוא מחלק על בסיס ההבדל באומדן הדעת של המקבל?
אפשר להציע הסבר לדברי הנתיבות, ולומר כי למרות שהוא לא נזקק לחילוק בין מכירה למתנה, הוא מביא אותו כיוון שהחילוק הזה חשוב לו. הנתיבות מבין שהעברת בעלות על חפץ נעשית על ידי הסכמה בין שני הצדדים לפעולה המשפטית. על כן הכוונה משמשת במעשי הקניין בשני אופנים. היא משמשת כמעשה הקניין שמחיל את הבעלות החדשה, ולצורך כך יש צורך בכוונה מפורשת של אחד הצדדים ולא ניתן להסתפק באומדן. אבל יש צורך נוסף והוא בהסכמת שני הצדדים לקניין. את ההסכמה, בניגוד לכוונה המחוללת, אפשר להשיג רק על ידי אומדן דעת, ואין צוך באמירה מפורשת.
עד כה התייחסנו רק לשאלת כוונתו של הזוכה בחפץ, יש לבצע דיון מקביל גם לגבי נותן החפץ. דיון זה נפתח בגמרא במסכת בבא קמא. הגמרא עוסקת בשליח ששינה משליחותו. מדברי רבי יוחנן עולה כי אם השליח קונה שעורים במקום חיטים אז לפי רבי יהודה המשלח מקבל בעלות על השעורים. בני ארץ ישראל מלגלגים על הסברו של רבי יוחנן כיוון של רבי יוחנן, כיוון שכדי שיעשה קניין המקנה צריך לדעת למי הוא מקנה.
רב שמואל בר ססרטי מקשה על בני ארץ ישראל, ואומר שלפי דבריהם לא מובן מדוע במצב בו השליח כן עושה את שליחותו הקניין עובד, הרי גם במקרה זה המקנה לא יודע למי הוא מקנה. קושייתו של רב שמואל בר ססרטי גורמת לפרשנים להבין[9] שהוא חולק על בני ארץ ישראל[10].
טענתם של בני ארץ ישראל מורכבת משתי טענות. הטענה האחת היא שיש צורך בכוונתו של המקנה. אולם בני ארץ ישראל לא מסתפקים בכוונתו של המקנה ודורשים גם שהמקנה ידע מי הקונה, ואם הוא לא יודע מי הקונה, הקניין לא מתבצע. רב שמואל בר ססרטי יכול לחלוק על כל אחת מהטענות הללו.
אם כך, ישנה אפשרות לפרש את המחלוקת בעצם הצורך בכוונתו של המקנה. לפי רב שמואל בר ססרטי הפעולה הקניינית נעשית כולה על ידי הקונה והמקנה לא לוקח בה צד משמעותי.
אפשרות נוספת מסיטה את המחלוקת לשאלה האם המקנה צריך לדעת בדיוק מי הקונה. גם כאן ניתן להלך בשני נתיבים בדעתו של רב שמואל בר ססרטי. הנתיב האחד מקרב את הצדדים החולקים וטוען שלפי שניהם כוונתו של המקנה משפיעה על החלות הקניינית, וההבדל בין האמוראים נעוץ בשאלה האם פעולתו של המקנה היא חד צדדית והוא רק מסיר את בעלותו, או שהוא גם צריך להקנות את הבעלות החדשה על החפץ לאדם אחר.
נתיב שני, המקטב את המחלוקת האמוראים ושם בבסיסה את השאלה האם כוונתו של המקנה היא מהותית. הוא טוען שלפי רב שמואל בר ססרטי גם יש צורך בכוונה למכור, אך כוונה זאת לא מופעת מהשאלה מי הוא הקונה, המוכר רק צריך לרצות שהקניין יתבצע. כלומר, הכוונה כאן היא בגדר הסכמה לעסקה. אם מטרת העסקה היא רווח ממוני, המוכר לא צריך לדעת האם הוא מקבל את כספו מפלוני או מאלמוני.
כמובן שההבנות השונות בדעתו של רב שמואל בר ססרטי משפיעות גם על הדרך בה יש להבין את דעת החולקים עליו. בני ארץ ישראל יכולים לטעון כי רק המקנה צריך להתכוון לקניין. זאת עקב כך שכוונת הקניין מסמנת שהמקנה אכן קיבל את פעולת הקניין. לפי זה הקונה אף פעם לא צריך להתכוון, ובני ארץ ישראל חולקים על הדין של רב יוסף.
לחלופין, בני ארץ ישראל יכולים גם לקבל את את הצורך בכוונתו של הקונה. ניתן להפריד אותה מכוונתו של המקנה, כך שכוונתו של המקנה פועלת על הקניין באופן עצמאי, וכוונתו של הקונה אמורה רק להשלים את מעשה הקניין שהוא עושה. אך אין הכרח להפרדה זאת, וניתן לומר שכוונת הקונה והמקנה פועלות באותו מישור, ואולי אפילו משלימות זו את זו.
סיכום
נראה כי ישנו דין פשוט לפיו יש צורך להתכוון לקניין כאשר אדם זוכה בחפץ מההפקר, וצורך זה מספיק כדי לבטל את הקניין במידה והוא לא מתממש. רש"י מבין שהכוונה היא חלק ממעשה הקניין, זאת לעומת הרא"ש ממנו נראה כי הכוונה צריכה להיות לעצם הקניין. מעבר לשאלה למה האדם צריך להתכוון צריך לשאול האם כוונת הקניין עובדת באותו מישור כמו מעשה הקניין, כך שהם יכולים לחפות אחד על השני במקרים מסוימים. החת"ם סופר כותב כי אין צורך בכוונה חיובית, ורק אם יש כוונה שלא לקנות היא מבטלת את הקניין.
בראשונים עולה שבמצב בו אדם לא זוכה בחפץ מהפקר, אלא מקבל את החפץ מאדם אחר אין צורך שהקונה יתכוון לכך. ניתן לטעון שהחלוקה היא קטגורית בין מצב בו יש מקנה למצב בו אין מקנה. אך הנתיבות לא מוכן לקבל את הקביעה הזאת ואומר שהסיבה בגינה הקונה לא צריך להתכוון היא כי דעת המקנה משלימה את החוסר.
האמוראים נחלקים בשאלה האם יש צורך גם בכוונת המקנה. מחלוקת זאת יכולה להיות בעצם מקומו של המקנה בקניין, האם יש לו חלק פעיל או שהוא רק צריך להסכים לקניין. לחלופין אפשר לצמצם את המחלוקת ולומר שלפי כולם יש צורך בכוונה של המקנה, השאלה היא רק האם כוונתו צריכה להיות להקנות את החפץ לאדם ספציפי או מספיק שהוא יתכוון לוותר על בעלותו.
[1] הטעות בה הגמרא עוסקת היא רק בעניין זוטר, הבעלות של החפץ לפני שהיה הפקר. בעניין טעות גדולה יותר ישנה מחלוקת. הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל טו בימן ב) כותב כי גם אם הקונה התכוון לקנות מאדם חפץ, והתברר שהחפץ היה הפקר הוא קונה אותו.
[2] הקהילות יעקב (בבא בתרא סימן כז) נוקט שיש צורך גם בכוונה הגורמת להשלמת מעשה הקניין וגם כוונה הנבדלת ממעשה הקניין. רבי דוד פוברסקי (יבמות אות תרכד) מחלק בין מעשי קניין שונים. מעשי קניין שמסמלים הכנסה לרשות עובדים באופן עצמאי מהכוונה, זאת לעומת קניין כסף ושטר אז הכוונה היא חלק ממעשה הקניין ואין אפשרות שאדם אחר יוכל לעשות את מעשה הקניין.
[3] גמרא זאת עוסקת העניין ההתחייבות של האדם על תקלה הנמצאת ברשות הרבים. ניתן לדחות את מסקנת התוספות ישנים מסוגיה זאת ולומר שהגמרא כלל לא עוסקת בקניין ממוני אלא בקניין לעניין התחייבות. ועיין בשיערי ההוא מרבנן בר יומיה הלכות נזקי ממון סוגיה ס: בור האמור בתורה.
[4] לפי זה דינו של רב יוסף מניח כי לא ניתן לכפות אדם לקנות חפץ. אדם שלא רוצה בקניין אלא רוצה לעשות פעולה אחרת לא מוכרח לסייפ את הפעולה כבעלים של החפץ. ניתן אפילו להקצין את הדברים ולומר כי הרצון השלילי שווה ערך להפקרת החפץ. ועדיין הדברים לא מיושבים עד הסוף שכן לפי רב יוסף האדם לא קונה מלכתחילה את החפץ.
[5] הדברי יחזקאל (סימן נג אות ג) טוען שמכך שהרשב"א מביא פרשנות אחרת הוא חולק על הראב"ד ולא מקבל את החילוק הזה. אולם לכאורה, אין הכרח לדבריו, כיוון שנראה שהרשב"א חולק על הראב"ד רק פרשנית, אך מקבל את החלוקה הדינית שהוא עושה. הראיה שכך אכן הדברים היא מקור נוסף שמביא הדברי יחזקאל ממנו עולה כי גם הרשב"א מקבל את החלוקה בין מקרה של דעת אחרת מקנה לעניין זה.
[6] לכאורה ניתן להציע את החלוקה הזאת כחלוקה הראשונית בקצות, אולם הוא נסוג ממנה עקב כך שהיא לא מתיישבת עם דברי הבית יוסף לעניין הצורך בכוונה בזכייה מגוי. ניתן לומר שהרשב"א לא מסכים לדין זה, כך שאין צורך לחזור מחילוק זה. כך או כך, חלוקה זאת מפורשת ברבי עקיבא איגר שטוען כי במקרה של דעת אחרת מקנה אין צורך בכוונת אף אחד מהצדדים.
[7] ראינו לעיל בסוגיה יז: הפקר כי הרשב"א אכן עושה מדרג כזה בין זכייה מהפקר לבין מכירה ומתנה.
[8] בחידושי רבי שמעון שקופ (בבא בתרא סימן ו) מסביר את הקצות באמירה כי הקניין יכול להתבצע על ידי כל אחד מהצדדים. לפי זה יש מי שהגביל את דברי הנתיבות שלא משנה מי הוא המתכוון לקניין דווקא לקניין חזקה, אבל בקניין כסף בו רק הקונה יכול לעשות את מעשה הקניין הוא גם צריך להיות מי שמתכוון לקניין.
[9] לכאורה, בגירסה שהייתה מונחת לפני הראב"ד (בבא קמא קב: ד"ה מתקיף לה) דבר זה מפורש בגמרא. התוספות (בבא קמא קב: ד"ה שאני) חולק וטוען שקושייתו של רב שמואל בר ססרטי לא מקבלת את פרשנותם של בני ארץ ישראל לדינו של רבי יוחנן ומעמידה אותם במצב בו המוכר לא יודע על השליחות, כך שמבחינה דינית גם רב שמואל בר ססרטי מקבל את דין בני ארץ ישראל הדורש כוונה גם מהמוכר. ובברכת אברהם (בבא קמא קב: ד"ה בענין מי הודיע לבעל החיטין אות ז) מקשה על האפשרות לפיה אין מחלוקת דינים בין האמוראים. וצ"ע
[10] רבי אבהו מתרץ את קושייתו של רב שמואל בר ססרטי ואומר שיש דין מיוחד בשליחות שגורם לקניין כאשר השליחות מתבצעת כמתוכנן. הפרשנים נחלקו בשאלץ דרך הפעולה. האם החפץ נקנה לשליח והוא מזכה אותו למשלח או שמא הקניין עובר ישירות למשלח.