סוגיה ל: מחזרת

רקע

על מנת להשלים את המקרים בהם חייבים על אכילה ברשות הרבים, נעסוק בסוגיה זאת בדין של בהמה מחזרת.

מקורות

א. בבא קמא משנה בדף יט:

בבא קמא כא. "כיצד משלמת… דקיימא בקרן זווית"

ב. רש"י בבא קמא יט: ד"ה מצידי

     רש"י בבא קמא כא. ד"ה אמר רב ובמחזרת, פטורה, וקמה בצידי רחבה, פשיטא, דקיימא

     תוספות בבא קמא כא. ד"ה ובמחזרת, דקיימא, כי פליגי

     רשב"א בבא קמא כא. ד"ה מחזרת

     רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ג הלכה ט

הסבר הסוגיה

אכלה מתוך הרחבה – משלמת מה שנהנית, מצדי הרחבה – משלמת מה שהזיקה;
מפתח החנות – משלמת מה שנהנית, מתוך החנות – משלמת מה שהזיקה.   

[בבא קמא יט:]

המשנה העוסקת בחיובי שן מונה את המקרים בהם הבהמה פטורה מתשלום כלל הנזק וחייבת רק על מה שנהנית. כאשר הבהמה אוכלת מהרחבה היא משלמת מה שנהנית. ברם, אם הבהמה אוכלת מצידי הרחבה היא משלמת על כל הנזק שעשתה. בדומה, אם הבהמה אכלה מפתח החנות היא פטורה ומשלמת מה שנהנית, ואם אכלה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה. אלא, שנראה שיש סתירה במשנה. מצד אחד חייבים על אכילה מצידי הרחבה, ומצד שני פטורים על פתח החנות, שלכאורה נמצא גם הוא בצידי הרחבה.

סתירה זאת, היא ככל הנראה מה שחייב להעמיד את רב לומר שלא חייבים על צידי הרחבה אלא אם הבהמה מחזרת את ראשה. כלומר הבהמה נמצאת במרכז הרחבה אלא שהיא אוכלת מצידיה על ידי כך שהיא מזיזה את ראשה.

שמואל חולק על רב, ואומר שאם בהמה עומדת במרכז הרחבה היא תמיד תהיה פטורה, בין אם הזיזה את ראשה הצידה ובין אם לא, ומה שהמשנה מחייבת על צידי הרחבה, זה כשהבהמה ממש עומדת שם. שמואל מוכיח את דבריו מהדין של פתח החנות, שם חייבים מציאותית לומר שהבהמה מחזרת, כי אם לא, היא עומדת בצידי הרחבה, והדין הוא שפטור. רב מתרץ שיש דרך בה הבהמה אוכלת מפתח החנות בלא חיזור והוא שהחנות עומדת בקרן זווית.

רש"י מסביר במשנה שהחיוב על צידי הרחבה הוא מצד שינוי. לפי דבריו, רב ושמואל נחלקו מה בדיוק השינוי במשנה. לפי רב השינוי הוא תנועת החיזור שאיננה רגילה לבהמה. שמואל חולק על רב ואומר שחיזור הוא דרך הבהמה, אבל אין דרכה ללכת בצד הדרך.

לפי הסבר זה כשהבהמה מחזרת את ראשה לפי רב חייב חצי נזק מדין קרן ולפי שמואל פטור, וכשהבהמה עומדת בצידי הרחבה לפי שמואל חייב כי הדבר משונה, ורב יכול לחלוק על שמואל או להודות לו, כתלות בשאלה האם הוא סובר שהדבר משונה או לא.

העולה מדברי רש"י, לפי איך שהסברנו, הוא שגם עמידה בצידי הרחבה יכול להיחשב שינוי. דבר זה הוא מעט מרחיק לכת כיוון שעד כה הגדרנו שינוי על פי טבע הבהמה, וכאן הבהמה הולכת לפי דרכה, וכל השינוי הוא שהיא לא מתנהגת על פי חוקי בני האדם, שהבהמה לא אמורה ללכת בצידי הרחבה.

נראה לומר שתפיסתו של רש"י היא שרשות הרבים היא דבר מוחלט. בכל מקום שמוגדר כרשות הרבים, מותר לבהמה ללכת, ואם היא אוכלת שם פטור. כל מקרה בו חז"ל מחייבים את הבעלים לשלם למרות שהבהמה שם חייב להיות מדין קרן, כי על שן ורגל פטור ברשות הרבים.

אולם, ניתן למתן מעט את פירושו הקיצוני של רש"י בסוגייתנו[1]. רש"י נוקט בשני מושגים שונים בביאור דברי שמואל. הוא מסביר את הפטור של מחזרת מצד "אורחה", ולגבי החיוב בצידי הרחבה הוא אומר "שאין דרך שוורים ללכת שם הלכך לאו כר"ה דמי". המושג "אורחה" קשור לדברים שהבהמה עושה או לא עושה בטבעה, בעוד "אין דרך"[2] תלוי בחוקי האנשים[3].

התוספות[4] אומר שמחלוקת רב ושמואל היא בהגדרת רשות הרבים. לפי רב, כל מקום שהבהמה יכולה להגיע אליו דרך הליכתה נחשב רשות הרבים, ואם היא צריכה להזיז את ראשה כדי לאכול את הפירות, סימן שהפירות מונחים ברשות הניזק. שמואל חולק כי לפיו לא יכול להיות מקום בו מותר לבהמה ללכת וייחשב חצר הניזק ואומר שרק צידי רשות הרבים הם מקום שבתוך רשות הרבים ונחשבים חצר הניזק.

התוספות מבין שהאמוראים נחלקו בשאלה כיצד מגדירים את רשות הרבים לנזיקין. לפי רב הרשות מוגדרת על ידי הניזק, ולכן בצידי רשות הרבים, שם יש לניזק רשות להניח את פירותיו הרשות היא רשות הניזק, והמזיק תמיד יהיה חייב, בין אם הגיע לשם על ידי עזיבת הרחבה, ובין אם על ידי הזזת הראש. לפי שמואל הרשות מוגדרת על פי המזיק ולכן בכל מקום בו מותר למזיק ללכת הוא פטור, גם אם הזיז את ראשו. לבהמות אסור ללכת בצידי הרחבה, ולכן במצב בו הפרה הלכה בצידי הרחבה היא חייבת על מה שאכלה[5].

הרשב"א מסביר את מחלוקת האמוראים באופן אחר ואומר שהשאלה היא שאלה של זכויות. דרך העולם היא שבמרכז הרחוב בהמות הולכות, ובצידי הרחוב אנשים שמים את פירותיהם. לפי רב כשהניזק שם את פירותיו בצד הרחוב הוא פעל כמו שצריך, ולכן בכל מקרה המזיק יהיה חייב במידה ואכל משם את הפירות. לפי שמואל, למרות שהפירות היו במקום בו יש לבעליהם רשות להניח אותם, כיוון שהבהמה הלכה במקום בו מותר לה ללכת, היא פטורה על אכילת הפירות[6].

הרמב"ם מפרש את המילה מחזרת לא כהטיית הראש, אלא כחיזור של הבהמה. הבהמה עוברת בהליכתה בין הפתחים ואוכלת מהם. הוא שם את המקרה של רב באותו ציר עם עמדה והלכה. על כן נראה לפרש את סברתו של רב ולומר שלבהמה מותר ללכת במסלול שלה, ואף לעמוד שם, אבל אסור לה לסטות מהמסלול ולחזר אחר כל הפירות שבצידי רשות הרבים[7]. שמואל חולק ואומר שלבהמה מותר גם לסטות ממסלולה. על כן הוא מסביר את החיוב במשנה בכך שהוא מגדיר את החנות ואת צידי הרחבה כרשות הניזק[8].

בירושלמי מובא תירוץ אחר לקושיה, כיצד לפי רב שאומר שחייב על מחזרת פטור על אכילה מפתח החנות, על אף שניתן להגיע לפתח החנות רק בחיזור. רבי יוסי בי רבי בון מעמיד את המקרה של פתח החנות בחמור שטעון גדיים. החמור צריך לחזר ולכן גם הוא יתחייב על אכילה מפתח החנות, לעומת זאת פני הגדיים מופנות כלפי החנויות ולכן הם ייפטרו, ועליהם מדברת המשנה כשהיא אומרת שפטור מפתח החנות.

התירוץ בירושלמי מובן היטב לפי שיטת רש"י והרמב"ם שתולים את שיטתו של רב בפעולה. רש"י יפרש שהחמור משנה בניגוד לגדיים שאינם משנים. הרמב"ם מסביר שהחמור סוטה מההילוך שלו בעוד הגדיים ממשיכים בדרך ההילוך. אמנם לשיטת תוספות והרשב"א שאומרים ששיטת רב אינה תלויה בפעולה אלא במקום ההנחה לא מובן כיצד הפירות שנצאים באותו המקום נחשבים ברשות הניזק כלפי החמור, וברשות הרבים כלפי הגדיים?

התוספות נדחק להמיד את המקרה של הירושלמי כתירוץ מציאותי. המקום אליו הגדיים מגיעים הוא ודאי רשות הריבם, ואם החמור יאכל מאותו המקום הוא יהיה פטור. אלא שבהחזרת הראש הוא מגיע למקום יותר פנימי בחנות מהגדיים והוא מוגדר כבר כרשות הניזק.

הרשב"א מפרש את הירושלמי בדרך דומה לרמב"ם. כיוון שהוא לא קובע שמקום הגעת החמור בחיזורו הוא רשות אחרת, ורק אומר שזכותו של בעל הפירות להניחם במקום זה, הוא יכול לומר שהטלת האחריות על החמור מצד זכותו של בעל הפירות היא רק כאשר הוא אוכל בכיוון הליכתו אבל הגדיים אינם סוטים ממסלולם ולכן כאשר הם אוכלים מפתח החנות האחריות מוטלת על בעל הפירות, כי לבעל החמור יש זכות לשנע את הגדיים על גביו כשפניהם הוא לא לכיוון ההליכה.

סיכום

רב ושמואל נחלקו בשאלה האם יש חיוב בהחזרת הראש ברשות הרבים או לא. הראשונים נחלקו בהסברת מחלוקת האמוראים. לפי רש"י המחלוקת היא בשאלה האם החזרת הראש היא שינוי או לא. לפי הסבר זה ניתן לומר שרב מודה לשמואל שהליכה בצידי רשות הרבים הוא שינוי, וניתן לומר שהם חולקים גם על זה. דרך אחרת להסביר את רש"י היא לומר ששמואל מגדיר את צידי הרחבה כרשות הניזק כיוון שהבהמות לא יכולות להסתובב שם.

תוספות אומר שמחלוקת רב ושמואל היא בשאלה האם רשות הניזק מוגדרת על ידי המזיק או הניזק. לפי רב הרשות מוגדרת על ידי הניזק, ולכן בצידי הרחבה, ובמקום אליו הבהמה לא יכולה להגיע בדרך הילוכה לניזק יש רשות להניח את פירותיו והמזיק יהיה חייב. שמואל חולק ולפיו הרשות מוגדרת על ידי המזיק, ולמזיק יש רשות ללכת בכל הרחבה, חוץ מצידיה, ולכן רק כשעמד או הלך בצידי הרחבה הוא חייב.

הרשב"א מסביר בדומה לתוספות, אלא שלפיו אין פה שאלה של הגדרת רשויות, אלא שאלת תיעדוף זכויות. לפי רב למזיק אין רשות לחזר, לכן בכל מקרה בו הוא עשה את זה בהמתו תהיה חייבת על הפירות אותם אכלה. לפי שמואל למזיק מותר לחזר לכן הוא יהיה פטור על כל הפירות שהוא אוכל ברשות הרבים חוץ מאלו המונחים בצידי הרחבה.

הרמב"ם מפרש את המחלוקת בנוגע לבהמה שסטתה ממסלולה. רב אומר שהרשות של הבהמה היא ללכת ממקום למקום אבל אין לה רשות לסטות מהמסלול. שמואל חולק ואומר שלבהמה יש רשות להסתובב בכל הרחבה, ולכן גם אם היא חיזרה המזיק פטור מתשלומי נזק. כדי להסביר את המשנה שמחלקת בין מקרה בו הבעלים חייב בנזק לבין מקרה בו הבעלים חייב רק על הנאה, הוא מגדיר את רשות הרבים רק כמרכז הרחבה, שם נמצא גם פתח החנות.

הירושלמי מביא מקרה בו חמור טעון גדיים אוכל מפירות בחיזור, והגדיים אוכלים בלא חיזור. הדין במקרה הזה לפי רב הוא שעל מה שאכל החמור הבעלים חייב, ועל מה שאכלו הגדיים פטור. רש"י מסביר שלפי רב החמור חייב על חיזור בגלל שינוי, והרשב"א מחייב על חיזור מצד זה שאין למזיק רשות לחזר ולכן חייב על אכילתו. התוספות נזקק לומר שמקום אכילתו של החמור הוא רשות הניזק ולכן חייב, והגדיים אוכלים מרשות הרבים.

---

[1] גם תפיסה קיצונית לפיה לא יכול להיות מקרה בו בתוך רשות הרבים לא יכול להיות שחייב, כמו שעולה מפירושו של רש"י לקופצת, צריך להגדיר מהי רשות הרבים. עד כה ההגדרות שיש לנו לרשות הרבים הן לעניין שבת וטומאה, ויכול להיות שההגדרות הללו נובעות מגורמים שלא שייכים בדיני נזקים.

[2] חילוק זה אינו מוכרח שכן בדברי רש"י בדף כא: (ד"ה מחזרת איכא בינייהו) רש"י כותב: "אין דרכה להחזיר ראשה ולאכול אלא להלך". רואים שרש"י משתמש במינוח אין דרך, גם כדי לדבר על טבע הבהמה.

[3] לפי הסבר זה, צריך לומר שרש"י פירש את המשנה כשיטת רב. וצ"ע מדוע רש"י העדיף את שיטת רב על פני זאת של שמואל.

[4] רבינו פרץ טוען שברש"י יש שתי לישנות. יש את הלישנא קמא שהיא כמו כתב רש"י במשנה, שהחיוב על צידי רחבה הוא מדין קרן, ומחלוקת רב ושמואל היא על מה מוגדר כשינוי, האם החזרת הראש או הליכה בצידי הרחבה. הלישנא בתרא היא על פי פירוש רש"י בגמרא והיא כשיטת התוספות.

[5] ובאופן זה עולה גם שהרא"ש (סימן ז) מפרש את הסוגיה לשיטתו כשמואל, שכל מקום אליו הבהמה יכולה להגיע בדרך הליכתה נחשב רשות הניזק. את שיטת רב הוא מסביר (סימן ד) בכך שהוא משווה בין מחזרת לקופצת, שכיוון שהבהמה לא יכולה להגיע בדרך הילוכה וצריכה להטות את ראשה המקום מוגדר כרשות הניזק.

[6] הרשב"א עיקבי בשיטתו לפיה ההתנהלות ברשות הרבים היא משחק של זכויות. בניגוד לרשויות פרטיות שם יש אדם שזכותו נפגעת באופן ברור, רשות הרבים היא המקום של כולם, וחכמים מנסים לגרום להתנהלות שמצד אחד תפגע בזכותם של כמה שפחות אנשים פרטיים, במקביל לכך שתתאפשר לחברה להתקיים ולהתפתח. לכן הרשב"א מפרש שחייב במשא שעל גבי בהמות, כדי לקיים מסחר תקין, וכך הוא מפרש (נ. ד"ה הא דאוקי) גם את הפטור של חפירה לבניית יסודות כדי לאפשר התפתחות תקינה של החברה (עיין לקמן סוגיה עד: מזיק ברשות).

[7] לפי פירוש זה רב יודה שבהטיית הראש פטור מתשלומי נזק, כיוון שאין כאן סטייה משמעותית מהמסלול.

[8] אולם הרמב"ם כותב בפירוש המשנה כרב, וצ"ע.