סוגיה כד: הגביה את החבית וחשב ליטול ממנה

רקע

בסוגיה זאת נשלים את הצורך של השומר לחסר את הפיקדון, ונעסוק בשאלה מה הפיקדון אותו השומר צריך לחסר.

מקורות

א. בבא מציעא מד. "הטה את החבית" עד סוף הפרק

ב. מיוחס לריטב"א בבא מציעא מד. ד"ה הגביה ארנקי ליטול ממנו דינר

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ג הלכות יא-יב

השגת הראב"ד על הלכה יב

מגיד משנה על הלכה יב

[נתיבות המשפט סימן רצב ס"ק ד]

הסבר הסוגיה

אמר שמואל: לא נטל – נטל ממש, אלא כיון שהגביהה ליטול אף על פי שלא נטל.

[בבא מציעא מד.]

שמואל אומר שמספיק ששומר יגביה חבית על מנת ליטול ממנה יין כדי להתחייב והוא לא צריך ליטול את היין בפועל. הגמרא מקשרת בין טענה זאת לבין שיטת לוי לפיה כדי שהשומר יתחייב בשליחות יד הוא לא צריך לחסר את החפץ. אמנם, הגמרא דוחה הצעה זו, ואומרת שאין תלות בין דברי שמואל לשיטותו של לוי, בטענה שבחבית יין יש דין מיוחד עקב כך שהיין מחמיץ. תכונה זאת של היין גורמת להעדפת שמירת היין דווקא בחבית, ולכן כשהשומר לא לוקח את היין מהחבית, זה לא כי הוא לא רוצה לשלוח יד בחבית, אלא משיקולי שמירת היין.

רב אשי מסתפק בשאלה האם דין שומר שהגביה ארנק כדי לשלוח יד בדינר אחד שלח יד בכל הפיקדון. המיוחס לריטב"א מציע את הפירוש המתסבר לגמרא, לפיו רב אשי שואל האם הדין המיוחד שיש לחבית יין מתרחב גם לארנק, שהרי גם דינר נשמר יותר טוב כשהוא בארנק מצד אחד, כשמהצד השני הדינר אינו מתקלקל כשהוא נמצא מחוץ לארנק, בניגוד ליין שמחמיץ כשהוא מתנתק מהחבית. פרשנות זו תולה את ספקו של רב אשי בהנחה ששליחות יד צריכה חיסרון, כשלפי מי שאומר ששליחות יד אינה צריכה חיסרון ודאי שחייב על כל הארנק גם במקרה הזה.

אולם הרמב"ם פוסק באופן שמצריך לפרש את הגמרא באופן אחר. הרמב"ם פוסק כלוי ששליחות יד אינה צריכה חיסרון. הוא מביא גם את דינו של שמואל, ומחייב גם שומר שמגביה את החבית על מנת ליטול ממנה יין ולא נטל בפועל. אלא שלאחר שתי הפסיקות הללו הוא משאיר את התלבטותו של רב אשי על כנה, ואומר שיש ספק בדין מי שהגביה את הארנק על מנת לשלוח יד רק בדינר.

הראב"ד מעיר על נקודה נוספת ברמב"ם לפיה השומר חייב באונסי כל הפיקדון על אף שהתכוון לקחת לעצמו רק חלק ממנו. השומר הגביה את החבית על מנת ליטול רביעית ובכל זאת חייב נחשב לפי הרמב"ם כמי ששלח יד בכל החבית. כך גם עולה מניסוחו של הרמב"ם בשומר שמגביה ארנק.

נתחיל דווקא בניתוח שיטתו של הראב"ד. הראב"ד מניח שהשומר לא שולח יד כלפי מה שהוא לא תכנן לשלוח בו יד. המקום של הכוונה כמקור לחיוב בשליחות יד איננו ברור כל צרכו, שהרי גם לפי הראב"ד כדי להחשב כשולח יד בכל החבית צריך לעשות פעולה שהיא זהה לגמרי, ומדוע מחשבת השומר היא זאת שמחייבת אותו?

הקיצוניות ההפוכה מזאת של הראב"ד היא לטעון ששליחת היד מחייבת את השומר באונסי כל הפיקדון, כך שאפילו אם רועה קיבל מאה בהמות, שליחת יד באחת מהן מסיימת את העסקה בין השומר לבעלים ומחייבת אותו להחזיר את כולם, ועד שלא יעשה זאת הוא יהיה חייב באונסים.

הדרך בה הרמב"ם נמנע מהתפיסה הזאת היא בכך שהוא מחלק את הפיקדון לפי גופים, ובעצם במקרה שתיארנו לעיל לפי הרמב"ם יש מאה עיסקאות השאלה בין הרועה לבעלים. שליחת יד באחת העסקאות אינה משפיעה על האחרות. רבי יעקב מליסא, בעל נתיבות המשפט משתמש בעיקרון הזה כדי להסביר מדוע הרמב"ם מביא את הספק לגבי ארנק. גם אחרי שהנחנו שמעשה שליחות היד אינו צריך לחסר את הפיקדון, צריך לראות כלפי איזה גוף השומר נחשב כשולח יד.

הראב"ד לעומתו לא מקבל את החילוק בין גופים שונים, ולכן מחלק במחשבתו של השומר[1]. חילוק זה של הראב"ד מאוד מסתבר לפי השיטה שראינו בתוספות ובריטב"א. דין שליחות יד הוא דרך עקיפה לחיוב של השומר בדין גזל, כיוון שעל מי שהחפץ באחריותו לא יכולים לחול דיני הגזל הרגילים. הפקעת הפעולות של השומר מכריח את הראב"ד לעבור למישור המחשבה, כך שכדי ששומר יתחייב בגזל, הוא חייב לחשוב על הפיקדון הספציפי.

נחזור לשיטתו של הרמב"ם. כאמור, הרמב"ם פוסק שעל אף ששליחות יד אינה צריכה חיסרון, אדם שהגביה ארנק על מנת לשלוח יד בדינר חייב באונסי הארנק רק בספק, זאת למרות שבמקרה המקביל בחבית יין הוא חייב על אונסי החבית בתורת וודאי. מעבר לכך שפסקו של הרמב"ם כשלעצמו קשה, נראה שהוא גם לא מסתדר עם הגמרא לפיה רק מי שסובר ששליחות יד צריכה פיקדון צריך להתלבט לגבי ארנק.

המגיד משנה נדרש לקושיה הזאת וטוען שתשובת הגמרא שבחבית יש דין מיוחד היא לא רק לשיטת רב ששליחות יד צריכה חיסרון אלא גם לשיטת לוי ששליחות יד אינה צריכה חיסרון. כיוון דומה יש גם במאירי שמסביר שדין שליחות יד המופיע בשאלה זאת הוא לא דין שליחות יד לגביו נחלקו רב ולוי[2]. לפי המאירי הגמרא שואלת האם לפי שמואל כדי להתחייב על כל הפיקדון מספיק לרצות לשלוח יד רק בחלקו, וכנגד טענה זאת הגמרא אומרת שהשומר משתמש בכל החבית, כי שאר החבית משמשת אותו לשמור על היין שהוא רוצה.

הבעיה עם דרכו של המאירי, אותה המאירי מעלה בעצמו, היא שיוצא מדבריו שחיובו של השומר שלא נטל את רביעית היין גדול מזה של השומר שנטל את היין, טענה, שמעבר לאבסורד שבה, לא עולה בקנה אחד עם לשונו של שמואל, שאומר שהשומר חייב אפילו כאשר הוא לא נטל.

דרכו של המגיד משנה מתונה יותר. הוא אומר שהגמרא לא מחלקת בין שני מושגים שונים של שליחות יד, אבל בתירוץ הגמרא דוחה את הקשר בין מחלוקת האמוראים לדין זה. אמנם לא ברור כל כך כיצד המגיד משנה מסביר את דחיית הגמרא שאמורה לנתק את דין חיסרון שליחות היד מהרחבתו של שמואל.

הנתיבות מסביר שלפי המגיד משנה כולם מודים ששומר שמגביה חפץ מחסר את כולו. אולם כדי להתחייב על שליחות יד הוא צריך גם להשתמש בו. תירוץ הגמרא הוא שכיוון שהשומר משתמש בשאר החבית כדי לשמור על היין הוא חייב על כולה גם לפי מי שאומר ששליחות יד צריכה חיסרון.

מחלוקת האמוראים לפי המגיד משנה סובבת סביב השאלה האם לאחר שהשומר יחזיר את החבית למקומה הוא יוכל לטעון שכיוון שהוא יכול להחזיר אותה למצב ההתחלתי הוא לא יתחייב. מחלוקת זאת מתווספת למחלוקתם בשאלה האם כאשר השומר לא גורם אף חיסרון לבעלים הוא חייב[3].

כדי להתמודד עם הבעיה שהמאירי מעלה, הנתיבות אומר שלפי הרמב"ם נטילת הרביעית אמנם גורמת לכך שהשומר לא ישתמש בשאר היין כדי לשמור על הרביעית אותה הוא רוצה ליטול, אבל שיחסו של השומר אל כל הגוף ממנו הוא נטל הוא כבר לא כפיקדון, אלא כדבר שהוא שלו[4].

סיכום

גם שומר שהגביה את החבית ונטל ממנה יין חייב באונסי החבית. הרמב"ם והראב"ד נחלקו בשתי נקודות בהקשר לדין הזה. הנקודה האחת סובבת סביב השאלה האם כאשר שומר רוצה לשלוח יד רק בחלק מהפיקדון הוא חייב על כולו? דעתו של הראב"ד היא שהשומר שולח יד רק בחלק אותו הוא רוצה לעצמו, בעוד לפי הרמב"ם מחלקים את הפיקדון לפי גופים.

הנקודה השניה בה נחלקו הראשונים היא האם ספקו של רב אשי לגבי שומר שהגביה ארנק על מנת לשלוח יד בדינר, תלוי במחלוקת רב ולוי בשאלה האם שליחות יד צריכה חיסרון. פשטות הגמרא היא שהספק תלוי במחלוקת, אמנם הרמב"ם פוסק את את הספק למרות שהוא פוסק כלוי, לפיו הספק לכאורה לא מתחיל.

[1] צריך לראות מה הדין לפי הראב"ד אם השומר הגביהה שתי חביות במטרה לשלוח יד בשתיהן, אבל חיסר רק אחת מהן. האם המחשבה מועילה כדי לחייב את השומר על שתי החביות, או שהראב"ד מעמיס רק עוד חילוק על זה של הרמב"ם?

[2] המוטיבציה של המאירי לפרש כך נובעת מהעובדה שהגמרא תמהה על כך ששמואל סובר ששליחות יד אינה צריכה חיסרון, אולם קשה לקבל תמיהה כזאת, שהרי דין זה נכון להלכה, וההלכה בדרך כלל נפסקת כשמואל, ולכן חייבים להסביר את מהלך הגמרא בדרך אחרת.

[3] בחבית עצם ההגבהה גורמת למעברה של כל החבית מרשות בעלים לרשות שומר, בניגוד לבהמה שם משיכתה אינה מספקת פעולה דומה.

[4] המאירי לא יכול לתרץ כך כי לפיו הגמרא אומרת את התירוץ שהחבית נעשית בסיס לפי מי שאומר שצריך לרצות לשלוח יד בפיקדון כולו. אמנם הרב המגיד שלא חילק בין המושגים יכול לתרץ כך בשופי, בטח לשיטת הרמב"ם שמחלק בין גופים שונים, ולא לפי מחשבת השומר.