רקע
מעבר לשאלה האם האדם מוכוון לביצוע הקניין והעברת הבעלות יש לדון האם יש צורך שהאדם יחפוץ בהעברת הבעלות. השאלה היא האם העברת בעלות שנעשתה כנגד רצונו של האדם או בכפייה מתקיימת?
מקורות
א. בבא בתרא מז:-מח: " אמר רב הונא… זנות"
ב. רשב"ם בבא בתרא מז: ד"ה דכל דמזבין איניש, שאני אונס דנפשיה, מאונסא דאחריני
ריטב"א בבא בתרא מז: ד"ה מ"ט אילימא כל דמזבין
ג. רבי יצחק קרקושא בבא בתרא מח: ד"ה תלוה וקדש
רשב"א בבא בתרא מח: ד"ה דהא אישה "ומכאן דקדקו…"
ד. רשב"ם בבא בתרא מח. ד"ה מימרא הוא
רבי יצחק קרקושא בבא בתרא מז: ד"ה משמיה דרב נחמן
ה. רמב"ם הלכות מכירה פרק י הלכות א, ה, הלכות גזילה ואבידה פרק ט הלכות יד-טז
השגת הראב"ד הלכות גזילה ואבידה פרק ט הלכה טז
ר"י מיגאש בבא בתרא מח: ד"ה ואיכא נוסחי
ו. רשב"א קידושין ב: ד"ה תנא "והאיש שאנסוהו לקדש…"
הסבר הסוגיה
אמר רב הונא: תליוהו וזבין – זביניה זביני.
[בבא בתרא מז:]
הגמרא מביאה את אמירתו של רב הונא לפיה אפילו אם תלו אדם וגרמו לו למכור המכירה קיימת. הגמרא שואלת מה טעמו של רב הונא, ומביאה ארבע תשובות שונות, מתוכן שלוש נדחות. המונח טעם משמש בעברית מודרנית כסיבה, אולם בתקופת הגמרא מונח זה מתפרש גם כפסוק. נמצא אפוא שמטרת הגמרא בשאלתה יכולה להיות בירור ההיגיון שבדברי רב הונא ומציאת הסברה שמאחורי קביעתו, או לחלופין מציאת המקור עליו רב הונא מתבסס.
התשובה הראשונה שהגמרא מביאה היא שטעמו של רב הונא הוא שכל מכירה נובעת מאיזה אונס שיש לאדם. אדם לא מחלק את חפציו סתם, ולכן ניתן להניח באופן כמעט ודאי שאם אדם מכר חפץ היה לו הכרח מסוים לעשות זאת. נראה מתשובה זאת כי כלל אין צורך ברצון במכירה, והטענה הגלומה בה היא שאף מכירה לא מתבצעת ברצון טהור ומבורר.
אם מטרת השאלה היא למצוא מקור, במבט ראשון לא מובן כיצד התשובה עונה על השאלה, הרי אין כאן מקור כי אם הסבר שבכל מכירה יש מימד כלשהו של אונס, כך שלא ניתן לומר שאונס מבטל מכירה.
הרשב"ם מפרש כי המקור המובא כאן הוא עצם דין מכירה. התורה כותבת שניתן להעביר בעלות, ולא מחלקת בין המקרה בו אדם מוכר חפץ מתוך הכרח לבין אדם המוכר חפצים באופן שוטף לפרנסתו. כך שבדרך כתיבתו של דין מכירה יש ראיה לכך שאין צורך ברצון במכירה. הדרך בה הרשב"ם מתנסח היא שאין צורך שהמוכר יגמור בליבו להקנות את החפץ.
דחיית הגמרא את התשובה הזאת מתבססת על כך שהיא לא מוכרחת ויכול להיות שיש לחלק בין כפייה חיצונית שאדם אחר מטיל על המוכר לבין האילוצים המציאותיים איתם האדם נאלץ להתמודד. הרשב"ם מסביר את החילוק הזה על בסיס האמירה כי יכולתו של האדם להחליט בעלת חשיבות. אילוצי המציאות לא מבטלים את העובדה שהאדם החליט למכור דבר מה, זאת בניגוד למצב בו אדם אחר מכריח את המכירה אז קל לומר כי ההחלטה לא תלויה במוכר בסופו של דבר.
את התשובה הבאה שהגמרא מביאה היא פותחת במילה אלא המציינת חזרה בה מהתשובה הקודמת. כלומר הגמרא זונחת את התשובה הראשונה ולא מנסה להתמודד עם הדחייה כך שהתשובה הבאה היא חקירה של כיוון אחר וחדש. בשלב זה החקירה הפרשנית בה פתחנו מקבלת משמעות. אם השאלה היא מה סברתו של רב הונא, נראה כי הגמרא לא מוכנה לקבל את האמירה כי לפי רב הונא אין צורך ברצון. ברם, אם הגמרא מחפשת מקור לדברי רב הונא אז דחיית המקור לא מחייבת את דחיית הסברה.
במרכז שתי התשובות הבאות שהגמרא מביאה עומדת ברייתא. ברייתא זאת יכולה להוות את המקור לדברי רב הונא או שבדברי הברייתא יכולה להיות היגיון איתו ניתן להסביר את דברי רב הונא, בהתאם לפרשנות השאלה.
הברייתא עוסקת בשני עניינים בהם יש צורך ברצון ובסוף הדבר מתקיים בכפייה. העניין הראשון הוא הבאת קורבן. הפסוקים מורים על כך שיש צורך ברצון בהבאת הקורבן, והברייתא מציגה פן של כפיה. הברייתא מנגישה בין שני הצדדים השונים, הרצון והכפייה, ומתרצת באמירה כי כופים את האדם עד שירצה, כלומר יוצרים רצון על ידי סנקציות. העניין השני הוא גיטי נשים וטענת הברייתא היא שגם נתינת גט שצריכה להיעשות ברצון האיש המגרש יכולה להיות מבוססת על כפיה.
מסקנת שני חלקי הברייתא היא שגם רצון שנוצר על ידי כפיה נחשב רצון. אם כן ניתן לומר שגם במקרה בו כפו אדם למכור שדה, אם הוא עשה זאת בסוף אין בכך פגם, כי בסופו של דבר האדם רצה למכור.
לכאורה, ניתן להשתמש בהיגיון זה גם כדי להסביר את תשובת הגמרא הראשונה. העובדה שהאדם מוכר בגלל אילוצים לא אומרת שאין צורך ברצון, אלא שאילוץ לעשות דבר מסוים אינו מבטל את הרצון. אמנם, ראינו כי הגמרא מחלקת בין התשובות במילה אלא, כך שחוזרת השאלה מה הגמרא מנסה למצוא וממילא מה הגמרא זונחת במילה אלא.
דחיית הגמרא את שתי התשובות הללו קשורה לכך שלטענת הגמרא הכפייה לא מייצרת את הרצון אלא מגלה את רצונו של האדם. במקרה של קורבן רצונו העמוק של האדם הוא להתכפר, ובמקרה של גט האדם רוצה לשמוע בקול דברי חכמים[1], זאת בניגוד למכירת הקרקע, שם קשה לומר כי רצונו הפנימי של האדם הוא למכור את הקרקע.
מסקנת הגמרא היא שדברי רב הונא הם סברה, והסברה היא שהכפייה גורמת לאדם להקנות את השדה. לכאורה, באמירה כי דברי רב הונא הם סברה, יש ראיה חותכת לכך שהגמרא חיפשה מקור, וטענתה היא שדברי רב הונא אינם מבוססים על מקור קודם. אך, אין הכרח לומר כך, ואפשר לטעון שהגמרא אומרת כי סברתו של רב הונא איננה מוכרחת, ולכן אי אפשר לדחות אותה באמירה כי יש אפשרות אחרת. למרות שאפשר לומר שבמקרה של הברייתא הכפייה לא יצרה את הרצון, רב הונא לא סובר כך.
כפי שאמרנו, החשיבות של פרשנות השאלה נעוצה בשאלה האם יש לנו הכרח לסברה שהכפייה גורמת לאדם למכור את הקרקע, או שזאת סברה אפשרית אחת, וניתן גם לומר שסברתו של רב הונא היא שאין צורך שהאדם ירצה להקנות.
נעמוד על שני הבדלים מעשיים בין התירוצים השונים. ההבדל הראשון והמשמעותי ביותר הוא האם יש צורך בגילוי רצונו של המוכר במהלך המכירה. אם כפייה יכולה ליצור רצון, אז בסופו של דבר כחלק מהמכירה המוכר צריך לגלות את רצונו בצורה כלשהי כדי שהמכירה תתקיים[2]. אולם, אם אין צורך ברצון ודאי שגם אם המוכר לא גילה את רצונו המכירה תקפה[3].
הבדל שני הוא במקרה בו האדם מוכר בלא רצון בלי אדם אחר שכופה אותו או שהסנקציות שהוא מטיל עליו לא גדולות כל כך. אם יש יש צורך ברצונו של המוכר, ניתן לומר כי כאשר האונס אינו גדול לא נוצר רצון, וזה שגם רצון בכפייה נחשב רצון לא יועיל[4].
רב המנונא מקשה על דינו של רב הונא ממשנה. המשנה במסכת גיטין אומרת שאם אדם לקח קרקע מחברו בכוח ומכר אותה, ולאחר מכן קונה הקרקע מבקש לקנות את הקרקע מהבעלים המקוריים המכירה לא תקפה. הגמרא מבינה שהמכירה לא תקפה כי המוכר לא רוצה למכור ורק מתיירא ממי שגזל ממנו את הקרקע, דבר שעומד בסתירה לדינו של רב הונא שטוען כי גם במצב בו האדם מוכר מכפייה המכירה תקפה.
על מנת לתרץ את הקושיה, הגמרא מתאימה את דברי רב הונא לפרשנותו של רב למשנה, לפיה אם המכירה נעשתה בשטר היא תקפה. על מנת להבין את פרשנותו של רב יש לשאול מה מייחד את השטר משאר מעשי הקניין האחרים. קניין שטר זהו מעשה הקניין היחיד אותו המוכר עושה, בעוד את כל שאר מעשי הקניין האחרים הקונה עושה. נמצא שהוויתור על רצונו של המוכר מתאפשר רק כאשר הוא זה שעושה את מעשה הקניין.
נראה שההתאמה שהגמרא יוצרת בין דברי רב הונא לאלו של רב יוצרת שיטה לפיה המשבצת של רצונו של הקונה היא אותה משבצת של עשיית מעשה קניין. כאשר המוכר עושה את מעשה הקניין אין צורך ברצון, וכאשר הקונה הוא זה שעושה את מעשה הקניין יש צורך ברצון על מנת לתקף את המכירה. ההיגיון שיש בחיבור הדברים הוא שאם המוכר לא עושה בעצמו את מעשה הקניין הוא צריך לפחות לקבל את מעשה הקניין בברכה כך שייחשב שהמעשה ייחשב גם על שמו. אם כן, הרצון אינו נצרך בפני עצמו, אלא הוא רק מבטא את השתתפותו הפאסיבית של המוכר בקניין.
אולם הגמרא לא מסתפקת בזה, ושואלת כיצד רב הונא יסביר את פרשנותו של שמואל למשנה. שאלה זאת תמוהה, כיוון שמספיק שרב הונא יסתדר עם המשנה על פי פרשנות אחת שלה, ואין צורך לומר שהוא לא חולק על שמואל?
הגמרא עונה ואומרת שגם לפי שמואל יש מקרה בו המכירה תקפה, והוא המקרה בו הבעלים המקוריים של השדה מקבל כסף תמורת המכירה. למעות ישנם שני תפקידים אפשריים בקניינים. התפקיד האחד הוא במישור מעשי הקניין, קרקע יכולה להיקנות על ידי כדף. מישור אחר בו המעות משחקות תפקיד הוא מישור התשלום. צריך להבין באיזה מישור עובד מתן המעות לפי שמואל, ומדוע דווקא הוא זה שנותן למכירה תוקף.
הרשב"א טוען בתוקף כי לפי שמואל המכירה תלויה בהעברת כל דמי המכירה. ההתעקשות של הרשב"א על סכום המקח מתאימה להבנה כי המעות פועלות כאן במישור התשלום ולא במישור מעשה הקניין. העברת התשלום במלואו היא מה שהמוכר רוצה בו, וגם אם זה לא היה רצונו לפני התקרית בה אילצו אותו למכור את השדה, זה הרצון שנוצר לו תוך כדי המכירה[5].
רבי יצחק קרקושא פוסק אחרת, ומוכיח מדין הגמרא שניתן לקדש על ידי כפיה שאין צורך בדמי כל המקח, שהרי ודאי שלמרות שהאישה מתקדשת בפרוטה אי אפשר לעמוד כך את שוויה. אם כן, צריך לשאול מה המיוחד בקניין כסף, אשר גורם לפי שמואל להקנאת שדה גם בחוסר רצונו של המוכר?
ניתן להסביר שרבי יצחק קרקושא מבין שלמסקנה אילוץ לא יכול ליצור רצון, ואם אדם לא רוצה בדבר מסוים אי אפשר להכריח אותו לרצות. מה שניתן לעשות זה הצגה חיצונית בו המוכר מקבל הנאה מסוימת, ואז ניתן להתעלם מחוסר רצונו הפנימי כיוון שחיצונית הוא מקבל הנאה.
יוצא כי מחלוקתם של רב ושמואל בפירוש המשנה היא מחלוקת בשאלה מה נדרש מהמוכר לעשות במכירה. רב טוען שהמוכר צריך לעשות את מעשה הקניין או לפחות לקבל ברצון אמיתי את מעשה הקניין אותו עשה הקונה. בעוד לפי שמואל יש צורך ברצון, בין אם אחד שנראה כלפי חוץ בלבד ואין לו שום מקור פנימי כפי שנראה מרבי יצחק קרקושקא, או ברצון אמיתי כפי שעולה מהרשב"א.
כך אפשר להסביר את ההיגיון מאחורי שאלת הגמרא. הגמרא מבינה כי ישנן שתי דרכים להבין את טענתו של רב הונא דרך אחת מקבילה לדרך בה רב מפרש לפיה אין צורך מהותי ברצון, והרצון של המוכר נצרך רק במעשי קניין מסוימים. אך רב הונא יכול להתפרש גם כאומר שהרצון נצרך, אלא שהוא יכול להתקבל גם על ידי כפייה. הגמרא מבינה את רב הונא לפי שמואל, וזה גם תירוצה האחרון, ולכן היא מבררת איך השיטות מסתדרות יחדיו.
הר"ש משנץ לא מוכן לקבל שזוהי מחלוקת האמוראים, כיוון שלא יכול להיות שרב אומר שהמכירה תתקיים בלי מתן מעות. על כן הוא מעמיד את המחלוקת בשאלה האם אנחנו צריכים לראות את מתן המעות, או שניתן להניח כי המעות ניתנו. נראה כי הנקודה הבעייתי מבחינתו היא הוויתור שרב עושה על הרצון. ראינו כי התוספות מתייחסים למעשה הקניין כאיזה מעשה פורמלי שצריך לבצע אבל העיקר הוא הרצון של שני הצדדים. אם כן, אין לתוספות אפשרות לקבל את החיבור בין דברי רב לרב הונא בדרך שהצגנו אותם.
לולא דבריו, מחלוקת האמוראים הייתה באה לידי ביטוי למעשה במתנה שנינתה בכפייה. לפי רב אין צורך ברצון מתן מעות או ריצוי, ולכן גם מתנה יכולה להנתן באונס[6]. זאת בניגוד לשמואל שמבין שהנותן צריך להתרצות ולכן הוא צריך לקבל תמורה שתגרום ללו להתרצות בנתינתו.
דעה נוספת אותה הגמרא מעמתת עם דעתו של רב הונא היא דעתו של רב ביבי. רב ביבי אומר כי במקרה בו גזלן מביא ראיה שהוא קנה שדה שגזל מבטלים את המכירה ומכריחים הת בעל הקרקע להחזיר את הכסף. מוכח מדין זה כי למרות קבלת הכסף יש צורך ברצונו של המוכר כדי להמכירה תקבל תוקף.
הגמרא דוחה את עצם העימות בטענה כי רב ביבי אומר את דעתו, ורב הונא יכול לא להסכים איתה. ההבנה הפשוטה בדברי הגמרא היא שרב ביבי ורב הונא חולקים בשאלה האם ניתן לקנות שדה בכפייה, וכך כותב בפירוש רבי יצחק קרקושא.
אולם הרשב"ם טוען כי אם כוונת הגמרא הייתה לומר שיש מחלוקת בין האמוראים היא הייתה צריכה לתמוה ולשאול איך ניתן בכלל להשוות בין שני אמוראים. הניסוח השונה של הגמרא מעיד על כך שלא זאת כוונתה. לכן הרשב"ם מפרש שדחיית הגמרא היא שרב ביבי לא אמר את הדברים משם עצמו אלא הביא אמירה של אחרים, שלא מגיעה ממקור מחייב כמו משנה או ברייתא.
פרשנותו של הרשב"ם מעט תמוהה, שכן גם אם רב ביבי לא אומר את הדברים משם עצמו, ודאי שדבריו אינם משוללי כל בסיס. אם כך, גם אם רב ביבי בעצמו לא חולק על רב הונא יש דעה אחרת בעלת סמכות מספיקה כדי להאימר על ידי רב ביבי שחולקת על רב הונא.
נראה שהמוטיבציה של הרשב"ם היא להוריד מהשולחן את הלגיטימיות של האופציה שיש צורך ברצון מלא כדי שהמכירה תתקיים. לכן הוא מעדיף להסתמך על דיוק לשוני ולהוריד את האופציה הזאת מהשולחן ולא להשאיר אותה אצל רב ביבי. אותו רשב"ם הוא גם זה שבחר להכניס לתוך תשובת הגמרא הראשונה את האמירה ההפוכה ממסקנת הסוגיה לפיה אין צורך שהאדם יגמור להקנות.
שיטתו של הרשב"ם אם כן מצמצמת עד מאוד את הנכונות להכניס את הרצון לקניין. ניתן להסביר זאת על ידי האמירה כי לפי הרשב"ם הבעלות היא דבר אמיתי במציאות. על כן, העברות בעלות צריכות להתבצע במישור אמיתי וההשפעה של דברים שבלבו ובמחשבתו של האדם על הקניין היא נמוכה.
העיסוק הנרחב בדברי רב ביבי מגיע דווקא סביב פסיקתו של הרמב"ם. הרמב"ם מחלק להלכה בין אדם שמכריח את חברו למכור לו שדה, לבין אדם שגוזל שדה מחברו ולאחר הגזלה מבקש לעשות את הקניין. המכירה הראשונה, המוזכרת בדברי רב הונא תקפה, והמכירה השנייה בה עוסק רב ביבי לא תקפה.
הבעיה הגדולה שיש בדברי הרמב"ם, אותה כבר הראב"ד מציג, היא העמדת החילוק של הרמב"ם לפי סוגיית הגמרא. אם חילוקו של הרמב"ם נכון, מדוע הגמרא מגיעה לכדי אמירה שיש מחלוקת בין רב הונא לרב ביבי, ולא משתמשת בחילוק כדי לייצר דעה אחת הרמונית? מכאן מוכיח הראב"ד שהגמרא לא סוברת את חילוקו של הרמב"ם, ולא אמור להיות הבדל בין גזלן לאנס[7].
קושייתו של הראב"ד גורמת לב"ח לומר שהרמב"ם לא גרס את כל הקטע בגמרא המנגיד בין רב הונא לרב ביבי[8]. נמצא אפוא כי אין בגמרא שלנו התייחסות לחילוק זה, ובכל זאת הרמב"ם מביא אותו. אם כך, או שלרמב"ם יש מקור אחר עליו הוא מבסס את החילוק, או שהחילוק הזה הוא חידוש של הרמב"ם.
כיוון שאין לפנינו מקור מובהק שניתן לבסס עליו את דברי הרמב"ם, נראה כי החילוק מגיע מסברתו של הרמב"ם. אך העובדה שהרמב"ם מנסח את החילוק כדין פשוט ולא כדין שנראה לו מעידה על כך שיש היגיון בסיסי ופשוט בחילוק הזה.
הסברה הפשוטה ביותר, שעולה גם מהנימוקים אותם מביא הרמב"ם ומופיעה גם בדברי הר"י מיגאש רבו היא שההבדל בין אנס לגזלן נעוץ בפעולה המתבצעת, וביכולת של המוכר להתרצות ממנה. כאשר הגזלן לוקח את השדה, לא רק שהוא עושה זאת בלי רצונו של בעל הקרקע, הוא עושה זאת באופן שגורם לבעל השדה לוותר על הכסף שהיה יכול להרוויח, כך שגם אם אחר כך הוא ישלם אי אפשר לתקף בעזרת כסף זה את העברת הקרקע. לעומת זאת, האנס קונה את השדה. על אף שהמוכר לא רוצה במכירה הוא יתרצה ברמה מסוימת כאשר העסקה תתרחש מהכסף שירוויח.
היא שהאנס מבצע מכירה פשוט הוא עושה אותה בכוח, בניגוד לגזלן שלא מבצע מכירה, אלא מנסה לתקף קניינית את בעלותו על קרקע שכבר ברשותו. בהעברת בעלות של מכירה אין צורך ברצון או שהרצון יכול להיווצר עקב הנסיבות, ולכן האנס יכול לקנות את השדה, אבל אין דרך להעביר בעלות
רבא מקבל את דברי רב הונא להלכה, אך מגביל אותם למצב בו מי שכופה את המוכר דורש דווקא קרקע מסוימת. את ההגבלה הזאת רבא מצמצם למצב בו המוכר לא סופר את הכסף או לא היה יכול לברוח, אבל אם המוכר סופר את הכסף או שהייתה לו איזה דרך לברוח המכירה מתקיימת גם כאשר האנס דורש שדה ספציפית.
במבט ראשוני דברי רבא נראים מעט אקראיים, ולא קשורים אחד לשני. אולם ניתן למצוא בהם מכנה משותף. רבא מעביר את דברי רב הונא ממישור הרצון למישור ההחלטה. אם האנס לא כופה את המוכר למכור דווקא שדה ספציפית, המוכר מחליט למכור את השדה. אם המוכר היה יכול להשתמט בדרך מסוימת הוא בוחר למכור את השדה, וכך גם לגבי החלטתו לבדוק שקיבל כסף כשר.
בדברים אלו רבא בעצם מסביר כי ניתן לדבר על רצון בשני מובנים. הרצון כפי שהבנו עד כה הייתה אמירה כי הפעולה טובה לאדם ולכן אנחנו יכולים לשער כי היה יוזם אותה שוב. רבא מעלה אפשרות אחרת לפיה רצון הכוונה החלטה, וכל אמירתו של רב הונא הוא שאין צורך בכך שהאדם רוצה במובן שהדבר טוב לו. לפי זה רבא מסביר שאצל רב הונא נשאר הצורך בהחלטת האדם. אך הגמרא דוחה את דברי רבא ואומרת שגם במקרה אותו רבא מוצא אז האדם לא מראה אף שביב של החלטה או רצון הקרקע נקנית.
דיון הגמרא עסק רק באשר למי שמכר דבר מה בכפיה, אולם אין כלל עיסוק באדם שנכפה לקנות. בעניין זה חולקים הראשונים. טענתו של הרשב"א היא שכמו שמתן המעות יוצר רצון אצל המוכר שמספיק כדי לקבל את המכירה, כך גם התמורה שהקונה יקבל עבור כספו תגרום לו לרצות בקניין. אולם הרשב"א מביא גם את דברי העיטור שחולק ואומר כי הגמרא לא עוסקת במקרה של קנייה כי במקרה זה הדין הפוך והפעולה הקניינית לא חלה בלא רצון.
דעתו של הרשב"א מבוססת על כך שאין הבדל בין הצורך ברצון במכירה לבין הרצון בקנייה. אך דבר זה אינו מוכרח, וניתן לטעון שפעולת גריעת הבעלות דורשת פחות מאשר החלת בעלות. העיטור יכול להשתמש בטענה זאת באופן כמותי ולומר שכיוון שהפעולה הקניינית בעלת דרישות אחרות יש צורך גם ברצון[9]. כמו כן, טענה זאת יכולה לפעול באופן מהותי ולהבדיל בין הקונה שעושה את כל מעשה הקניין, וכדי שמעשה הקניין יפעל יש צורך גם ברצון, לבין המוכר שרק צריך לא להתנגד[10].
סיכום
רב הונא אומר שמכירה תקפה גם אם כפו את המוכר לבצע אותה. ישנן שתי סברות שעולות לאמירה זאת. האחת היא שבמכירה אין צורך ברצון בכלל והיא מתקיימת גם בכפייה. השניה מניחה כי יש צורך ברצון, אבל גם רצון שמתקבל על ידי כפיה נחשב רצון. הרשב"א מבין כי ישנה סימטריה והדין שחל על המוכר חל על הקונה, והעיטור חולק עליו וטוען שהקונה צריך לרצות לקנות.
ישנה מחלוקת בין רב ושמואל איך מוכרים בכפייה. על פי רב אין צורך ברצון בקניין שטר, דהיינו כאשר המוכר עושה את מעשה הקניין. שמואל חולק עליו וטוען שהדבר המתקף את המכירה הוא מתן המעות. הרשב"א מבין שהתשלום הוא זה שגורם למוכר להתרצות, ומרבי יצחק קרקושא עולה שהעניין הוא שיראה כאילו המוכר מקבל טובה תמורת המכירה כיוון שאנחנו לא יודעים מה בלבו של המוכר. כך או כך לפי שמואל אי אפשר לתת מתנה בכפייה, ולפי רב ישנה אפשות שדין כפייה לא יהיה ייחודי רק למכירה.
הגמרא מנגידה בין שיטת רב ביבי שאומר שמכירתו של מי שגזל קרקע ואחר כך שילם בעבורה בטלה, לבין שיטתו של רב הונא. חרף זאת הרמבם מחלק בין מי שנכפה למכור קרקע לבין גזלן שמשלם על הקרקע אשר גזל. רבא פוסק כרב הונא, אבל מסייג את דבריו ומחלק בין מי שנכפה למכור קרקע ספציפית, עליו גם רב הונא לא דיבר ובמקרה זה המכירה בטלה. אולם גם את הסיוג הוא מגביל באמירה שאם המוכר מנה את המעות או נמנע מהשתמטות המכירה כן תקפה. סט הלכות זה נמביא על כך שלפי רבא על אף שאין צורך ברצון יש צורך בהחלטה.
[1] הרצון לשמוע בקול חכמים יכול לנבוע מהרצון לקיום של מערכת משפט מתפקדת. לחלופין ניתן לומר שהאדם טוב מיסודו ולכן גם אם הוא לא רוצה לשמוע בקולם של חכמים הוא מחובר למטרות שמניעות את חכמים. כך או כך, החידוש שיש בשלב זה בגמרא הוא שסט רצונותיו של האדם מוגדר על פי חכמים.
[2] הרמב"ם כותב שמכירה בכפיה תקפה כיוון שהמוכר מתרצה ובכל זאת לא מזכיר את הצורך שהמוכר יאמר רוצה אני. אם נבין שעצם האמירה שהמכירה תקפה כי המוכר מתרצה מחייבת גילוי רצון נרוויח תירוץ לדעת הראב"ד. הראב"ד משיג על הרמב"ם שלא כותב בהלכות אישות (פרק ד הלכה א) שכשכופים את האיש לקדש הוא צריך לומר שהוא רוצה בכך. המגיד משנה מקשה על הראב"ד כיוון שהוא לא השיג השגה דומה בהלכות מכירה, ולפי דברינו הראב"ד לא צריך להשיג בהלכות מכירה כיוון ששם הרמב"ם הזכיר את הרצון בהתרצות המוכר.
[3] האבני נזר (אבן העזר סימן קסז אותיות יג-יד) טוען שחקירה זאת תלויה בשאלה האם יש צורך ברצון או בגילוי דעת של רצון.
[4] הפרישה (חושן משפט סימן רה ס"ק א) מראה שהבדל זה נתון במחלוקת ראשונים.
[5] לכאורה, דברי הרשב"א מופיעים כבר ברבנו יונה (בבא בתרא מט. ד"ה עלה בידינו). אבל רבנו יונה מגביל את החידוש הזה דווקא למטלטלים, בניגוד לקרקעות שם החידוש לא תקף כי "אין אונאה לקרקעות", כלומר העובדה שאין דין אונאה לקרקעות גורם לרבנו יונה להבין שלקרקע אין מחיר נומינלי, ולכן אי אפשר ללכת באפיק הרצון שנוצר. הרשב"א חולק על הנקודה הזאת ואומר שלמרות שאין דין אונאה בקרקעות עדיין צריך שהמוכר יקבל את כל הכסף, ובכך מחזק משמעותית את ההבנה בדבריו שיש צורך ברצון אמיתי.
[6] לכאורה ניתן לומר שגם לפי הר"ש ממשאנץ רב מוכן לקבל את הרעיון של מתנה באונס כיוון שנתינת המתנה תגרום לקבלת טובות הנאה בעתיד.
[7] קושיה ממה שלא כתוב בגמרא היא תמיד יותר חלשה, וכך גם כותב הריטב"א (בבא בתרא מח. ד"ה דרב ביבי וכו') כדי להסביר מדוע לא ניתן לחלק בין רב הונא לרב ביבי ולומר שרב הונא דיבר רק כאשר קיבל את כל דמי המכירה, ורב ביבי עוסק במקרה בו לא כל הכסף הגיע לידי המוכר.
[8] תשובה אחרת מובאת בכסף משנה (הלכות מכירה פרק י הלכה ה) לפיה רב ביבי אכן חולק על רב הונא, אבל הרמב"ם פסק כמותו כיוון שדבריו מובאים בשם רב נחמן. אלא שגם על פרשנות זאת יש לשאול מדוע הגמרא מכריחה מחלוקת בין האמוראים, ולא טוענת שגם רב הונא סובר כחילוק הנ"ל.
[9] וכך כותב האבני מילואים סימן מב ס"ק א ד"ה מיהו.
[10] וכעין זה כתב בחתם סופר בבא בתרא מז: ד"ה והנה סוף.