סוגיה לב: פי פרה

רקע

בסוגיה זאת נשלים את דעת התוספות בשאלה האם כדי שיתקיים פטור שן ורגל ברשות הרבים צריך שהאכילה תהיה בחצר הניזק או שהלקיחה תהיה מחצר הניזק.

מקורות

א. בבא קמא כג.-כג: "דאכלה היכא… אלא לענין קטלא לא אמרינן"

ב. תוספות בבא קמא כג. ד"ה תפשוט, כג: דאפקיה

     [תלמידי הר"י בבא קמא שטמ"ק כג. ד"ה עוד הקשו]

     ראב"ד בבא קמא כג. ד"ה ואוקימנא

     [רשב"א בבא קמא כג: ד"ה דאי כחצר המזיק]

הסבר הסוגיה

דאיבעיא להו: פי פרה, כחצר הניזק דמי או כחצר המזיק דמי?

[בבא קמא כג:]

המשנה אומרת שבמצב בו כלב נוטל חלה משדה הניזק הוא חייב על אכילת החלה. הגמרא שואלת היכן הכלב אכל את החלה. הנחת הגמרא היא שאם הכלב אוכל את החלה במקום שלא בבעלותו של בעל החלה הוא פטור, ועל כן היא מוכרחת לומר שהכלב אוכל את החלה בשדה שבבעלות בעל החלה.

מסקנת הגמרא שכדי להתחייב על שן האכילה צריכה להיות בחצר הניזק גורמת לה לפשוט את הספק לגבי ההתייחסות ההלכתית לפה הפרה. האם מתייחסים לפה הפרה כרשות נפרדת ואז היא נחשבת חצר המזיק, או שפה הפרה לא חלוק מהמקום בו הוא נמצא והיא כחצר הניזק.

הספק שהגמרא מעלה לגבי פה פרה צריך בירור עמוק. לכאורה הספק הוא ספק פורמלי בשאלת הגדרת הרשות של פה הפרה. אלא שהתפיסה הזאת של הספק היא קשה מאוד, הן בסברה והן ממהלך הגמרא, וזאת עקב שלוש שאלות מרכזיות.

השאלה הראשונה, אותה הגמרא עצמה מקשה, היא שאם פה פרה הוא כחצר המזיק יוצא שאין חיוב על נזקי שן, שהרי תמיד יהיה פטור מצד חצר המזיק. רב מרי עונה על השאלה הזאת ואומר שיהיה חיוב שן כשהבהמה תזיק בהנאתה בדרכים אחרות כמו התחככות בכותל או טינוף פירות. וכדי לענות על השאלה שבשן יש צורך לכילוי הניזק עד תומו, רבינא ורב אשי מעמידים את דרכי ההיזק האלו כך שהבעיה תיפטר. יוצא שלפי צד הספק שפי פרה היא כחצר המזיק כל חיוב של הוא לא על אכילה אלא על התחככות וטינוף!

השאלה השנייה, אותה התוספות מעלה, היא מהדרך בה הגמרא פושטת את הספק. למה הגמרא מעלה את הספק ופושטת אותו מהעמדת המשנה של חררה, הרי יש משניות מפורשות שאומרות שחייבים על אכילה, והן בכלל לא מופעיות בדיון, על אף שלפי צד הספק שפה פרה הוא כחצר המזיק לא יכול לקבל חיוב על אכילה.

השאלה השלישית, גם היא מופיעה בתוספות, היא לגבי הטיעון שהגמרא מעלה אם אומרים שפי פרה היא כחצר המזיק, בעל הכלב יכול לטעון לבעל החררה מה עושה הפת שלך בפה של הכלב שלי. אלא שטיעון זה אינו הגיוני ומוצא מהקשרו. היכולת לטעון מה הפירות שלך עושים בגינה שלי היא כיוון שהפירות הוכנסו לגינה בפשיעה ועל כן יש סברה פשוטה שאומרת שהניזק הזיק את עצמו והמזיק פטור, אלא שפה סיבת הימצאות החררה בפי הכלב היא כיוון שהכלב לקח אותה, ולא שייך כאן שבעל הכלב יטען לפשיעת בעל החררה.

הראב"ד מציע לפרש[1] שהספק הוא בשאלה מה הדין כאשר הכלב לוקח את החלה מרשות הרבים לרשות הניזק. מצד אחד הלקיחה הייתה מרשות הרבים בה פטור על השן והרגל, ומצד שני האכילה הייתה ברשות הניזק. על כן הגמרא שואלת האם הולכים אחר האכילה ופה הפרה הוא כחצר הניזק, או שהולכים אחר הלקיחה ופה הפרה כחצר המזיק. מטענת הגמרא שאם הכלב אכל את החלה במקום שהוא לא חצר הניזק פטור מוכח שהולכים אחר האכילה.

התוספות לא מוכן לקבל את דברי הראב"ד שהולכים אחר האכילה וללקיחה אין משמעות, ולכן מציע לפרש את הספק בדרך אחרת. הוא טוען שהספק מניח שבמקרה בו הכלב לוקח את החררה מרשות הניזק לרשות הרבים וודאי שחייב על נזקי החררה. את ההלכה הזאת ניתן לפרש בשתי צורות. אפשר לפרש שכל פטור שן ורגל מבוסס על כך שהלקיחה לא הייתה מחצר הניזק, אבל במידה והלקיחה הייתה מחצר הניזק חייב בכל מקרה, גם אם בהמתו הייתה בחצר המזיק. לחלופין, אפשר לפרש שבנוסף ללקיחה מחצר הניזק, גם האכילה צריכה להיות בחצר הניזק, ואם כן החיוב במקרה שהתוספות הציג נובע מכך שלפה הפרה יש דין מיוחד של חצר הניזק[2]. הגמרא פושטת את הספק בכך שהיא אומרת שהוא לא מתחיל, והנחת היסוד שלו שבמידה והכלב לוקח את החלה מרשות הניזק לרשות הרבים שגויה.

הנפקא מינה שהתוספות מציע לחקירה הזאת[3] היא האם חייב במידה והבהמה עמדה בחצר הניזק ומי שאינו בר חיוב שם את הפרי בפיה[4]. אולם צדדי הספק הזה בסוף הם בשאלה האם צריך שהבהמה תיקח את הפרי מחצר הניזק או לא, ואם כן מדוע התוספות מפליג בדוגמתו ולא מביא מקרה פשוט של לקיחה מרשות הרבים ואכילה בחצר הניזק?

התוספות מבין שאין שום היגיון לחייב את המזיק, כאשר הניזק לוקח את הפרות מרשות הרבים, ובכל זאת יש מה להסתפק במקרה בו הבהמה נמצאת בחצר הניזק. אלא שכאן נעוצה שיטת התוספות. מה שמטריד את התוספות במקרה בו הבהמה לקחה את הפירות מרשות הרבים היא לא שאין לקיחה ממקום חיוב, אלא שהפירות לא היו ברשות הרבים כך שהניזק לא הזיק את עצמו. הלקיחה מרשות הניזק היא הפעולה המחייבת כיוון שהניזק התנהל כמו שהוא היה צריך להתנהל כך שפירותיו יישמרו בבטחה, והמזיק עשה את הפעולה שמנעה זאת[5].

לפי זה, בסוגיה שלנו מתחדש דין, שבנוסף ללקיחה, גם האכילה צריכה להיות ברשות הניזק. על פי סברת התוספות דין זה אינו ניתן להלימה, ועל כן הוא תולה את הדין בגזירת הכתוב על אף שההיגיון של הפטור הוא שהניזק הביא על עצמו את הנזק, כשהתורה עיגנה את הפטור היא קבעה שהביעור צריך להיות בשדה אחר כיוון שבמקרה הפשוט הלקיחה והאכילה באותו מקום. אמנם הגדר הפורמלי נשאר והפטור הורחב למקרה בו האכילה לא הייתה בחצר הניזק.

הראב"ד חולק על העיקרון של התוספות ופוסק שחייב במקרה בו האכילה הייתה ברשות הניזק על אף שהאכילה לא הייתה שם. בפשטות תפיסתו נובעת מהבנה פורמלית של הפטור כפוטר בכל מקרה בו האכילה נעשית בחצר הניזק[6].

סיכום

הגמרא מניחה שאדם פטור על מצב בו הכלב שלו אוכל חררה לא בחצרו של בעל החררה. הנחה זאת גורמת לגמרא לפשוט את הספק שיש לה לגבי ההגדרה ההלכתית של פי פרה, האם הוא נחשב כצר המזיק או כחצר הניזק.

הראשונים מתקשים בהבנת הספק של פי פרה משלוש סיבות: הראשונה היא שיוצא שאין חיוב על אכילה. השנייה היא למה הגמרא צריכה להגיע למשנה של הכלב שנטל את החררה כדי לפשוט את הספק, הרי יש עוד משניות בהם מפורש שמתחייבים על אכילה. הקושיה השלישית היא על שאלת הגמרא מה עושה היד של האדם בתוך הפה של הכלב, שאיננה הגיונית.

התוספות מסביר את הספק במצב בו לא הייתה לקיחה אלא רק אכילה. הראב"ד אומר שהספק הוא במצב בו הלקיחה הייתה ממקום פטור. מחלוקתם היא בשאלה האם כדי להתחייב על שן ורגל צריך לקיחה מרשות הניזק. למסקנה, לפי התוספות כדי לחייב על שן ורגל צריך שתהיה גם לקיחה וגם אכילה ברשות הניזק. לפי הראב"ד בכל מקרה בו האכילה הייתה ברשות הניזק הוא חייב בלא תלות במיקום האכילה.

[1] ועיין בשו"ת דברי ריבות (סימן קעג) שמסביר כך גם את שיטת רש"י.

[2] בין לפי ההסבר של התוספות ובין לפי ההסבר של הראב"ד קשה מהמשך הגמרא ששואלת באיזה דרך מתחייבים על שן, הרי לפי שניהם אין ספק שיש חיוב במצב בו הבהמה נכנסת לחצר הניזק ואוכלת. התוספות מציע לבאר שהשאלה היא כיצד פשט הפסוק ממנו נשמע שהאכילה היא בחצר הניזק מסתדר עם הטענה הפורמלית שניתן להגדיר את פה הפרה כרשות המזיק. הראב"ד מפרש באופן אחר וטוען שהמקשן לא הבין את הסוגיה. אולם מעבר לקושי שיש בעצם טענתו, ארבעה אמוראים נדרשים כל מנת לתרץ את הבעיה.

[3] על מנת להעמיד את הנפקא מינה של התוספות צריך לטעון שלצד הספק שדין פה פרה הוא כחצר המזיק ואין צורך באכילה בחצר הניזק, כמו שיש חיוב על לקיחה בלא אכילה, כך גם יש חיוב על אכילה בלא לקיחה. כמו כן, צד הספק שפה פרה הוא כחצר הניזק צריך לטעון שבכל מקרה יהיה צורך גם באכילה וגם בלקיחה כדי לחייב.

[4] כיוון שהגמרא פשטה שהספק לא מתחיל היא אמרה שצריך גם לקיחה וגם אכילה מרשות הניזק כדי לחייב את המזיק לשלם, ובזה מובנת טענתה שפה פרה הוא כחצר הניזק. כלומר, על אף שהספק לא מתחיל, בחקירה שהועלתה הדין הוא כמו צד הספק שאמר שפה פרה הוא כחצר הניזק. אולם ההוכחה שהגמרא מביאה לפשיטה הזאת עדיין צריכה בירור.

[5] כך גם מוכרח מתיאור המקרה על פי התוספות דווקא כמצב בו הפרה לא הייתה יכולה לאכול את הפירות. תלמיד הר"י שואל אם הלקיחה היא הפעולה המחייבת מה זה משנה לנו אם הבהמה הייתה יכולה לקחת או לא יכולה לקחת, הרי בסוף היא לא לקחה כך שהיא לא אמורה להתחייב. אלא שלפי ההסבר שהצענו ניתן להציע שהתוספות רוצה להדגיש שלא לקיחתו של המזיק היא המחייבת ולראיה גם כאשר הוא לא יכול לקחת הוא חייב, אלא שהוא לא נפטר כי הניזק לא פשע ושמר על הפירות שלו.

[6] לחלופין, ניתן להבין שטענת הראב"ד מבוססת על כך שיש הפרש בין הלקיחה לאכילה, אזה הלקיחה אינה קשוה למעשה הנזק, והפטור מבוסס על טענה מהותית.