רקע
בסוגיה זאת נפתח את היחידה השנייה של הפרק – חיוב נזקים המוטל על אנשים שאינם הבעלים. חיוב השמירה והנזק לכאורה מוטל על הבעלים. העיסוק בחיוב המוטל על אנשים אחרים יעזור לנו לאפיין את מהות חיובם של הבעלים. נפתח בסוגיה של שומר בה נצטרך לעסוק בשתי שאלות עיוניות מה מחייב את השומר בנזקי הבהמה, וכיצד הבעלים נפטר מחיובו.
מקורות
א. בבא קמא נה: המשנה
בבא קמא נו: "מסרה לרועה… הבעלים"
בבא קמא מה.-: "מסרו לשומר חנם… לא אסיק אדעתיה"
ב. רש"י בבא קמא מה. ד"ה כלתה
רבנו פרץ מבא קמא ה: ד"ה אי דקביל, שהכיר
רשב"א בבא קמא מה. ד"ה כולהו
ג. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה ד עם השגת הראב"ד מגיד משנה וכסף משנה
ד. מאירי בבא קמא יד. ד"ה מי שמסר עד "במסכתא זו"
נימוקי יוסף בבא קמא יט: ד"ה מתני'
ה. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה י עם ראב"ד
[ראב"ד בבא קמא מה: ד"ה אמר רבה]
רשב"א בבא קמא מה: ד"ה היכי דמי
ו. בבא קמא מ.-: "אמר מר… אשם לו"
תוספות בבא קמא מ. ד"ה לאו תורא
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה יב עם ראב"ד
[חידושי ר' חיים הלוי הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה ד
חידושי רבי שמעון שקופ בבא קמא סימן לט אות ב]
הסבר הסוגיה
תנו רבנן: ארבעה נכנסו תחת הבעלים, ואלו הן: שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר; הרגו, תמין – נהרגין ופטורין מן הכופר, מועדין – נהרגין ומשלמין את הכופר, וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו, חוץ משומר חנם
[בבא קמא מה.]
המשנה אומרת שאם אדם מסר את השור שלו לרועה הרועה נכנס תחתיו. הגמרא מקשרת את הדין הזה עם המשנה בפרק רביעי שאומרת ששומר נכנס תחת הבעלים. הדין שהשומר נכנס תחת הבעלים צריך ביאור. ראשית, עצם הביטוי נכנס תחת בעלים הוא מעט בעייתי. המשנה לא אומרת שהשומר חייב כמו שהיא אומרת כלפי ליסטים. שנית, צריך לברר כיצד השומר נכנס תחת הבעלים ולוקח ממנו את החיוב?
נפתח בשאלה השנייה. כדי להבין כיצד הסבת החיוב מהבעלים לשומר מתבצעת, נבדוק באילו מצבים השומר והבעלים מתחייבים. המשנה אומרת שכל ארבעת השומרים נכנסו תחת הבעלים לעניין תשלומי נזק, כך שאם השור תם הוא משלם חצי נזק ואם השור מועד נזק שלם. הגמרא מביאה ברייתא שמעבירה את הדיון מתשלומי נזק לדיני שור שהרג. המעבר הזה מוסיף על החיוב שיש לשומר כלפי הניזק חיוב כלפי הבעלים, להחזיר להם שור במקרה והוא נסקל.
הברייתא מחלקת בין שומר שכר ושואל לשומר חינם. שומר שכר ושואל צריכים להחזיר את דמי השור לבעלים, ולשלם ליורשי הנהרג את הכופר, ושומר חינם לא. הברייתא לא מפרשת במה נבדל שומר חינם משני השומרים האחרים, וישנן שלוש אפשרויות: האפשרות הראשונה היא ששומר חינם נבדל בשני הדינים הוא לא משלם דמי כופר, ולא צריך להחזיר את דמי השור לבעלים. האפשרות השנייה היא שהוא נבדל רק בדיני החזרת השור לבעלים, אבל הוא משלם את הכופר. אפשרות שלישית היא ששומר חינם נבדל רק בתשלומי כופר והוא צריך להחזיר את דמי השור לבעלים כמו השומרים האחרים.
הגמרא תמהה על הברייתא, מדוע שיהיה הבדל בין השומרים השונים, הרי כל השומרים יכולים להיפטר בכך שישמרו את הבהמה, וכולם יהיו חייבים במידה ולא עשו זאת. גם כאן אין רמז לשאלה האם השמירה פוטרת מהחיוב כלפי הבעלים או מהחיוב כלפי הניזק או ששמירה פוטרת משני החיובים.
כדי להעמיד את הברייתא, הגמרא אומרת שמדובר במקרה בו השומרים שמרו שמירה פחותה. שמירה פחותה פוטרת שומר חינם לעומת שאר השומרים שלא נפטרים בשמירה פחותה וצריכים לשמור שמירה מעולה.
הסברה נותנת שהחיוב כלפי הניזק אינו משפיע על החיוב שיש בין השומר לבעלים, ועל כן על אף ששואל שמר שמירה מעולה ונפטר מתשלומי כופר הוא עדיין צריך להחזיר לבעלים את דמי השור כי הוא חייב באונסים[1]. השאלה בה נחלקו הראשונים היא האם ההסכם בין הבעלים לשומר משפיע על רמת החיוב של השומר כלפי המזיק.
רש"י אומר שלמרות ששומר חינם שמר שמירה שמועילה לו כנגד הבעלים הוא עדיין חייב בכופר. יש שתי אפשרויות להבין את טענתו של רש"י[2]. האפשרות הקיצונית היא לומר שרש"י סובר שמוטל על השומר חיוב בלתי תלוי לשמור על הבהמה שלא תזיק, ועל כן כמו שהשומר היה חייב בנזק הוא יהיה חייב בכופר. האפשרות השנייה והמתונה יותר היא לחלק בין תשלומי כופר לתשלומי נזק. השומר צריך להתכפר כיוון שגרם להריגה, אבל מבחינת חיוב נזקים הוא אינו חייב בנזקי הבהמה שתחת ידו.
הסיבה בגינה אדם צריך להתכפר היא כי הוא פשע, וצריך להבין מדוע השומר פשע, הרי הוא קיים את התחייבותו? צריך לומר שישנה חובת שמירה עצמאית שחלה על השומר, שאינה תלויה בהיותו השומר של הבעלים. אלא שאם כך צריך לשאול מדוע השואל מחויב בשמירה אם לא מחמת התחייבותו לבעלים? על פי האפשרות המתונה יותר בדברי רש"י ניתן להבין שחיוב הכפרה אינו תלוי בבעלות על הבהמה. השומר הוא זה שגרם את ההריגה ולכן הוא צריך כפרה.
על פי היסוד הזה אפשר לפרש גם את האפשרות הקיצונית יותר. הסיבה בגינה אדם חייב לשלם תשלומי נזק היא העובדה שהוא פשע בשמירה על הבהמה שלו. רש"י מחדש לנו שאין הכרח שהאדם יהיה בעלים כדי שהוא יתחייב בשמירה ופשיעתו בשמירה תחייב אותו[3], אלא כיוון שהיכולת לשמור את הבהמה נתונה ביד השומר הוא מתחייב.
הרשב"א חולק על רש"י וטוען ששומר חינם פטור מתשלומי נזק במידה ושמר כמו שהיה צריך. טענתו של הרשב"א יכולה לחלוק על כל אחת מהנחותיו של רש"י. הוא יכול לומר שהבעלים מתחייב כי הוא האחראי על הבהמה, אחריות זאת איננה תלויה במיקומה של הבהמה. לחלופין, מחלוקתו עם רש"י יכולה לנבוע מכך שהוא סובר שהשומר בכלל לא פשע. השומר נקשר לאירוע רק בגלל התחייבותו לבעלים, והיא מחייבת אותו רק בשמירה פחותה.
המחלוקת בין הראשונים נעוצה בהבנת כניסתו של השומר תחת הבעלים. רש"י סובר שהשומר הוא הבעלים כיוון שהוא מי שיכול לשמור על השור, לעומת זאת הרשב"א מבין שההסכם בין השומר לבעלים מחייב את השומר במקרים מסוימים.
הרמב"ם פוסק שבמקרה בו השומר שמר שמירה מעולה השומר פטור והבעלים חייבים, וכאשר שומר חינם שמר שמירה פחותה הוא פטור והבעלים חייבים. הבעיה הגדולה בפסק של הרמב"ם, כמו שמעירים חכמי לוניל, היא מדוע הבעלים חייבים במקרה בו השומר שמר שמירה מעולה.
המגיד משנה שכוונת הרמב"ם לומר ששני הדינים בהלכה מקבילים. שומר נפטר כאשר הוא שומר כמה שהוא צריך והבעלים חייבים לשלם את התשלומים בכל מקרה בו שמירתו של השומר אינה מספיקה כדי לפטור את השומר. שומר חינם נפטר בשמירה שאיננה מספיקה כדי לשמור על שן ורגל ולכן הבעלים חייב במידה והוא הזיק כך. שומר שכר נפטר בשמירה שאמנם מועילה לשן וקרן אבל איננה פוטרת נזקי קרן תמה, ולכן השומר תמיד פטור כאשר שמר כמו שהוא צריך, והבעלים נפטרים בשן ורגל ומתחייבים בנזקי קרן.
אלא שהרמב"ם לא מתרץ כך. הרמב"ם אומר שבספרים שלנו יש טעות וההלכה אומרת שכאשר שומר שכר שומר כראוי לו הוא פוטר גם את הבעלים. נראה שטענתו של הרמב"ם לא מהותית כמו שראינו שבקרן שמירתו של שומר שכר איננה מועילה. הסיבה שבכל זאת הרמב"ם משנה את הנוסח היא כי שמירת קרן תמה עוד לא הוגדרה בפרק ד', ולכן ההלכה אינה יכולה להתייחס אליה.
נקודה נוספת שצריכים לתת אליה את הדעת הוא סדר ההלכות. הרמב"ם מבדיל את הלכת חיובם של השומרים משאר הלכות מסירה לשומר בהלכה של הנחת הבהמה בחמה. נראה שהרמב"ם רוצה להנגיד בין הבאת השור לשומר לבין שימת הבהמה בחמה, ולא בין הבאת הבהמה לבן דעת לבין הבאתה למי שאינו בין דעת. מההנגדה שהרמב"ם עושה ניתן ללמוד שבניגוד להנחת הבהמה בחמה שהיא פשיעה בשמירה, הבאת בהמה לשומר אינה פשיעה בשמירה. הסיבה בגינה הבעלים נפטר מחיובם על הנזק היא כי השומר שמר[4].
הראב"ד משיג על הרמב"ם, ולא ברור לפי איזה גירסה. הוא מציע שתי הצעות. ההצעה הראשונה היא לומר שהחיוב מוטל על השומר אפילו כשהבעלים יודע שהבהמה ברחה מביתו של השומר. ההצעה השנייה הפוכה לגמרי מהראשונה ולפיה תמיד הבעלים חייב, גם במקרה בו השומר פושע בשמירה שלו על השור[5]. כל החידוש בדין שומר נזקים הוא שהשומר צריך לשלם את דמי הנזק חזרה לבעלים.
על אף ששתי הצעותיו של הראב"ד הפוכות בדין היסוד שלהן זהה. החיוב לשלם את הנזק נובע מהאחריות של האדם על השור שלו. הטענה הזאת נראת בפשטות מההצעה השנייה, שם בעלותו של הבעלים גורמת לו להיות בעל דין של הניזק למרות שהבהמה לא נמצאת אצלו אלא אצל השומר. כך גם ניתן להבין לפי ההצעה הראשונה גם כשהבעלים פושע לא חייב. הוא העביר את האחריות על הבהמה לאדם אחר.
נראה שהראב"ד בשתי הצעותיו מניח מה שהוא אומר בפירוש בכמה מקומות. שמירת נזקים איננה כלולה בתוך שמירת הגוף וצריך להתנות עליה בפירוש. לפי ההצעה הראשונה הבעלים מעביר לשומר את האחריות לשמור על הבהמה שלו באופן טוטלי ומסתבר שכדי לעשות זאת הוא צריך לומר בפירוש. לפי ההצעה השנייה השומר מתחייב לשלם לבעלים תשלום נוסף במידה והבהמה תזיק שאיננו כלול בהחזרת הבהמה[6].
הרשב"א חולק על הראב"ד[7] ואומר שהשומר מקבל עליו מן הסתם שמירת נזקים. על אף שאין כאן סתירה מהותית לדברי הרשב"א, עדיין נראה שהוא מבסס את התחייבותו של השומר על ההסכם ביניהם והייתה סברה לתלות את ההסכם בקבלה מפורשת.
קושיה זאת מתעצמת בשיטת המאירי. המאירי כותב בפירוש שהשומר אינו צריך לקבל בפירוש שמירת נזקים כדי להתחייב בהם, אבל הניסוח שלו לסיבת התחייבותו של השומר הוא יותר קיצוני: "השומר עומד במקום הבעלים לתשלומין". ההסכם בין הבעלים לשומר הוא לא לשמור על הבהמה אלא לשלם במקום הבעלים במקרה בו הבהמה מזיקה.
אפשר להסביר שהשומר מלכתחילה מקבל על עצמו שמירה על הבהמה. פשוט, שכאשר הוא לא מקיים את התחייבותו לשמור הוא ישא בכל התוצאות המשתמעות, וביניהן גם תשלומי נזק. בעצם ההסכם על שמירת הנזקים כלול כבר בתוך שמירת הגוף כי השומר צריך לעשות את אותה הפעולה[8].
הנקודה אחרונה שצריך לעסוק בה לגבי חיובו של השומר היא כיצד הוא משלם על נגיחת שור תם, הרי תשלום שור תם הוא מגופו. לכאורה הרמב"ם כלל לא אמור להידרש לשאלה הזאת. השמירה על קרן תמה היא שמירה שאף שומר אינו מחויב בה ולכן תמיד הבעלים יהיה חייב לשלם את דמי הנזק[9].
אלא שדברים אלו נסתרים מגמרא מפורשת. הברייתא אומרת שאם אדם שאל שור בחזקת שהוא תם והוא נמצא מועד השומר חייב חצי נזק והבעלים חייב חצי נזק. הגמרא אומרת שהשומר היה יכול לטעון ששור תם משלם מגופו ולכן הוא לא שמר טוב על השור, ודוחה שגם אם שור תם משתלם מגופו עדיין השומר היה צריך לשלם לבעלים. עולה מהדברים הללו הפוך מהרמב"ם, הבעלים משלם מגוף השור ורק לאחר מכן השומר מחזיר לבעלים.
למרות זאת סברת הגמרא צריכה ביאור. מדוע שהבעלים יהיו חייבים לשלם על נזקי שור תם כאשר הוא הועבר לשומר בהתחשב במה שראינו עד כה? לא ניתן לפרש שחיוב נזקי שור תם מוטל על השור עצמו וממנו עובר לבעלים, כיוון שלשומר יש את היכולת להודות ולהיפטר.
רבי שמעון שקופ מבאר את הדין בהקדימו שתי הקדמות. ההקדמה הראשונה היא שלא צריך סיבה שהנתבע יהיה אשם אלא שהתובע יזכה. לכן כאן לתובע יש זכות לגבות את השור התם. ההקדמה השנייה היא שבנזקי שור תם הניזק אינו גובה מנכסי המזיק וגבייתו היא דווקא את השור המזיק. באמצעות שתי ההקדמות האלו הוא מסביר שהמזיק הוא השומר כי עליו מוטלת חובת השמירה דבר שמקנה לו את היכולת להיפטר, על אף שהתשלום לא נגבה ממנו אלא מן הבעלים[10].
רב חיים מבריסק מתרץ על ידי זה שהוא אומר שאחריות השמירה חלה על השומר ולכן הוא משלם, אבל תשלום שור תם מתבצע מגופו. הוא מביא מחלוקת בין התוספות לראב"ד, כשלפי הראב"ד הבעלים הוא המזיק, אבל כיוון שאחריות השמירה על השור היא על השומר הוא זה שצריך לשלם מהשור של הבעלים.
סיכום
המשנה אומרת שארבעת השומרים נכנסים תחת הבעלים, והברייתא מחלקת בין כלל השומרים לשומר חינם. הגמרא מתרצת שכוונת המשנה היא איפה שהם לא שמרו שהם צריכים לשלם, והברייתא עוסקת במצב בו השומרים שמרו שמירה פחותה הפוטרת רק שומר חינם.
ישנה מחלוקת בראשונים לגבי חיובו של שומר חינם בתשלומי נזק. רש"י אומר ששומר חינם נפטר בשמירה פחותה רק מחיובו לבעלים אבל לא מחיובו לניזק. הבסיס להבנה זאת היא שגם על השומר מוטל לשמור על השור כמו על הבעלים, כי הבעלים הוא מי שבעל יכולת השמירה. הרשב"א חולק עליו וטוען שכל החיוב של השומר לשלם הוא מצד הסכם שהוא עשה עם הבעלים.
בשיטת הרשב"א ניתן להבין את ההסכם בשתי צורות המתפרשות בשתי ההצאות שהראב"ד מציע. ההסכם יכול להיות שחיובי אחריות השמירה יהיו על השומר כך שאפילו עם הבעלים יידע שהבהמה נאבדה לשומר הוא ייפטר. לחלופין ההסכם יכול להיות שהשומר יתחייב לשלם לבעלים במידה והשור יזיק. המחלוקת בין הראב"ד לרשב"א היא בשאלה האם ההסכם צריך להיות מפורש.
את הפטור של הבעלים ניתן להסביר בשלוש דרכים: הדרך הראשונה מבוססת על דברי רש"י, ולפיה הבעלים כלל לא מחויב בשמירה על השור כיוון שאין בידו לשמור את השור. הדרך השנייה היא לומר שמסירת השור לשומר היא השמירה הפוטרת את הבעלים. הדרך השלישית שעולה מהניסוח של המאירי, ובה הבעלים חייב לשלם פשוט הוא ממנה את השומר לאחראי מבחינתו לשתשלומים.
[1] דין זה נכון רק אם מניחים ששור שהרג נסקל למרות שנשמר על ידי בעליו. הנחה זאת תלויה בשאלה האם סקילת השור היא עשיית דין עם השור או עם הבעלים ועיין לעיל סוגיה מד: כמיתת בעלים כך מיתת השור.
[2] שתי האפשרויות הללו מופיעות גם בדברי רבנו פרץ.
[3] ניתן לשלב את השיטה הזאת של רש"י עם החלוקה שראינו בין קרן לשן ורגל (לעיל סוגיה מו: שמירה פחותה) כך שהשומר יהיה חייב רק בנזקי שן ורגל והבעלים יהיו חייבים בנזקי קרן.
[4] אולי זאת גם כוונתו של הנימוקי יוסף. הנימוקי יוסף אומר שאי אפשר לומר שהשומר התחייב בשמירה במקום הבעלים, ומסביר שכוונת המשנה לומר שהשומר חייב במקרה בו הוא פשע ולא שמר. אפשר להבין את טענתו אם אומרים שהבאת הבהמה לשומר נחשב שמירה, והמשנה מחדשת ששמירה זאת מעבירה את החיוב בתשלומים לשומר במידה והוא פשע. לכן כשהבעלים מוסר לשומר חינם הבעלים לא שמר מספיק טוב, כי שמירת שומר חינם איננה פוטר ולכן הוא זה שמתחייב.
[5] הסברנו את הצעת הראב"ד כך שהבעלים הוא האחראי לנזק. לעומת זאת מהשגת הראב"ד להלכה יא עולה אפשרות אחרת לפי טענתו היא שגם הבעלים חייב בנוסף לשומר ולא רק הבעלים. בהצעה זאת נעסוק אי"ה בסוגיה נ שומר שמסר לשומר.
[6] יכול להיות שזאת גם הסיבה בגינה הראב"ד מאריך ומפרש שהחיוב הוא רק עד שמסתיימת השמירה. לכאורה דבר זה פשוט. אבל אם מכניסים את גורם התנאי המיוחד, אפשר שהתנאי פוקע בסוף הזמן בניגוד לאחריות שיש לשומר לגוף הבהמה.
[7] נראה שהראב"ד מקבל את עיקר טענתו של הרשב"א שהחיוב עובר מהבעלים לשומר על ידי הסכם והוא רק מציע שני סוגים של הסכמים אפשריים. הסוג הראשון הוא הסכם המעביר את אחריות השמירה באופן מלא לשומר, כך שהבעלים שוב אינו מחויב בה. הסוג השני משאיר את חיוב השמירה על הבעלים ורק מחייב את השומר לשלם במידה והבהמה תזיק.
[8] ההנחה שאפשרות זאת מסתמכת עליה היא ששומר מתחייב לשמירה ולא לאחריות. ועיין רשב"א ב"מ מב. ד"ה כספים.
[9] הרמב"ם עצמו סותר את זה וכותב בפירוש שגם בקרן תמה השומר חייב לשלם מהכיס שלו, ורק אם אין לו כסף הבעלים משלם מגוף השור והכסף נשאר כחוב לבעלים. היה ניתן להעמיד את הרמב"ם בשואל אבל הרמב"ם פותח את ההלכה בכל שומר, וכנראה כוונתו היא שכל שומר חייב כפי דיני שומרים. ואם מגיעים למצב בו השומר חייב בנזקי שור תם כמו בשואל זו דרך התשלום. וצע"ג
[10] המקור של התירוץ הוא בחידושי רב חיים מבריסק (נזקי ממון, פרק ד הלכה ד). פירוש זה נאמר לשיטת התוספות ולהצעה הראשונה של הראב"ד לפיה האחריות היא על השומר. על פי ההצעה השנייה של הראב"ד שמטילה את כל האחריות על הבעלים הוא מתרץ בדרך דומה והיא שלמרות שהאחריות היא על הבעלים מצד זה שהם משלמים בסוף, החיוב הוא חיוב המוטל על השומר ולכן הוא יכול להיפטר. ההבדל בין שתי ההצעות הוא למי הניזק פונה. בהצעה הראשונה הוא פונה אל השומר כי הוא המזיק, ובהצעה השנייה השומר אינו המזיק ולכן פונים אל הבעלים, ובכל זאת כיוון שהחיוב נבע ממעשה של השומר הוא יכול להודות ולהיפטר.