רקע
בסוגיות הקודמות התחלנו לראות את דיני החזרה של הפועלים והמעסיק במידה ואחד מהם רוצה למשוך את ידו מההסכם, ומה הם החיובים העולים מהחוזה. בסוגיה זאת נשלים את העניין ונעסוק בשאלה כיצד שינוי במציאות משפיע על החוזה.
מקורות
א. בבא מציעא עו:-עז. "תני תנא קמיה דרב… דאי לא עבדי חלשי"
ב. רש"י בבא מציעא עו: ד"ה לא הוה יהבינא, הא דסיירא, לא סיירוה מאורתא
[ר"ן בבא מציעא עו: ד"ה שם אי סייריב לארעא]
רא"ש בבא מציעא פרק ו סימן ג עד "נותן להן שכרן כפועל בטל"
רבי ברוך הספרדי בבא מציעא עו: ד"ה איכא דאמרי השלימה
ג. רש"י בבא מציעא עז. ד"ה לא סיירא מאורתא
רשימות שיעורים בבא מציעא עו: ד"ה גמ' הא דסיירא לארעיא מאורתא אות ב עד "מלאכה אחרת ולשלמם"
ד. רי"ף גיטין לה:-לו. "ההוא גברא… מנתא דיליה"
תוספות בבא מציעא עז. ד"ה דאגר אגורי
[סמ"ע חושן משפט סימן שלד ס"ק יא ד"ה כשותף ואינו כפועל]
השגות הראב"ד לרי"ף גיטין לה: אות א
רמב"ן בבא מציעא עז. ד"ה ואתא מיטרא פסידא דפועלים
ה. רמב"ם הלכות שכירות פרק ט הלכה ו
הסבר הסוגיה
אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה – נותן להן שכרן משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל.
[בבא מציעא עו:]
הברייתא אומרת שאם הפועל מגיע למלאכה ואין מלאכה שאפשר לעשות, המעסיק צריך לשלם לו בעבור העבודה. אמירה זאת של הברייתא מעלה שתי תמיהות אותן מעלה רב. התמיהה הראשונה, אליה הברייתא עצמה מתייחסת היא מדוע הפועל מקבל שכר על אף שלא עבד, ועל זה אומרת הברייתא שמנכים לפועל את דמי קושי המלאכה. התמיהה השניה היא מדוע השינוי המציאותי שמפריע לעשיית המלאכה גורם להפסד של בעל הבית את דמי העבודה, ולא גורם להפסד של הפועלים.
תמיהה זאת מתעצמת עקב אמירתו של רבי חייא[1] שהוא לא היה משלם לפועלים כלל. רש"י מסביר את קביעתו של רבי חייא כשילוב בין שני גורמים. הגורם האחד הוא שמזלם של הפועלים הוא זה שגרם. כלומר, הפועלים היו צריכים לעבוד, ועבודת הפועלים היא זאת שלא התאפשרה. הגורם השני הוא שהפועלים היו אמורים להתנות בחוזה ולהתייחס למצב בו עבודתם לא תתאפשר, והם שלא עשו זאת גרמו לעצמם שיפסידו.
נראה שכוונתו של רש"י להתשמש בגורם השני, ידיעתם של הפועלים, כדי להסביר למה הצדדים שווים והמעסיק לא פשע בכך שלא התייחס לתנאי זה בחוזה. אחרי ביסוס השיוויון הדיני רש"י יכול לומר שהמצב המשפטי של הפועלים נחות מזה של המעסיק עקב כך שהם רוצים לתבוע כסף[2].
הגמרא מתמודדת עם תמיהתו של רב ומחלקת בין מקרה בו בוצע סיור בשדה מבעוד מועד, לבין מצב בו הסיור לא התבצע. בחילוק זה הגמרא משמיטה שלושה פרטים. ראשית, היא לא מציינת מי מפסיד במצב בו התצע סיור, ובמצב בו הסיור לא התבצע. שנית, אין אזכור למבצע הסיור. ולבסוף, הגמרא לא אומרת כיצד הסיור גורם לאחד הצדדים להפסיד.
רש"י, על פי ההסבר שלו לתמיהת רב, מפרש את חילוק הגמרא. הוא אומר שבמצב בו הפועלים לא סיירו בשדה הם לא יודעים מה השדה, וכיצד ישפיעו עליו תופעות טבע, ולכן האחריות מוטלת על בעל השדה, מעסיקם, להתייחס לאפשרות זאת בחוזה. סיור הפועלים בשדה מקנה להם את הידע ולכן החובה להגדיר מההמחויבות בין הצדדים במקרה כזה עוברת אליהם, שכן אם הם לא מתייחסים נראה שהם מסכימים לקחת את העבודה, על אף שהם לא יעבדו.
יש לשים לב שלפי רש"י, על אף שהמעסיק התחייב לתת לפועלים מלאכה ולשלם להם בעבורה, המעסיק יכול לחזור בו מהתחייבות זאת במידה והוא לא צריך את עבודתם. דין זה מתקשר לתפיסה שראינו לפיה החוזה לא מחייב את הצדדים, ולכן למרות שהמעסיק התחייב למשהו, הוא יכול שלא לממש את ההתחייבות.
הרא"ש מביא פירוש דומה לזה של רש"י, אלא שעיקר המשקל בו מונח על נקודה אחרת. בעוד אצל רש"י התשובה לשאלה מי בעל הידע מסבירה לנו על מי מוטלת האחריות, אצל הרא"ש בעל הידע הוא הפושע. אם הפועלים לא סיירו בשדה, בעל הבית פושע בכך שהוא לא ביטל את עבודתם. אם הפועלים סיירו בשדה הם אלו שהפסידו את עצמם, כיוון שהם ידעו שלא יוכלו לקבל עבודה באותו היום.
הרא"ש מביא פירוש שני לחילוק. גם בפירוש זה הוא מניח שסיור הפועלים בשדה הוא המשנה את הדין כך שאם הפועלים סיירו בשדה הם מפסידים. אלא שלפי הפירוש השני הסיור מחליט את הקרקע בה תתבצע העבודה. לכן אם הפועלים סיירו בקרקע, המעסיק יכול לומר להם שהוא לא צריך את עבודתם והם מפסידים. אולם, במצב בו הם לא סיירו בקרקע, הפועלים עדיין יכולים לטעון בפני המעסיק שיתן להם לעשות את אותה העבודה רק בשדה אחר.
פירוש זה מעלה תפיסה הפוכה מזאת שקישרנו לדברי רש"י. רש"י מתייחס לחוזה כדבר לא מחייב, ולכן חוזרים לדין הרגיל של המוציא מחברו עליו הראיה. פירוש זה של הרא"ש מניח שהמעסיק חייב לפועלים עבודה. היכולת להשתמט מחיוב זה נובעת מהסיור שהתנה את ההתחייבות להיות תלויה דווקא בשדה ספציפי.
ההבדל הדיני בין ההסברים השונים יתבטא בעיקר במצב בו אין פושעים. לפי רש"י, וכך כותב הר"ן בפירוש, הפועלים הם אלו שמוציאים ולכן באופן בסיסי החובה עליהם. בפירוש הראשון של הרא"ש ראינו שהפושע מתחייב, ובמקרה הזה אין פושע, כך שלא ניתן להכריע מי מפסיד, המעסיק או הפועלים. בפירוש השני של הרא"ש ברור שההתחייבות עומדת בעינה ולכן בעל הבית חייב לשלם לפועלים.
רבי ברוך הספרדי מפרש את הגמרא באופן אחר, ואומר שהסיור הוא סיורו של המעסיק[3]. מפירוש זה הוא מביא שתי דרכים להבין את הגמרא. הדרך הראשונה היא שאם בעל הבית סייר בערב שלפני ורואה שהעבודה אינה נצרכת, אוטומטית הוא הופך לאחראי, ואם לא הודיע לפועלים שלא יגיעו הוא פושע ולכן מתחייב. דהיינו, על פי הדרך הזאת דרושה פשיעה אקטיבית של המעסיק על מנת לחייבו.
הדרך השנייה היא הפוכה. חכמים חייבו את המעסיק לבדוק את שדהו כדי לדעת האם העבודה נצרכת, כך שזמן הפועלים לא יפסד. מעסיק שלא בודק זאת בלילה שלפני נהיה פושע ומתוקף כך מתחייב. במידה והמעסיק בדק בערב שלפני ובכל זאת אירע אונס, חכמים קבעו שההפסד הוא של הפועלים. דין זה יכול להיות מובן בשתי צורות. הצורה האחת היא כמו שראינו ברש"י שהפועלים הם אלו שרוצים להוציא ולכן במצב שאין פושע חוזרים לדין המוציא מחברו אליו הראיה. הצורה השניה היא שחכמים הבינו שאם לא יבטלו חיוב זה מהמעסיק לא יהיה לו אינטרס לבדוק את הקרקע, כי הרי ממילא הוא חייב באונסים, ולכן הם העבירו את החיוב ממנו לפועלים.
הגמרא אומרת שהחילוק המבוסס על השאלה האם בוצע סיור בקרקע לפני מבוסס על דברי רבא. רבא אומר שבמידה והפועלים נשכרו לחרוש שדה והם לא יכולים לבצע זאת עקב הגשם שירד, הדין נקבע כתלות בשאלה האם סיירו בקרקע. לכאורה המימרה של רבא זהה לחלוטין לתירוץ הגמרא את הברייתא, אולם רש"י מפרש את דברי רבא כפי הפירוש השני שראינו ברא"ש, ולא באותה הדרך בה הוא הלך.
הגרי"ד סולובייצ'יק מתרץ את דברי רש"י ומחלק בין מצב בו הפועלים נשכרו להשקות את השדה וירד גשם, לבין מצב בו הפועלים נשכרו לעדור את השדה וירד גשם. אם הפועלים נשכרו להשקות את השדה וירד גשם, נמצא שהעבודה אותה היו צריכים לעשות בוצעה, ולכן החוזה הושלם. אמנם כשהמלאכה לא נעשתה אלא רק לא התאפשרה, החוזה עוד בתוקף, והמעסיק צריך לספק לפועלים עבודה, אלא אם כן סיירו בקרקע, וסיור זה מתפרש כתנאי.
יוצא שצריך לומר שגם לפי רש"י ישנו חוזה המחייב את הצדדים, אולם בשיטתו חוזה זה מיוחד, והוא פוקע אם השלמת המלאכה. אם הפועלים ביצעו את המלאכה, אז הוא בפקיעתו המעסיק חייב לפועלים כסף, ואם הפועלים לא ביצעו את המלאכה, שלא בפשיעתו, אז בעל הבית לא חייב לפועלים כלום.
רבא ממשיך ואומר שהאחריות של הפועלים במצב שעבודתם נעשית על ידי גשם, בעוד אם הנהר הוא זה שמשקה את השדה בסוף, אז בעל הבית הוא זה שמפסיד[4]. אף אמורא לא חולק על רבא, ולכן נראה שהלכה כמותו, אלא שהרי"ף מקשה על הנחה זאת מגמרא בגיטין. הגמרא בגיטין מעלה מחלוקת בין רב יוסף לרבה באריס שהגשם עושה את עבודתו ומשקה את השדה. רב יוסף אומר שהאריס הוא לא זה שהשקה את השדה ולכן הוא לא אמור לקבל שכר על עבודת הגשם, בעוד רבה טוען שהשמים עזרו לאריס בעבודתו. הגמרא שם פוסקת בפירוש כרבה, ולכן צריך לומר שמחשיבים את הגשם כעזרה מהשמיים לפועל, ואם כן כיצד ניתן לפסוק כרבא, שהפועל מפסיד במקרה כזה?
הרי"ף והתוספות[5] מחלקים בין אריס שהוא שותף בקרקע, ולכן לא צריך לעשות את העבודה בפועל, לבין פועל שמקבל את שכרו על פעולתו, ולא על התוצאה. העולה מדברים אלו שלא החיוב ההסכמי בין הצדדים הוא המחייב את הפועל לשלם, אלא עבודתו של הפועל. לפי זה ניתן לפרש את החוזה כלא מחייב מצד אחד, או כהתחייבות לבלעדיות במלאכה גרידא מהצד השני.
הראב"ד מביא יש מי שאומר שחולק על הרי"ף וטוען כי מרגע שהפועל הולך למלאכה, דהיינו מתבצע מעשה הקניין של החוזה, גם רבא יודה שירידת הגשם תגרום הפסד למעסיק ולא לפועל. זאת כי החוזה מחייב את תשלום הכסף[6], ולא המלאכה עצמה והרווח ממנה כפי שאומר הרי"ף.
רבא מסיים ומביא שתי מימרות מקבילות לגבי שינוי באמצע המלאכה. כמו שלפני תחילת העבודה המלאכה יכולה להימנע עקב כך שהשולמה נמנעה, כך יכול להיות גם תוך כדי המלאכה. במידה והנהר נפסק במצע היום כך שהפועלים לא יכולים להשקות את השדה, אם הדבר אינו תדיר אז הפועלים מפסידים, דבר המחזק את התפיסה שראינו ברש"י שבמצב ניטרלי הפועלים מפסידים כי הכסף לא נמצא אצלם[7]. אולם הדין הבא של רבא הוא שאם הפועלים משלימים את המלאכה אז המעסיק חייב לשלם להם עבור שאר הזמן כפועלים בטלים או לתת להם עבודה אחרת, דבר המהווה ראיה לתפיסה ההפוכה.
סיכום
במקרה בו המלאכה נמנעת מבעוד מועד, הגמרא מחלקת בין מצב בו בוצע סיור בשדה. ראינו ארבע שיטות בראשונים להסביר את החילוק. רש"י הר"ן והרא"ש שאומרים שסיור מקנה לפועלים את הידע הנצרך, אלא כשמרש"י עולה שהשאלה היא מי היה אמור להתייחס לנושא בחוזה, מהרא"ש עולה שהשאלה היא מי פשע. הרא"ש מביא פירוש נוסף לפיו הסיור מהווה תנאי שהעבודה תתבצע דווקא בשדה הזה, ולכן היא תלויה בשדה עצמו. ההבדל בין הפירושים היא בשאלה האם ההסכם שכרתו בעל הבית והפועלים מחייב או לא. רבי ברוך הספרדי מביא עוד שני פירושים בהם המעסיק מסייר בשדה, אז צריך לשאול האם הוא פושע אקטיבי כי סייר וידע, או שהוא פושע פסיבי כי הוא לא סייר על אף שהטלנו עליו לעשות כן.
רבא ממשיך ואומר שאם גשם משקה את השדה הפועל מפסיד. אמירתו של רבא הפוכה מאמירה מקבילה של רבה לפיה גשם נחשב כסיוע משמים לאריס. הרי"ף מחלק בין אריס שהוא שות בשדה לבין פועל שמקבל שכר על עבודתו בפועל. הראב"ד מביא חולק שאומר שגם פועל אמור להרוויח מפעולת הגשם, אלא שיש לחלק בין מקרה לבו הגשם ירד לפני הקניין עליו רבא מדבר ולכן הפועלים מפסידים, לבין מקרה בו הגשם יורד אחרי הקניין עליו רבה מדבר.
בסך הכל ראינו ארבע תפיסות של חוזים בסוגיה זאת. החוזה של הר"ן שאין לו משמעות מחייבת. החוזה לפי הפירוש השני של הרא"ש שם החוזה מחייב את המעסיק לתת לפועלים מלאכה. הרי"ף לפיו החוזה אינו מחייב את השכר, והראב"ד לפיו החוזה מחייב לכל דבר.
[1] בגמרא הוא מכונה בפי "רב חביבי"
[2] בחידושי אנשי שם כתב שרש"י לא מביא שני גורמים שצריך לשלב ביניהם, אלא שני גורמים המועילים למצבים שונים. הגורם השני שרש"י מביא, שהפועלים ידעו והיו צריכים להתנות, מתייחס למצב בו האונס היה משהו שגם בעל הבית וגם הפועלים היו אמורים לצפות. הגורם הראשון שרש"י מביא מתייחס למצב בו אף אחד מהצדדים לא ידע.
[3] ערוך השולחן (סימן שלד סעיף ב) כותב שלא מוכרח שיש מחלוקת בין הראשונים, ומה שרבי ברוך הספרדי (הוא מתייחס בדבריו לרמב"ם) תולה את הסיור במעסיק זה רק בשדה שיכולה להשתנות, אבל בשדה שלא משתנה יש צורך רק בסיורם של הפועלים כפי שרש"י כותב.
[4] נראה לומר שלפי רש"י מדובר במצב בו הפועלים לא סיירו בשדה. לא צריך לדעת יותר מידי כדי להבין שהגשם המשקה את השדה גורם לזה שלא צריך להשקות את השדה שוב, בעוד על נהר הפועלים לא יכולים לדעת. וצריך עיון איך אפשר להסביר את הגמרא לפי הפירוש השני ברא"ש.
[5] הב"ח (חושן משפט סימן שלד ס"ק ד) כותב שלתוספות יש טעם אחר. הוא מתבסס על כך שהתוספות לא מזכיר את הקביעה של הרי"ף שאריס הוא כשותף. על אף זאת התוספות כותב בבירור את הצד השני. פועל זוכה בדמי מלאכתו עקב העבודה אותה הוא עושה, כך שגם אם נקבל את דברי הב"ח, התוספות והרי"ף עדיין מסכימים בשכר פועלים.
[6] הסבר זה מופיע בפירוש בשו"ת משאת משה (חושן משפט חלק א סימן מב)
[7] מכוח זה כתב בתרומת הדשן (סימן שכט) שאם המעסיק החליט לשלם לפועלים מבעוד מועד אז הפועלים זוכים.