רקע
לאחר שדנו בקניין מטלטלים מהתורה, בסוגיה זאת נעבור לעסוק במעשי הקניין של מטלטלים בפועל ובראשן הגבהה ומשיכה. בכל אחד ממעשי קניין אלו נעמוד דרך ההלכות השונות על הדרך בה המעשה מקנה את החפץ ומביע בעלות עליו. לאחר שנברר זאת נידרש לשאלת היחס בין המעשים השונים.
מקורות
א. בבא בתרא פו. "תנן התם… משיכה במשיכה"
בבא בתרא עה:-עו: "איתמר… לא קנה עד שישכור את מקומה"
ב. יד רמ"ה בבא בתרא עו: ד"ה ומשיכה קונה
ר"י מיגאש בבא בתרא עו. ד"ה ספינה "ופרקינן לא קשיא… ברשות הרבים קיימא"
רשב"א בבא בתרא עו: ד"ה לא קשיא עד "הכניסה בתוך רשותו"
ג. רמב"ם הלכות מכירה פרק ד הלכה ד
רא"ש בבא בתרא פרק ה סימן ב עד "כל דהו סגי"
רשב"ם בבא בתרא פו: ד"ה והא פירות "דמשיכת כל שהוא…"
תוספות רי"ד בבא מציעא ט: ד"ה ואי ברשות הרבים
מאירי בבא מציעא ט. ד"ה רכיבה "ואע"פ שמשיכה… בין בשדה", "ויש גורסים…"
רשב"ם בבא בתרא עו: ד"ה לא קשיא עד "או בסימטא", ד"ה משיכה
ד. רמב"ם הלכות מכירה פרק ג הלכה ג, פרק ד הלכה ד
השגת הראב"ד הלכות מכירה פרק ד הלכה ג
מגיד משנה הלכות מכירה פרק ד הלכה ד ד"ה דבר הנקנה במשיכה וכו'
ה. קידושין כה:-כו. מהמשנה עד המשנה
רש"י קידושין כו. ד"ה בחבילי זמורות
תוספות קידושין כו. ד"ה אי נמי
ו. גמרא חולין קמא: "לוי… וקנינהו"
תוספות בבא קמא צח. ד"ה וה"מ
ז. רמב"ן קידושין כו. ד"ה והא דתנן ושאין
ריטב"א קידושין כה: ד"ה והא דתנן נכסים
רשב"ם בבא בתרא פו. ד"ה במשיכה, לצדדין
ח. רמב"ם הלכות מכירה פרק ב הלכות ה-ו, פרק ג הלכות א-ג, פרק ד הלכה ד
הסבר הסוגיה
תנן התם: נכסים שיש להן אחריות – נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להן אחריות – אין נקנין אלא במשיכה. בסורא מתנו לה להא שמעתא משמיה דרב חסדא, בפומבדיתא מתנו לה משמיה דרב כהנא, ואמרי לה משמיה דרבא: לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה, אבל דברים שדרכן להגביה – בהגבהה אין, במשיכה לא.
[בבא בתרא פו.]
המשנה אומרת שמטלטלים נקנים במשיכה, כך שנראה שזאת דרך הקניין היחידה של מטלטלים. אולם, הגמרא במסכת בבא בתרא מביאה תוספת שהייתה נהוגה בישיבות, שקניין משיכה עובד רק על דברים שלא ניתן להגביה אותם, אבל יתר הדברים נקנים בהגבהה. העולה מדברים אלו שהגבהה ומשיכה הן דרכי קניין בעלות עיקרון דומה, אלא שהן מחולקות לפי היכולת לבצע אותם לחפצים מסוימים. בנוסף, התנסחותה של הגמרא היא שקניין הגבהה הוא הקניין היסודי, בניגוד למשנה המציינת את קניין משיכה.
ישנה מימרה של אביי ורבא לפיה מעבר לחילוק במשקל הסחורה והיכולת של הקונה להגביה אותה, ישנו חילוק נוסף בין הקניינים המבוסס על מקום ביצוע פעולה הקניין. קניין הגבהה הוא קניין שקונה בכל מקום, ולעומתו קניין משיכה מוגבל לסימטה או לחצר משותפת.
אם כן, נראה שקניין הגבהה הוא כולל יותר, שכן ניתן לקנות איתו ביותר מקומות, בנוסף הוא היסודי יותר, ורק מה שלא ניתן לקנות בהגבהה נקנה במשיכה. הרשב"ם מנכיח את התפיסה הזאת יותר, ואומר שלדעתו קניין הגבהה קונה גם דברים אותם ניתן לקנות במשיכה, מה שאינו דו כיווני, ולא ניתן לקנות במשיכה דברים הנקנים בהגבהה.
נפתח בהבנת קניין משיכה ומשם נעבור לראות מהו קניין הגבהה ומה היחס ביניהם. כדי לבחון את קניין משיכה נשאל מדוע משיכה אינה קונה ברשות הרבים. אם העניין הוא ביצוע פעולה מסוימת, מדוע יש התייחסות לרשות בה הפעולה מתבצעת?
ההבנה הפשוטה העולה מהגבלה זאת היא שעניין המשיכה הוא לא הפעולה עצמה, אלא הכנסת החפץ לרשותו של הקונה, וכך כותבים הרשב"ם והיד רמ"ה. לכן צריך מקום מאוד מסוים בו ניתן להוציא את החפץ מרשות המוכר ולהעבירו לרשות הקונה[1].
הר"י מיגאש מנסח את הדברים הפוך. הוא כותב שמשיכה קונה רק כאשר הקונה מושך למקום שיש לו בו רשות, שאז ניתן לראות את המקום אליו נמשך החפץ כאילו הוא של הקונה. בניגוד לניסוח הראשון בו המשיכה לרשות האדם מסמלת את הכניסה לרשותו וזה זה הקנייין, אצל הר"י מיגאש המשיכה היא פעולה המראה בעלות ולכן האדם עושה אותה רק במקום בו הוא הבעלים, כך שהמשיכה מגדירה את האדם כבעלים על אותו המקום, ומתוך כך הוא קונה את החפץ בקניין חצר[2].
אולם הרשב"א מביא הסבר נוסף. הוא מאפיין את רשות הרבים לא רק כמקום שאינו של אף אחד מהצדדים בקניין, אלא גם כמקום בו יש הרבה מכשולים כך שמציאותית קשה בצע את פעולת המשיכה באופן חלק. כלומר, לפי המאפיין הזה אין פגם מהותי ברשות הרבים, רק שטכנית לא ניתן למשוך בה.
אם מסבירים בעזרת המאפיין הזה את הדין הוא מקבל משמעות אחרת. מטרת המשיכה אינה להכניס את הסחורה למקום מסוים, אלא רק למשוך ולשלוט בחפץ. מובן אפוא שהבעת השליטה יכולה להתבצע בכל מקום, ורק צריך לשאול האם ניתן לעשות בפועל את מעשה הקניין בצורה שאכן תבטא את השליטה.
ההבדל הדיני בין הסברו של הרשב"א להסברים שראינו ברשב"ם ובר"י מיגאש להלכה לפיה משיכה לא קונה ברשות הרבים יהיה במקום ששייך לרבים אולם אין בו מכשולים[3], כשאפשר להביא כדוגמה את רשות הרבים עצמה בשעת לילה מאוחרת, או לחלופין דרך של הרבים. במקרים הללו אין לקונה בעיה מציאותית להביע שליטה, רק המקום לא של הצדדים המשתתפים במכירה כך שאין הכנסה והוצאה מרשות.
אפשר להמשיך את הקו הזה ולהשתמש בהסברים השונים כדי לפרש את מחלוקת האמוראים לגבי קניין ספינה. רב ושמואל נחלקו כיצד צריך למשוך ספינה. רב אומר שצריך למשוך את הספינה מעט ולהזיז אותה ממקומה, וכיוון שהספינה נמשכה הקונה זכה בה. שמואל חולק עליו וסובר שצריך להעביר את הספינה מרחק שהוא לפחות כאורכה כך שהיא תזוז לגמרי מהמקום שהייתה בו בהתחלה.
נראה שלפי רב הצורך הוא בהבעת שליטה על הספינה, ולכן כל הזזה של הספינה, אפילו מרחק מועט, מספיקה כדי לבצע קניין. לעומת זאת שמואל מבין שקניין משיכה מצריך את הוצאת הספינה מרשותה לרשות אחרת כך שצריך להזיז את כל הספינה[4].
הרשב"ם והרא"ש לא מקבלים את ההקבלה הזאת ומחלק בין ספינה ובעלי חיים לשאר המטלטלים. בספינה ובעלי חיים ברגע שהקונה מתחיל להזיז אותם התנועה שלהם ממשיכה מעצמם, זאת לעומת שאר הסחורות שגם לאחר תחילת המשיכה, הן יעצרו אם הקונה לא ימשיך למשוך אותן.
על אף ששניהם מזכירים את החילוק הזה עם הסברה הזאת, דבריהם הפוכים אחד מהשני. הרשב"ם טוען שמטלטלים, בניגוד לבעלי חיים וספינה השטה על פני המים אינם נעים מעצמם, ולכן כדי שיכנסו לרשות אחרת הקונה צריך להוביל אותם לשם בידיו, ואם הוא לא יעשה זאת הם ישארו במקומם. לכן לפי הרשב"ם רב יודה לשמואל שבשאר מטלטלים שיעור המשיכה יהיה מלוא האורך, וכל טענתו היא שבספינה, הספינה תצא מרשותה לבד.
הרא"ש הופך את היוצרות ואומר שאין עניין שהחפץ יעבור ממקום אחד למקום אחר, אלא שהקונה הוא זה שצריך להיות זה שמעביר אותו. לכן במטלטלים שכל תנועת החפץ היא התנועה שכח הקונה יצר במשיכתו גם שמואל יודה שאין צורך במשיכת כל אורכו, ומספיק להזיזו קצת כדי להשתלט עליו, וכל מחלוקתו היא בספינה, אז תזוזה קטנה איננה מסמנת שליטה ולכן צריך להאריך אותה כדי ששליטת הקונה תהיה ניכרת.
יוצא שלפי הרשב"ם רב ושמואל מודים שמטרת המשיכה היא שהסחורה תגיע לרשות הקונה. כשלפי רב בספינה מספיקה משיכה קטנה כי היא מתחילה את תנועת הספינה ותגרום לה לצאת מרשותה לבד, אבל במטלטלים ודאי שהקונה צריך להוציאם מרשותם לגמרי. בעוד שלפי הרא"ש רב ושמואל העניין במשיכה הוא לא הגעת הסחורה לרשות הקונה, אלא הבעת השליטה המתבטאת בכך שהקונה הוא המוליך את הסחורה ממקום למקום, וכל מחלוקת רב ושמואל היא איך לבטא רעיון זה בספינה שתזוזתה מפעולת הקונה נמשכת גם על ידי המים, אבל במטלטלים מספיקה אפילו משיכה קטנה[5].
התוספות רי"ד מחלק באופן אחר וטוען שישנו הבדל מהותי בין משיכת בעלי חיים לבין משיכת דוממים. חילוק זה מופיע כבר בסוגיה שלנו שלא מוכנה לקשר בין מחלוקת רב ושמואל לבין מחלוקת התנאים בקניין בעלי חיים. הוא מתחיל מסתירה שעולה בין בטענה שראינו שמשיכה אינה קונה ברשות הרבים, לבין הגמרא בפרק ראשון של מסכת בבא מציעא שאומרת שניתן לקנות בהמה במשיכה, בכך שהקונה ירכוב עליה ברשות הרבים, כך שרואים שמשיכה קונה ברושת הרבים.
הוא מתרץ את הסתירה בכך שמחלק בין בעלי חיים הנקנים בהולכתם, לבין מטלטלים שדרך קניינם בהכנסה לרשות הקונה[6]. אפשר להבין את דבריו ולומר שבעלי חיים ומטלטלים לא נמצאים תחת אותה קטגוריה כך שכל אופי הקנייה שלהם שונה[7], על בעלי חיים צריך להביע שליטה ועל מטלטלים אין עניין בהבעת שליטה וקניינם הוא בהכנסתם לרשותו.
לחלופין, ניתן להבין שלמרות שדרך הקניין שונה העיקרון הנובע מאחורי שתי המשיכות הוא זהה. קניין משיכה הוא פעולה המסמלת את הבעלות שהקונה יביע על החפץ מעכשיו, בדומה לקניין חזקה[8]. בעלות על מטלטלים מתבטאת בהיותם ברשותו. לעומת זאת בעלי חיים הם ניידים ושהותם במקום מסוים אינה מביעה בעלות עליהם ולכן הבעלות מתבטאת בשליטה עליהם[9].
המאירי מתרץ את קושיית התוספות רי"ד באופן אחר. הוא טוען שרכיבה היא משיכה חזקה יותר ולכן קונה גם ברשות הרבים. כמובן שאין פשר לדברי המאירי אם משיכה היא הכנסה לרשות, כיוון שגם אם נאמר שישיבה על בהמה מסמלת את היותה ברשותו של האדם, עדיין המדרג שהוא עושה לא מובן. לכן חייבים לומר שלפי המאירי קניין משיכה הוא הבעת שליטה, כך שהוא לא חייב לקבל את החלוקה של התוספות רי"ד.
הרשב"ם כותב בפירוש שמה שאמרו שמשיכה אינה קונה ברשות הרבים הכוונה גם לבעלי חיים, אלא שהוא לא יכול לתרץ כדרך שהמאירי תירץ כיוון שהוא כותב שעניין המשיכה הוא הכנסת הסחורה לרשותו. אם כך, נראה שהוא לא יכול לקבל את הנחת הגמרא שרכיבה קונה ברשות הרבים[10].
במחלוקות רב ושמואל הכלל הוא שפוסקים כשמואל בדיני ממונות, ולכן יש לקבלאת דעתו להלכה גם במחלוקת זו. על אף שהרמב"ם מביא את דברי שמואל לגבי ספינה, הוא כותב שכדי לקנות במשיכה מספיק שהאדם יכניס את החפץ קצת לרשותו מרשות הרבים, פסיקה שלכאורה נראית כפי דבריו של רב[11].
המגיד משנה מציע לתרץ את הרמב"ם ולומר שכשהרמב"ם כותב שמספיקה משיכה של מקצת החפץ החוצה מרשות הרבים הכוונה אחרי שכבר הזיז את החפץ כולו ברשות הרבים. החידוש ברמב"ם על פי הרב המגיד הוא שלעניין שיעור משיכה משיכת רשות הרבים מצטרפת על אף שהיא לא יכולה לקנות בפני עצמה.
אם נבאר את דברי המגיד משנה על פי הרשב"א, התפיסה שתעלה מדבריו תהיה שהסיבה בגינה לא ניתן לקנות חפץ ברשות הרבים היא פרוצדורלית בלבד. על כן המעשה שנעשה ברשות הרבים אינו בטל לגמרי, והוא מצטרף לשיעור המשיכה. חוסר היכולת של האדם למשוך ברשות הרבים גורמת לכך שמעשה כזה מלכתחילה לא יתקבל, אולם ודאי שבדיעבד הוא מסמל את כל הדברים הנצרכים, ולכן למרות שכשלעצמו מעשה המשיכה ברשות הרבים הוא חסר משמעות, אם נעשה מעשה אחר ניתן לצרף אותם יחד[12].
נחזור לקניין הגבהה. הגמרא בקידושין דנה בדברי רבי שמעון לפיהם בהמה גסה נקנית בהגבהה, ושואלת איך לפיו ניתן לקנות פיל, אותו מציאותית לא ניתן להגביה. הגמרא מביאה כמה דרכים לקניית פיל בלי להגביה אותו ולבסוף היא אומרת שניתן להגביה את הפיל על ידי חבילות של קש.
רש"י מסביר שהקונה מוליך את הפיל מעל לחבילות הקש שגובהן שלושה טפחים. שיעור שלושה טפחים המובא ברש"י נועד כדי שלא יהיה לבוד[13]. לעומת זאת, רבנו תם מסביר את המקרה באופן דומה אלא שהוא לא מתייחס לדין לבוד, ומסתפק בהגבההת טפח כדי לקנות את הפיל.
נראה לבאר את מחלוקתם כמחלוקת במהות ההגבהה. רש"י דורש שכדי שההגבהה תתקיים הפיל צריך לצאת מהרשות בה הוא נמצא ולעבור לרשות אחרת. כדי להשיג מטרה זאת צריך שהפיל יוגבה מעבר לרשות בה הוא נמצא, דהיינו, שלא יהיה דין לבוד. אם כך שיטת רבנו תם יכולה להניח שכדי להוציא חפץ מרשות מספיק להגביהו טפח[14]. אלא שנראה יותר לומר שרבנו תם לא דורש שתהיה בהגבהה העברת רשויות, ומספיק מעשה סימלי של הגבהת טפח כדי להעביר את הבעלות של החפץ.
לפי ביאור המחלוקת נראה שיהיה ביניהם עוד הבדל בשיעור ההגבהה. לפי רש"י מטרת שלושת הטפחים הם להפריד את החפץ מהרשות בה הוא נמצא, ולכן תמיד ימדדו מהרצפה, ואז ידיו של הקונה יהיו רשות נפרדת מהרשות בה הצדדים נמצאים. לעומת זאת, לפי רבינו תם מטרת המעשה היא סימליות[15], ולכן המרחק מהקרקע אינו משנה.
התוספות מביא גם את דברי רבנו משולם המפרש את המקרה אחרת. לטענתו הקונה לא צריך לגרום לפיל ללכת על חבילות הקש, אלא להעמידו מעל הפיל כך שהפיל יקפוץ לקש ובכך יגביה את עצמו. בניגוד לרש"י ורבנו תם, רבינו משולם לא דורש שיעור גובה בקפיצה הזאת, כך שנראה שהוא מבין שקניין הגבהה בא להראות שליטה על החפץ, וכל ניתוק של הפיל מהקרקע עונה לדרישה הזאת.
לפי דברים אלו נחזור לפרש את ההלכה שאומרת שניתן לקנות ולהגביה בכל מקום. רש"י יסביר שלא משנה היכן האדם נמצא הוא יכול להגביה את החפץ לאוויר אותה הרשות כך שהוא ימצא בידיו שהם רשותו. רבנו תם לעומת זאת מבין שההגבהה היא רק מעשה סימלי, ולכן אין חשיבות למקום בו היא מתבצעת. בדומה, רבנו משולם המצריך הבעת שליטה לא אמור להתייחס למקום בו הפעולה מתבצעת.
נשים לב, שלפי כל השיטות שראינו עד כה בעניין הגבהת פיל, ההגבהה לא מבוצעת על ידי הקונה אלא הוא גורם לה, בין אם על ידי יצירת רשות נפרדת כפי שמפרש רש"י, ובין אם בכך שהוא גורם לפיל לקפוץ. חידוש זה מופיע גם בגמרא בחולין שם רואים שניתן לקנות ציפורים בהגבהה בכך שמכים את הקן וגורמים להן להתעופף.
תוספות מעיר שישנם שני מקרים בגמרא בהם אנחנו רואים שאדם לא קונה, לעניין גזל, חפץ בלא שהוא מגביה אותו ביד ורק גורם לו להיות מוגבה. המקרה הראשון הוא מטבע שהיה בידו של אדם, ובא אחר והפיל את המטבע מהיד אל היום, שם הדין הוא שאם הים צלול המפיל לא חייב להחזיר את המטבע ויכול לטעון לבעל המטבע שיביא אותו. למרות שהחפץ נפל מכוחו של המפיל, הוא לא קנה את המטבע בקנייני גזלה. בנוסף, גם עני שמפיל פירות מהעץ אינו קונה אותם, על אף שהוא גורם להם להתנתק מהעץ.
התירוץ הראשון אותו התוספות מציע הוא שישנם שני קריטריונים מספיקים לקניין הגבהה. הקריטריון האחד הוא הגבהת החפץ, והקריטריון השני הוא תפיסת החפץ המוגבה בידו. בשני המקרים שהתוספות הביא האדם לא החזיק את החפץ בידו ולא הגביה אותו ולכן החפץ לא נקנה, אבל במידה ורק אחד מהקריטריוני מתקיים הדבר מהווה קניין.
בניתוח דבריו הקריטריון של החזקת החפץ מובן, שכן במקרה זה קניין הגבהה קונה עקב היות היד רשותו של הקונה. את הקריטריון השני של תזוזת החפץ כלפי מעלה צריך להסביר כעניין סימלי. יוצא מכך שלפי התוספות קניין הגבהה יכול לעבוד בשתי הדרכים, או כהכנסה לרשות או כמעשה סימלי המורה על גמירות הדעת[16].
התירוץ השני של התוספות מחלק בין בעלי חיים לבין מטלטלים, כפי שראינו שעשה התוספות הרי"ד בעניין משיכה. לפי התירוץ הזה הדרך לקנות בעלי חיים הוא לגרום להם ללכת מכוחך, לכן גם אם הקונה אינו מחזיק את בעל החיים ורק גורם לו להיות מוגבה הוא קונה אותו, זאת בניגוד למטלטלים אז הקונה צריך להחזיק אותם. התוספות מסיים באמירה שגם לפי התירוץ הזה יש משמעות כלשהי לעבודה שהיונים הלכו כלפי מעלה ולא כלפי מטה, שכן העובדה שהיונים עפו כלפי מעלה הוא המשווה למעשה את השם הגבהה, אלא שנראה מהתוספות שעניין זה אינו מהותי.
ראינו שבפשט המשנה בקידושין קניין משיכה הוא היחיד שמופיע. הראשונים שואלים מדוע לא מופיע במשנה גם קניין הגבהה. הרמב"ן עונה שקניין הגבהה כלול בתוך משיכה, ולכן אין צורך למנות אותו בנפרד. לעומת זאת הריטב"א מביא תשובה אחרת לפיה מציאותית משיכה הוא קניין נפוץ יותר, וכיוון שכוונת המשנה היא רק לומר שמטלטלים לא נקנים בדרכי הקניין של הקרקעות שנו אותו.
ההבדל בין התשובות הוא בשאלה האם קניין משיכה עדיף מהותית על פני קניין הגבהה, או שמא עדיפותו היא רק מציאותית כי משתמשים בו יותר, אבל קניין הגבהה הוא העדיף. הרמב"ן טוען שכל עניינו של קניין ההגבהה הוא העובדה שהגבהה היא תחילת המשיכה. לכן, ודאי שקניין משיכה הוא העדיף, ואליו מתייחסת התורה או תקנת חכמים[17]. לעומת זאת הריטב"א יוצא מנקודת הנחה שקניין הגבהה הוא העדיף[18], ולכן צריך להידחק ולהסביר שמציאותית משתמשים במשיכה יותר.
אלא שצריך לברר על פי הריטב"א, מדוע שקניין הגבהה יהיה עדיף על משיכה. ניתן למצוא תשובה לשאלה זאת ברשב"ם. הרשב"ם יוצא גם הוא מנקודת הנחה שקניין הגבהה כולל יותר, דבר המעוגן בכך שההגבהה קונה בכל מקום, בנוסף לטענתו של הרשב"ם שניתן לקנות בהגבהה גם דברים שקניינים הוא במשיכה.
אולם דווקא ברשב"ם הדברים קשים יותר,שכן הוא מסביר את שני הקניינים באמצעות אותו העיקרון. קניין משיכה עניינו הוא הכנסת החפץ לרשות הקונה, ובקניין הגבהה החפץ מונח ברשותו של הקונה. קשה לבנות הדרגה בהכנסת חפץ לרשותו של האדם, ולכן צריך להסביר את ההכנסה לרשות כסימן למשהו אחר ולא כסיבה עצמאית לקניין.
הרשב"ם מדגיש שבקניין הגבהה הקונה לא מושך את החפץ. הדגשה זאת מעט מוזרה שכן אם אומרים שהקניין הוא בהגבהה ודאי שאין צורך למשוך את החפץ כיוון שאז הקניין יהיה במשיכה. על כן צריך להבין שכוונתו הוא לכמות השליטה שיש לקונה על החפץ. כשאדם מושך דבר לרשותו הוא משקיע אנרגיה רבה כדי להביאו לרשותו, בעוד בקניין הגבהה, אפילו בלא פעולת המשיכה, האדם משיג רמת שליטה גבוהה יותר. אם כן מובן מדוע לפי הרשב"ם קיים המדרג שבין משיכה לבין הגבהה.
סיכום
מטלטלים נקנים באמצעות משיכה והגבהה, כשדברים שמשקלם מאפשר את הגבהתם נקנים בהגבהה, והשאר במשיכה. בנוסף הגבהה קונה בכל מקום ומשיכה איננה מתבצעת ברשות הרבים.
ישנן שלוש דרכים להסביר את חוסר היכולת של המשיכה לקנות ברשות הרבים. הרשב"ם והרמ"ה מסבירים שהעניין איננו בפעולה אלא בהכנסה לרשות. הר"י מיגאש שטוען שהמשיכה מוכיחה למי מלכתחילה הרשות שייכת, כך שהרשות עצמה היא זאת שקונה. לעומתם, הרשב"א מעלה אפשרות לפיה העניין הוא הפעולה עצמה, ורשות הרבים איננה מוכשרת לפעולה זאת כי היא עמוסה ומלאת מכשולים. התוספות רי"ד מחלק בין חפצים אותם לא ניתן לקנות ברשות הרבים מהסיבות הללו, לבין בעלי חיים עליהם לא חלה ההגבלה הזאת.
רב ושמואל נחלקו בשאלת שיעור פעולת המשיכה. רב טוען שמספיק להזיז ספינה קצת כדי לקנות אותה במשיכה, בעוד שמואל טוען שהקניין מתבצע רק אחרי שמזיזים את הספינה כשיעור אורכה. בניגוד להבנה הפשוטה לפיה רב מצריך הבעת שליטה ושמואל מחייב העברת הספינה רשות, הרשב"ם והרא"ש מעמידים את המחלוקת הזאת רק בספינה שתזוזתה איננה נפסקת כשהקונה מפסיק למשוך. לפי הרשב"ם מטרת המשיכה היא העברת החפץ רשות, ולכן רב יכול לומר שבמקרה של ספינה מספיק שהקונה יעשה פעולה קטנה והמטרה עדיין תושג. הרא"ש חולק עליו וטוען שהדין במטלטלים הוא שמספיק אפילו משיכה קטנה, ושמואל חולק בספינה רק כי לדעתו השליטה צריכה להתבטא בכך שהקונה המושך יגרום לדרך אותה הספינה תעשה.
הרמב"ם פוסק מצד אחד כמו שמואל, שכדי למשוך ספינה יש צורך למשוך את כולה ולהוציאה ממקום שהייתה למקום חדש. ברם, מצד שני, הרמב"ם כותב ששיעור ההוצאה מרשות לרשות הנדרש הוא המינימלי. המגיד משנה מסביר את דבריו ואומר ששיעור המשיכה הנעשית ברשות הרבים מצטרף למקצת ההעברה בין הרשויות.
בדומה לקניין משיכה, גם קניין הגבהה יכול להתאפיין בהעברת רשויות או כפעולה המראה שליטה. בשיעור הקניין נחלקו הראשונים כשלפי רש"י יש צורך להגביה על מנת להוציא את החפץ מהרשות בה הוא נמצא, ולכן יש צורך בהגבהת שלושה טפחים. רבנו תם חולק ואומר שההגבהה צריכה להיות רק טפח. רבנו משולם לעומת זאת לא מזכיר שיעור , ונראה מדבריו שכל הגבהה מספיקה כדי לקנות חפץ.
קניין הגבהה יכול להתבצע גם כאשר הקונה לא מרים בעצמו את הסחורה אלא רק גורם לה להתרומם. התוספות מציין שישנם מקרים בגמרא בהם האדם לא קונה גם כאשר הוא גורם להגבהת החפץ. הוא מציע שני תירוצים. התירוץ הראשון של התוספות מניח שקניין הגבהה יכול לעבוד בשתי דרכים, משיכה כאשר הסחורה מוחזקת בידו, או שהחפץ מתרומם בכוחו. התירוץ השני מחלק בין בעלי חיים, שנקנים בכוחו של האדם, לעומת מטלטלים שנקנים רק בהגבהת החפץ בידו, ולא בכוחו.
[1] רבינא טוען שגנב מתחייב בקנייני גניבה גם כאשר הוא מושך לרשות הרבים. התוספות (כתובות לא: ד"ה וברשות הרבים נמי קנה) מביא מחלקות ראשונים ביחס בין הסוגיה הזאת לסוגייתנו. ר"י טוען שרבינא לא חולק על הסוגיה שלנו, ומשיכת החפץ לרשות הרבים אינה מהווה קניין לפיו, אלא שלדעתו כדי להתחייב באונסים כגנב מספיקה ההוצאה מרשות בעלים, ואין צורך בזה להכנסה לרשות הגנב. לעומת זאת הריצב"א מבין שקנייני גנב צריכים להיות קניינים רגילים כך שצריך לומר שרבינא חולק וסבור שקניין משיכה איננו מהווה הכנסה לרשות.
[2] תפיסה זאת עולה ביתר ביאור בדרך בה הרשב"א מציג את דברי הר"י מיגאש.
[3] הגמרא בכתובות לא: אומרת שגם לפי רבי אליעזר שאומר שצידי רשות הרבים הם כרשות הרבים, ניתן לקנות בהם במשיכה כיוון שהרבים לא נמצאים שם, כך שלפי שיטה זאת מובן גם שהשליטה היא מרכיב עקרוני בקניין ההגבהה. אולם חכמים סוברים שצידי רשות הרבים אינם כרשות הרבים, ולכן לשיטתם לא ניתן להוכיח כך.
[4] וכעין זה מפרש בדברות משה (קידושין סימן לט ענף ג).
[5] על פי דברי הרא"ש ניתן להסביר את מה שהרמב"ם אומר שמספיק להכניס את מקצת החפץ לרשותו.
[6] הדרך הפשוטה להבין את החילוק הזה היא לומר שעניין המשיכה הוא הכנסה לרשות. לכן מתבקשת חלוקה בין מטלטלים שאסור להניחם ברשות הרבים ולכן לא יוכל לקנות אותם שם, לבין בעלי חיים המסתובבים ברשות רבים כך שיש להם רשות להיות שם, כך שיכול להכניסו לרשותו גם ברשות הרבים. אולם מלשונו של התוספות רי"ד לא נשמע כך.
[7] ראיה לכך ניתן להביא מחלוקת המשניות בפרק הראשון של קידושין. המשנה הראשונה עוסקת בקידושי אישה, ומשם שתי משניות העוסקות בקניין עבדים, משנה שעוסקת בקניין בעלי חיים, ולאחר מכן משנה שעוסקת בקרקעות ובמטלטלים.
[8] כך גם ניתן להבין את דברי רב האי גאון (ספר המקח שער יג ד"ה והרבה מן החכמים), שהולך צעד אחד יותר מהתוספות רי"ד ואומר שמשיכת בעלי חיים היא כמו הגבהה, ולכן ניתן למשוך אותם בכל מקום, ואפילו ברשות המוכר.
[9] עיקרון זה מתבטא גם באופן הוכחת בעלות. לגבי מטלטלים הכלל הוא שחזקת אדם מה שתחת ידו, כלומר הימצאות חפץ ברשותו של האדם היא הוכחה לבעלות. לעומת זאת לבעלי חיים אין חזקה כי הם מסתובבים (ראה לדוגמה גיטין כ:).
[10] ועיין בנתיבות המשפט (ביאורים סימן קצז ס"ק ב) שמתרץ את הסתירה הזאת ואומר שרכיבה היא שילוב של משיכה ומסירה, כך שהיא קונה ברשות הרבים כי מסירה קונה ברשות הרבים.
[11] הראב"ד מציע להעמיד את ההלכה לפיה מספיק להכניס מעט לרשות כדי לקנות בבעלי חיים ובכך לפתור את הסתירה. רבינו ירוחם (מישרים נתיב י חלק א) כותב שהרמב"ם סובר כמו הרא"ש, שדין ספינה הוא ייחודי ורק בו שמואל טוען שצריך להוציא את כל הספינה ממקומה, אבל בשאר מטלטלים מספיקה אפילו משיכה קטנה. על פי דבריו ניתן ליישב את הסתירה ברמב"ם בקלות ולהעמיד את ההלכה שמספיקה הוצאה קטנה במטלטלים ולא בספינה.
[12] אולם נראה שאם הרמב"ם היה סובר כמו הרשב"א, שמשיכה מטרתה הפגנת שליטה, היה ניתן לומר שהוא מפרש את מחלוקת רב ושמואל כמו הרא"ש, שבמטלטלים שמואל מודה, כך שלא היינו נזקקים לחידוש הזה של המגיד משנה. וצ"ע
[13] לבוד הוא קביעה לפיה מסתכלים על שני דברים כמחוברים במידה והמרחק ביניהם לא עולה על שלושה טפחים. לעניין רשויות בשבת משתמשים בדין זה כדי לומר שאם חפץ נמצא שלושה טפחים מעל הקרקע הוא נחשב כמונח על הקרקע (עיין למשל במסכת שבת ד:).
[14] הסמ"ע (חושן משפט סימן קצח ס"ק ד) מבאר את דברי רבנו תם באומרו שלפי רבנו תם היד היא רשות בפני עצמה. אולם כבר בעל נתיבות המשפט (סימן קצח ס"ק ג) השיג עליו ואומר שאם כך לא מובן למה יש צורך בטפח, הרי אם החפץ ברשות הקונה גם במרחק של טפח אמור לקנות.
[15] יכול להיות שגם לפי רבנו תם הדבר אותו ההגבהה מסמלת היא ההכנסה לרשות, אלא שכיוון שהמעשה הוא רק סימלי אין צורך להיצמד לדיני הרשויות באופן מלא.
[16] ניתן לחבר דברים אלו לשיעור ההגבהה שראינו בדברי רבינו תם. רבינו תם טען שמספיק להרים את החפץ טפח אחד. יוצא שהוא לא חולק על רש"י ואומר שאין קניין הגבהה בשלושה טפחים כשהקניין עובד כהעברת רשות, אלא הוא אומר שכבר לפני כן הקניין עובד כי נעשה מעשה סימלי מספק.
[17] כתלות במחלוקת האמוראים.
[18] המשובב נתיבות (סימן עב ס"ק ל ד"ה הגה) הולך אפילו רחוק יותר ואומר שגם לשיטת רבי יוחנן לפיה משיכה היא תקנת חכמים, הגבהה היא קניין דאורייתא.