סוגיה ד: קניין חזקה
*
רקע
בסוגיה זאת נעסוק בקניין חזקה, הדרך השלישית המופיעה במשנה לקניין קרקעות. נבחן את אופי מעשה הקניין בעזרת הלימודים השונים המובאים בתלמודים, ולפי ההבנות השונות ננסה לעמוד על הדינים.
מקורות
א. קידושין כו. "ובחזקה מנלן… במה ירשתם בישיבה"
בבא בתרא נב:-נג. "תני רב הושעיא… וארוח לה מיא"
ב. ירושלמי קידושין פרק א הלכה ה "חזרו להיות קונים בכסף… כתיב וכתוב בספר וחתום"
תוספות רא"ש קידושין כו. ד"ה במה תפשתם
[רשב"ם בבא בתרא נג: ד"ה הציע מצעות
תוספות בבא בתרא נג: ד"ה המציע מצעות]
ג. רשב"ם בבא בתרא נג. ד"ה מתנה
רא"ש בבא בתרא פרק א סימן ג "רב אשי אמר… א"ל לך חזק וקני"
[אבן האזל הלכות שכנים פרק ב הלכה י ד"ה והנה תירוץ "וביאור לביאורו…"]
ד. גמרא בבא בתרא נד. "איתמר…:
רשב"ם בבא בתרא נד. ד"ה לא קנה אלא מקום מכושו בלבד
ריטב"א בבא בתרא נד. ד"ה ושמואל אמר לא קנה אלא מקום מכושו
ה. רמב"ן קידושין כו. ד"ה לא שנו
ו. קידושין כז.-: "יפה כח חזקה… חד הוא"
בבא בתרא סז.-: "מכר לו חולסית" עד המשנה (הראשונה)
רשב"ם בבא בתרא סז. ד"ה כיון שהחזיק עד "בכולהו דמי"
רמב"ם הלכות מכירה פרק א הלכות יט-כ
ז. רמב"ם הלכות מכירה פרק א הלכות ח-טז, הלכות מתנה פרק ב הלכות ב-יב
הסבר הסוגיה
ובחזקה. מנלן? אמר חזקיה. אמר קרא: ושבו בעריכם אשר תפשתם, במה תפשתם? בישיבה. דבי ר' ישמעאל תנא: וירשתם אותה וישבתם בה, במה ירשתם? בישיבה
[קידושין כו:]
המשנה בקידושין אומרת שניתן להעביר בעלות על שדה גם בכך שקונה מחזיק בו. המשנה במסכת בבא בתרא מסבירה ואומרת שהקניין מתבצע כאשר הקונה נועל[1] פורץ או גודר את השדה. המכנה המשותף של הפעולות הללו, כפי שמודגש בגמרא הוא העובדה שהן מועילות לקרקע.
הגמרא בקידושין מביאה שתי אפשרויות למקור ממנו לומדים את הקניין הזה. אפשרות ראשונה מציע חזקיה היא ללמוד חזקה מגדליה שאומר לשארית הפלטה הנשארת בארץ לתפוס שדות על ידי ישיבה בהם, ומכאן ניתן ללמוד שישישבה היא דרך קניין. האפשרות השניה, המועלת בבית מדרשו של רבי ישמעאל, היא ללמוד קניין חזקה מדברי משה לעם שהם ירשו את הארץ בכך שהם ישבו בה.
מקור נוסף ומפתיע לקניין חזקה מובא בירשולמי. הירושלמי לומד את כל קנייני הקרקע מאותו הפסוק: "שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים". תחילת הפסוק המספרת על כך ששדות בכסף יקנו מלמדת שניתן לקנות שדה על ידי פעולה של נתינת כסף. "וכתוב בספר וחתום" מעיד על כך שגם ראיה על הבעלות החדשה מספיקה כמעשה קניין. אם כך כשהנביא אומר "והעד עדים" לא יכול להיות שכוונתו לומר שראיה מספיקה, כיוון שהוא כבר אמר זאת, ואם כן ניתן ללמוד שאפילו בלי ראיה יש דרך בה אפשר לקנות קרקע, והיא פשוט שיש עדים על כך שהקרקע של אותו האדם, כלומר שהוא המחזיק בה.
התפיסה העולה מהמקור שהירושלמי מביא לקניין חזקה היא שקניין חזקה הוא תחילת השהות של הקונה בקרקע. הצגת הבעלות על השדה היא המקנה את הקרקע לקונה. לכאורה, תפיסה זאת עולה גם מהתלמוד הבבלי. הצורך הוא לא בביצוע פעולה אלא בישיבה בקרקע בלבד ניתן לקנות אותה. אולם הרא"ש מקשה על התפיסה הזאת ושואל כיצד ניתן לקנות קרקע בישיבה, הרי המשנה במסכת בבא בתרא אומרת שחזקה היא ביצוע פעולה המועילה לשדה?
הרא"ש מציע שני תירוצים. נתחיל בתירוץ השני. תירוץ זה מבוסס על גמרא בבבא בתרא המתייחסת לפריסת מחצלות על הקרקע כפעולה שיכולה לשמש כחזקה[2]. נמצא אפוא שהפעולה לא חייבת להואיל לקרקע, אלא כל שימוש של האדם בקרקע המראה את בעלותו יכול להוות פעולת חזקה[3], וכך כותב גם הרשב"ם. תפיסה זאת מתכתבת עם מה שראינו עד כה לפיו פעולת החזקה מסמנת את תחילת ההנאה של הבעלים החדש בקרקע.
התוספות מפרש את דין פריסת מחצלות אחרת מהרשב"ם. קודם כל, התוספות מצמצם את חידוש הגמרא רק למקרה הספציפי בו האדם פורס מחצלות, אבל אם הוא יושב או הולך או אפילו נשכב על גבי מחצלות שכבר נמצאות על הקרקע הוא לא קונה אותה. לאחר מכן הוא נדרש לשאלה מה מיוחד בפריסת מחצלות הגורם לפעולה זאת להוות פעולה בה ניתן לקנות את הקרקע בקניין חזקה. התשובה שהוא נותן היא שפריסת מחצלות היא הגבהה חשובה.
מדברי התוספות עולה שפריסת מחצלות יכולה לשמש כחזקה, למרות שהיא לא מתקנת את הקרקע כי היא פעולה חשובה. בניגוד לתפיסה שעלתה ברשב"ם ובתירוץ השני ברא"ש, ברור כי לפי התוספות פעולת החזקה צריכה להיות פעולה מובחנת וחשובה. בהתחלה הצורך בחשיבות הפעולה גורם לכך שממש צריך לתקן את הקרקע, אלא שדין פריסת מחצלות מכריח את התוספות להרחיב את המנעד ולקבל גם פעולות אחרות שגם הן חשובות. ניתן אולי להכליל אותן תחת כותרת דומה לזאת שראינו ברשב"ם, פעולות שמביעות בעלות על הקרקע. אבל אצל התוספות הפעולה עצמה היא מה שקונה את הקרקע ולא תחילת השהות בקרקע.
כדי לענות על שאלת המקור לדין חזקה התוספות ייאלץ להסביר את המקור כפי שהרא"ש עושה זאת בתירוצו הראשון. הרא"ש מציע שבדרך כלל אדם היושב בקרקע מבצע איזה פעולה המשפרת את הקרקע אותה ניתן להחשיב כחזקה. נמצא שהישיבה היא לא זאת המקנה את הקרקע, אלא רק סימן לכך שככל הנראה הקרקע נקנתה. כלומר, לא השהות בקרקע גורם את הקניין, אלא מעשה התיקון בקרקע.
ההבדל התפיסתי בין הרשב"ם לתוספות כמו גם בין התירוצים השונים ברא"ש משקף את המחלוקת בהבנת הבעלות. התוספות והתירוץ הראשון של הרא"ש, המקדשים את המעשה בקניין החזקה, מניחים שמעשה הקניין הוא סמל לגמירות הדעת של שני הצדדים, כי הבעלות היא בסך הכל עניין משפטי. לעומת זאת הרשב"ם והתירוץ השני של הרא"ש ששמים את הדגש על תחילת הנאתו של הקונה מהקרקע סבורים שבעלות היא שליטה, ולכן כדי להעביר בעלות מספיק שהקונה יביע שליטה על הקרקע.
מחלוקת זאת מתפרסת גם להסברי הראשונים את האמירה לך חזק וקנה. התוספתא מגבילה את פעולת החזקה רק למצב בו החזקה מתבצעת למול המוכר. הגמרא תמהה על הגבלה זאת ומחלקת בין מצב בפניו בו תמיד קונה בחזקה לבין מצב בו החזקה לא מתבצעת מול הקונה אז המוכר צריך לומר לקונה שילך יעשה חזקה ובה יקנה.
הרשב"ם מסביר את האמירה הזאת כביטוי לגמירות דעת. במידה והמוכר לא אומר לקונה לך ותקנה, היה חשש שעד לשלב פעולת הקניין המוכר יחזור בו, והוא רשאי לעשות כך כיוון שהקניין עוד לא נגמר והקונה עוד לא ביצע פעולת חזקה בקרקע. על כן קבעו שהמוכר יגיד באופן מפורש שהוא מוכן לכך שהקניין יתבצע בחזקה.
מדברי הרא"ש עולה פירוש אחר להסבר אמירתו של המוכר לקונה שיקנה את הקרקע בחזקה. הרא"ש עוסק בדברי רב אשי שאומר שכדי ששותפים יחלקו ביניהם שדה כל אחד מהם יחזיק חלק אחר של הקרקע ובכך תיקנה החלוקה. הוא שואל מה החידוש בדברי רב אשי, הרי ברור שניתן לקנות בעזרת חזקה, ולכן הרא"ש מחדש שלפי רב אשי אין צורך באמירה של אחד הצדדים לצד השני שיקנה את השדה. כדי לנמק את הקביעה ששותפים יכולים לחלוק את השדה ביניהם בלא האמירה, הרא"ש מחלק בין מצב בו לקונה אין חלק בקניין אז יש צורך באמירה מפורשת מצד המוכר שהקונה ילך ויקנה, בעוד במצב בו לקונה יש בעלות כלשהי ומרחיבים אותה האמירה לא נצרכת.
נראה להסביר את החילוק של הרא"ש ולומר שההבדל בין מצב בו לקונה כבר יש בעלות כלשהי על הקרקע למקרה ההפוך גורם להבדל בחוזק מעשה הקניין הנדרש. אם כן, עולה מדברינו כי האמירה של המוכר לקונה שיבצע פעולת חזקה מעצימה את פעולת הקניין שלו. לכן כאשר לקונה יש כבר קצת בעלות, מספיק לו לקנות גם בלא האמירה.
על אף זאת, אין הכרח לומר, ואפילו לא נראה שהרא"ש חולק על הרשב"ם, וגם לפי הרא"ש האמירה של המוכר באה לציין גמירות דעת. ברם, בעוד לפי הרא"ש גמירות הדעת שיש באמירה מחזקת את פעולת הקניין, מהרשב"ם נראה שהן עובדות במישורים שונים לגמרי. אבן האזל מטעים את הדברים ואומר שהאמירה של המוכר לקונה לפי הרשב"ם היא בסך הכל נתינת רשות לבצע את הקניין ואיננה קשורה לקניין.
רב ושמואל נחלקו בשאלת שיעור הקניין. רב הונא מביא את דברי רב הסבור כי אם הקרקע מגודרת אז מספיקה פעולת ניכוש אחת קטנה מספיקה על מנת לקנות את השדה. שמואל חולק וטוען שהמנכש קונה רק את האיזור בו ניכש, אבל את שאר השדה הוא לא קונה בפעולה זאת.
הריטב"א מבאר את דברי שמואל ואומר שכוונתו היא שפעולת הניכוש היא פעולה שמועילה לנקודה ספציפית, ולכן שמואל סבור שהיא יכולה לקנות רק את אותה הנקודה, ברם פעולה שמועילה לכל השדה, דוגמת הקדמת גדר תקנה את כל השדה על אף שהיא נקודתית.
הרשב"ם מבין את דברי שמואל באופן אחר. ראשית הוא מצמצם את שמואל למצב בו החזקה היא כדי לזכות בשדה הפקר, אבל בקניין מאדם אחר ודאי ששמואל מודה לרב שהשדה כולה נקנית על ידי ניכוש אחד. אם כן מחלוקת האמוראים היא רק במקום בו אדם אחר לא מקנה את השדה שם סכום הכסף לא מעיד על מה היה כלול בעסקה, כך שאפשר לפרש שהזכיה היא בכל השדה או רק בחלק מסוים, אבל במקרה בו אדם אחר מקנה את השדה השאלה הזאת לא מתעוררת בכלל.
נראה שהרשב"ם דבר בשיטתו שפעולת החזקה היא תחילת הבעלות על הקרקע ולכן ודאי שבניכוש אחד ניתן לקנות את כל הקרקע, ולכן הוא מסב את מחלוקת האמוראים על עניין אחר. לעומת זאת לפי הריטב"א ניתן להבין שמחלוקת האמוראים היא בדיוק כמו מחלוקת הראשונים שראינו. שמואל דורש פעולה חשובה המועילה לכל השדה, בעוד רב טוען שמרגע שהקונה מתנהג כמו הבעלים הדבר נחשב כחזקה.
הרמב"ן מציין שישנה מחלוקת ראשונים בשאלת המדרג בין סוגי הקניין השונים. הוא אומר שהרשב"ם טוען שבמקום בו כותבים את השטר, קניין כסף לא חל עד נתינת השטר, אבל קניין חזקה עובד כשלעצמו ולא מעוכב כתלות בשטר[4]. הנימוק שהוא מביא לכך הוא שקניין חזקה שם את הקרקע ברשות הקונה, כלומר במהלך הקניין הקונה משתלט על הקרקע[5].
אלא שהרמב"ן חולק על הרשב"ם. הוא אומר שלמרות שבקניין חזקה הקרקע נהיית ברשותו של הקונה, עדיין במקום בו נהוג לקנות בשטר מעשה קניין חזקה לא קונה לבדו. ראייתו של הרמב"ן היא שיש ברייתא המביאה את היתרונות של החזקה על פני דרכי הקניין האחרות, ולא מובא הבדל זה. מדבריו נראה שהוא לא חולק תפיסתית על הרשב"ם, אלא טוען שבשום מקום לא מצאנו הבדל בין מעשי הקניין השונים. לכן ניתן להבין שלמרות שמטרת מעשי הקניין היא להשתלט על הקרקע, כך שהיינו יכולים לחשוב שקניין חזקה המביע רעיון זה בצורה הטובה ביותר יהיה בדרגה גבוהה יותר, לאחר מיסוד מעשי הקניינים בהלכה רמתם שווה ואין ביניהם מדרג.
ההבדל המובא בברייתא בין קניין חזקה לשאר קניינים הוא היכולת של הקונה להחזיק שדה במקום אחד ולקנות באמצעותו שדות במקומות רבים. הרשב"ם מסביר את הדין הזה בעזרת טיעון המופיע בגמרות לפיו כל הקרקעות מחוברות ולכן ניתן להתייחס אליהן כאל קרקע אחת גדולה. אם כן, אפשר לעשות פעולה קניינית באחד השדות ובכך לקנות את כולם.
הרמב"ם לא מביא את הטעם הזה. נראה בפשטות לומר שהרמב"ם סבור שהוא לא טעם מהותי. פעולת החזקה לפי הרמב"ם באה להראות גמירות דעת של הצדדים לעסקה, ולכן יש צורך בטקס כלשהו, כך שלא מוכרח שתהיה הגבלה על מיקום השדות. זאת בניגוד לרשב"ם שמבין את קניין החזקה כשליטה וצריך להסביר כיצד שליטה במקום אחד מוכיחה שליטה על מקום אחר.
הגמרא במסכת בבא בתרא מביאה שתי לשונות בדברי רב נחמן החלוקים בשאלה האם בפעולת חזקה אחת ניתן לקנות שני שדות שתשמישם שונה. לפי הרמב"ם שסבור שפעולת החזקה היא טקסית שני הלשונות מובנים, שכן לא מופרך לומר שפעולת הקניין תחול רק על סוג מסוים של שדות ולא על כולם, אולם למסקנה הוא פוסק כלשון השניה לפיה החזקת שדה אחד מועילה כדי לקנות שדות, אף שסוג השדות שונה. לעומת זאת, הרשב"ם יסתדר מאוד עם החילוק של פעולת הקניין לסוגי שדות שונים, שכן הפגנת שליטה בשדה שזורעים אותו אינה דומה להפגנת שליטה בשדה אחר[6].
סיכום
קניין קרקע מתבצע גם על ידי פעולות המשפרות את הקרקע. התוספות לומד גם את המעשה הזה כסימן לגמירות הדעת בין הצדדים ולכן המעשה הוא העיקר. לעומת זאת הרשב"ם מבין שהעיקר הוא השליטה, ולכן כל הבעת שליטה על הקרקע מקנה אותה.
הרשב"ם לא מסתפק בלומר שפעולת הקניין צריכה להביע שליטה, אלא מוסיף לומר גם שלפי זה קניין חזקה המביע את השליטה באופן הטוב ביותר, זאת בניגוד לרמב"ן שסבור שלמרות שהרשב"ם מהותית צודק, ההלכה ממסדת את פעולות הקניין שיפעלו באותו האופן.
ההבדל המובא בברייתא בין חזקה לשאר קניינים הוא היכולת לקנות שדות בכמה מקומות שונים. הנימוק המובא לכך הוא העובדה שכל השדות מחוברים לכדור הארץ, נימוק זה יכול להיות מהותי או טכני. הגמרא במסכת בבא בתרא מעלה אפשרות להגביל את הדין הזה רק לשדות שאופן השימוש בהן הוא זהה.
[1] הרמב"ם (הלכות מכירה פרק א הלכה י) כותב שלא מספיק לנעול אלא צריך גם לפתוח לאחר מכן. הטור (חושן משפט סימן קצב סעיף ג) תמה על דבריו שכן תיקון הקרקע הוא בנעילה ומדוע צריך לפתוח. הכסף משנה (הלכות מכירה פרק א הלכה י ד"ה כיצד המחזיק בנעילה) מסביר שפעולת הקניין של הנעילה גומרת את המכר, ולכן אפילו אם הלוקח פותח את הדלת לאחר מכן אין בכך כדי לקלקל את הפעולה אותה הוא עשה.
[2] דברי רב ששת (בבא בתרא נז.) המתייחסים לאכילת פירות כדרך קניין הקרקע מעוררים מחלוקת דומה (שם המחלוקת הפרשנית תהיה האם החזקה הכוונה לחזקת שלוש שנים כפי שכתב הרשב"ם בבא בתרא נד. ד"ה דשדא או כפסקו של הרמב"ם בהלכות מכירה פרק א הלכה טו שהכוונה היא להעברת בעלות). מחלוקת נוספת תהיה בשאלה מדוע פעולה המצילה שדה לא מהווה קניין. היד רמה (בבא בתרא נג. אות ריט) מסביר שפעולת שמירה על שדה אינה נחשבת פעולת קניין, כי לא שיפר את הקרקע, ולכן לא מתבצע קניין. לעומתו הרשב"ם הולך בכיוון אחר ומסביר שהמציל את השדה מצווה לעשות זאת ולכן הפעולה אינה מפגינה שליטה על הקרקע (בבא בתרא נג. ד"ה האי מבריח).
[3] הריטב"א (קידושין כו. ד"ה בחזקה מנא לן) מסביר שניתן ללמוד את שני מעשי החזקה מהפסוק, שכן סביר להניח שהיה להם גם צאן, כך שהם קנו את מקום מושבם בישיבה ואת מקום הצאן בכך שתיקנו את השדה להשכנת הצאן.
[4] הרמב"ן מבין את קביעת הרשב"ם כמדרג בין פעולות הקניין השונות, אולם ניתן להציע הסבר אחר לקביעתו של הרשב"ם. נתינת השטר, כמו חזקה, היא פעולה המועילה לקונה הקרקע. השטר נותן לקונה ראיה על כך שהשדה שלו וחזקה נותנת לו את השדה עצמו. לעומת זאת קניין כסף עובד לצד ההפוך ונותן משהו למוכר, כך שהצורך בנתינת שטר יחד עם הכסף כדי להשלים את הקניין נובע מכך שצד אחד לא יקבל יותר מידי.
[5] הסמ"ע (סימן קצב ס"ק כח) מסביר זאת בכך שזה מעשה הקניין היחיד הנעשה בגוף הקרקע.
[6] כדי להסביר את הלשון השניה גם לפי הרשב"ם, ניתן לומר שלפי הלשון הזאת כיוון שכל הקרקעות מחוברות מעשה הקניין לא חייב להשפיע על כל שדה בפני עצמה.