רקע
לאחר עיסוקנו בדין הראשון לגבי שור שהרג והוא הכופר, אנחנו עוברים לעסוק בדין השני והוא סקילת השור, ובכך לסכם את הפרק העוסק בשור שהרג. בסוגיה זאת נעסוק במחלוקת הראשונים בשאלה מדוע השור נסקל.
מקורות
א. בבא קמא המשנה בדף מד.
בבא קמא מד:-מה. "נתכוין להרוג את הבהמה… טענתא הוא" [אפשר לדלג מ"אמר רב הונא… בשרו אסור"]
ב. סנהדרין לו: "אמר רבי אבהו… שור הנסקל"
רש"י סנהדרין לו: ד"ה לא תטה
ג. רמב"ם מורה הנבוכים חלק ג' פרק מ' "והיות הבהמה נהרגת… מוסף על אבידת דמיה"
רמב"ן בראשית פרק ט פסוק ה ד"ה "מיד כל חיה אדרשנו"
[שו"ת הרשב"א חלק א סימן קיד "… מגזרת הכתוב"]
ד. חולין קלח:-קלט. "בחולין אבל לא במוקדשין… מקרבך"
רש"י חולין קלט. ד"ה בר קטלא
ריטב"א חולין קלט. ד"ה אי דגמר
ה. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרקים י-יא
רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ה הלכה ב
רמב"ם הלכות שחיטה פרק יג הלכה כא
הסבר הסוגיה
סקול יסקל השור
[שמות כא כח]
הדרך בה מתנסחת התורה בתיאורה את תשלומי הכופר היא שהבעלים היו אמורים למות עקב פשיעתם ותשלומי הכופר באים לכפר על ההריגה הזאת ולהציל את הבעלים ממיתה. הגמרא דורשת בכמה מקומות את הפסוק שכולל את מיתת השור ומיתת הבעלים לכך שסקילת השור צריכה להיות כמיתת הבעלים ומחדשת מהיקש זה כמה דינים. הדין הראשון, אותו הזכרנו, הוא שהשור חייב להתכוון לאדם אותו הוא הורג כדי שיתחייב סקילה. בנוסף, השור צריך להיות נוכח במשפט אותו יערכו עשרים ושלושה דיינים. דין אחרון הוא שאם בשור או בעליו טריפה השור אינו נסקל.
דינים אלו יוצרים תפיסה שהשור הוא הנידון במשפט ולא הבעלים. התפיסה הזאת רק מתעצמת נוכח העובדה שגם שור הפקר ושור יתומים נסקלים, זאת על אף שאין להם בעלים ברי חיוב.
לפי התפיסה הזאת במעשה הריגת השור יש שני אשמים: השור שהרג, והבעלים שלא שמר עליו כמו שצריך. העונש של השור על כך שהרג היא סקלתו, והבעלים מתחייב בכופר כדי לכפר על ההריגה שיצאה מתחת ידו.
רבי אבהו אומר שהליכי משפט של שור שהרג הם הליכי משפט של משפט ממוני, למעט כמות הדיינים הנוכחים. רש"י נדרש לשאלה מדוע הוחרגה כמות הדיינים במשפטו של שור הנסקל ואומר דברים מפתיעים.
בדיני נפשות התורה מציבה כנגד עיניו של השופט שני ערכים ביניהם הוא צריך לאזן ולהכריע. הערך הראשון הוא חומרת העברה שעבר הנאשם. על השופט מוטל לגרום לכילוי הרע מהעולם, ערך זה מתבטא בדרישה "ובערת הרע מקרבך"[1]. מנגד, על השופט לראות את הערך של קדושת החיים ולנסות להציל את הנאשם ממיתה.
רש"י מסביר שהדיון המשפטי על סקילת השור הוא מקטגויית דיני נפשות. ברם, את נפשו של השור אין מצווה להציל, וכל הדינים הנגזרים מזה מבוטלים. יוצא אפוא שההבדל בין כמות הדיינים השופטים לשאר הדינים הוא שכמות הדיינים הוא הכרח כדי לאפשר דין מיתה, לעומת שאר הדינים שתפקידם הוא למנוע את המיתה. לכן במשפט של שור הנסקל, בו אין אינטרס למניעת המיתה ורק בירור המציאות כדי שיהיה אפשר להמית את השור במידה והוא הרג, יש צורך בעשרים ושלושה דיינים כדיני נפשות ושאר הדינים הם דיני ממונות.
מי שכותב את הדברים בפירוש הוא הרמב"ן בפירושו לתורה[2]. הרמב"ן תמה על הפסוק "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו". כיצד ניתן לדרוש מחיה הרי היא חסרת דעת? תשובתו היא שיש גזירת מלך, ועל פיה הוא מסביר את דין סקילת השור כעשיית דין בשור ולא בבעלים[3].
התפיסה לפיה השור הוא הנידון היא קצת קשה לעיכול, שכן השור איננו בר דעת, וכיצד אפשר לדון אותו. הרמב"ם במורה משתמש בלשון חריפה כדי להוציא מהתפיסה הזאת "היות הבהמה נהרגת כשתהרוג אדם, אינו לקחת דין ממנה כמו שירחיקו עלינו הצדוקים". ובכל זאת הרמב"ן כותב כך בפירוש, וזאת רוח ההלכות.
כדי לקרב את הדברים אל השכל הרמב"ן מציע שהריגת הבהמה היא לא עונש לבהמה. תפקידן של הבהמות הוא לשמש את בני האדם. כל עוד הבהמה מבצעת את תפקידה בעולם היא בעלת זכות קיום. כאשר הבהמה מורדת באדוניה היא מאבדת את זכות קיומה וממילא נסקלת.
כאמור לעיל, הרמב"ם לא מקבל את התפיסה הזאת וטוען שגם סקילת השור היא עונש לבעלים כדי שידאגו שהשור שלהם לא יהרוג. על אף ההיגיון שיש בעצם דברי הרמב"ם שלא ניתן לעשות דין עם בהמה, הרבה דינים טעונים הסבר במידה וגם סקילת הבהמה הוא עונש לבעלים.
כדי להבין את התפיסה נעמוד על היחס לפי הרמב"ם בין הכופר לסקילה. לכאורה היינו מצפים שאם הכופר והסקילה שניהם עונשים לבעלים, כשסקילת השור היא עונש מופחת כשהשור תם, והכופר הופך את העונש הכלכלי לכבד יותר, שהכופר יהיה תלוי בסקילה, ובמקרה בו השור לא נסקל הוא גם לא ישלם כופר.
הראיה שהרמב"ן מביא לכך שסקילת השור היא לא עונש לאדם היא מדין שור המדבר שנסקל. לשור המדבר אין בעלים ולכן היסקלותו אינה יכולה להיות התראה לבעלים. אלא שמהגמרא בחולין עולה אפשרות אחרת להסתכל על דין שור הפקר שהרג. רבינא אומר שעוף שהרג פטור משילוח הקן. הגמרא שואלת באיזה מצב מדובר ומסיקה שהסבר דברי רבינא הוא שעל האדם לקחת את העוף לבית דין כדי שיהרגו אותו מדין "ובערת הרע מקרבך".
רש"י והריטב"א נחלקו בשאלה מדוע לא ניתן להעמיד את דינו של רבינא בעוף שנגמר דינו. הגמרא אומרת שהעוף בר קטלא הוא ורש"י מסביר שהבעיה היא בעיה מציאותית. עוף שהגיע לדין נסקל וכיצד זה נמלט. הריטב"א לא מבין מדוע לרש"י יש בעיה מציאותית הרי העוף יכול לברוח לאחר גמר הדין, ולכן אומר שהגמרא לא מוכנה לקבל שדינו של רבינא יהיה לאחר גמר דין כי אז פשוט שהשור אסור בהנאה כי הוא בן מוות.
נראה שהמחלוקת בין רש"י והריטב"א היא מחלוקת מהותית בהבנת דין סקילת שור הפקר. רש"י טוען שמעבר לדיני סקילת השור הרגילים קיים חיוב של "ובערת הרע מקרבך" המחייב את החברה לדאוג להמשך תקינותה ולסלק מפגעים ממנה[4], כך שבכל פעם שיביאו לבית דין עוף שהרג הם יסקלו אותו במקום והוא לא יכול לברוח[5]. הריטב"א לא מקבל את הטענה הזאת ואומר שסקילת שור הפקר היא חלק מדיני סקילת שור, וכמו כל שור רגיל הוא צריך להישפט ויכול להיות שהוא בורח בעת משפטו. לפי זה חידושו של רבינא הוא שעל המוצא את העוף חלה חובה להביא את השור למשפט מדין ובערת הרע מקרבך ובית דין הורגים אותו כחלק מפרשיית שור שהרג.
הראיה שהרמב"ן מביא היא ודאי כמו הריטב"א. שור הפקר הוא בכלל שור הנסקל ולכן גם הוא צריך להישפט, ומכאן מוכח שסקילת השור לא תלויה בבעלים[6]. הרמב"ם ידחה את הראיה על פי פירושו של רש"י ויחלק בין עשיית דין עם השור ובין סילוק מזיקים מהחברה הנובע מהצורך לבער את הרע מהעולם[7].
ישנם כמה דינים שסותרים את התפיסה של הרמב"ם באופן חזיתי. נתמקד בהתחלה בשני דינים. פטור שור שהרג שלא בכוונה מסקילה על אף חיובו בכופר, וחיוב הסקילה של שור היתומים על אף שהיתומים לא מתחייבים בכופר. הרמב"ן יסביר את המקרה של שור שהורג בלא כוונה שהוא לא נסקל כי השור לא רצח והתכוון לעשיית דבר אחר ולכן לא ייענש בסקילה, לעומת הבעלים שפשע ואיפשר לשורו להרוג. המקרה השני של שור היתומים הוא הפוך. השור יסקל כי הוא הרג אדם, והיתומים פטורים כי הם לא בני חיוב. הכיוון בו צריך לתרץ את הרמב"ם הוא לחלק בין שני ערוצי חיוב שיש לבעלים: חיובם עקב אחריותם על השור שהרג, וחיוב כי הם פשעו ואפשרו לשור להרוג.
כדי להבין את הדברים נעיין בפטור שור שהרג בלא כוונה מסקילה. מדוע שור שהרג בלא כוונה אינו חייב סקילה? ראש הישיבה מסביר ביד פשוטה[8] שפירוש המילה כוונה היא עימות שנוצר בין בהמה למי שהיא חייבת על הריגתו. במקרה כזה על הבעלים מוטל לשמור על בהמתו שלא תהרוג ובכל שאר המקרים הוא כלל לא צריך לחשוש לדבר כזה.
יוצא שסקילת השור הוא עונש שנובע מכך שהבעלים פשעו ולא שמרו על השור שלהם, בעוד הכופר מבטא את האחריות שיש לאדם על השור שלו. השור הרג והבעלים אחראי על ההריגה הזאת ולכן מצד הדין גם הוא היה צריך למות אלא שהתורה חסה עליו שישלם כופר.
לפי זה, הסיבה שבשור תם הבעלים לא משלם את הכופר היא כי השור עשה מעשה משונה אותו הבעלים לא היה יכול לצפות ולפיכך הוא איננו מקבל אחריות מלאה על המעשה, וכאשר היה יכול לצפות את המעשה, דוגמת שור שהרג ברגל הוא חייב. מאידך גיסא, גם על שור תם הוא צריך לשמור ולכן הוא נענש באיבוד שורו.
תפיסה זאת מתחדדת בדין שור היתומים. היתומים פטורים ממיתה כיוון שגם אם היו הורגים בידיהם הם לא היו מתחייבים[9], ולכן אינם בני כפרה. לעומת זאת הם הוכיחו כי הם אינם יכולים לשמור על השור שלהם ולכן הוא נלקח מהם ונסקל.
סיכום
כאשר שור הורג הוא נסקל והבעלים משלמים כופר. הרמב"ן אומר שהסקילה היא עונש אותו השור מקבל, והכופר הוא עונשם של הבעלים. הרמב"ם לא מוכן לקבל את התפיסה הזאת ואומר שאחריות הבעלים על השור שלהם היא המחייבת אותם בכופר, סקילת השור הוא עונש לבעלים על כך שפשעו בשמירת השור.
[1] יסוד חיוב סקילת השור מדין ובערת הרע מקרבך מופיע בפירוש בגמרא בחולין שפוטרת עוף שהרג משילוח הקן כיוון שמצוות "ובערת הרע מקרבך" כופה את האדם להביא את העוף לבית דין, כמו שנראה בהמשך.
[2] בניגוד למה שנאמר קודם ברש"י, שמופיע גם ברמב"ם (סנהדרין ה, ב) שחולק בפירוש על התפיסה שהוצגה.
[3] כך גם עולה מדברי המכילתא דר"י (מסכתא דנזיקין פרשה י ד"ה סקול יסקל) שאומרת שהשור שופך דמים ומטמא את הארץ ומסלק את השכינה.
[4] בדומה לשיטת רבי אליעזר שאומר שכל שור מועד צריך לשחוט מדין "ולא תשים דמים בביתך". אלא שכמובן פסוק זה הוא רק אסמכתא לכך שצריך לדאוג לסלק את המזיקים מהעולם ואין פה לימוד גמור. על כן גם הרמב"ם לא מזכיר את הפסוק כשהוא פוסק את הדין (שחיטה יג, כא).
[5] לכאורה רש"י סותר את דבריו בדף קמ. שם רבינא אומר שציפורי המצורע צריכות להיות טהורות ולא ציפורים שהרגו. הגמרא מבררת באיזה מקרה מדובר ואומרת שלא יכול להיות שאחרי הדין כיוון שהציפורים בנות מוות. כאן רש"י אומר (ד"ה בר קטלא הוא) שאי אפשר לשלח ולשחוט את הציפור כיוון שדינה בסקילה, ולא שלא יכול להיות שהציפור נמלטה. ונראה ליישב ולומר שכאשר האדם רוצה ממילא להרוג את הציפור רק שתעלה לו לעניין קורבן מצורע היה ניתן לחשוב שהוא יכול לקיים בכך ובערת הרע מקרבך, אלא שרש"י אומר לנו שלמרות זאת לא ניתן כי דין הציפור הוא סקילה ולא ניתן לבצע בה את דין ובערת הרע מקרבך בדרך אחרת, לא על ידי שילוח ולא על ידי סקילה.
[6] אפילו לשיטת רבי יהודה שאומר ששור הפקר פטור מהמיתה כי אין לו בעלים ניתן לומר שהמשפט הוא משפט של השור, וטענתו של השור היא שהוא הרג כי לא הייתה לו שמירה. לעומת זאת מהתנסחותו של הרמב"ם בהלכות (פרק י הלכה ו) נשמע שמחלוקת התנאים היא פרוצדורלית. הבעלים צריך להיות בשעת גמר הדין ובמקרה בו אין בעלים רבי יהודה פוטר. לעומת זאת חכמים סוברים שהצורך בבעלים נובע מכך שהבעלים קיימים, אבל גם כשאין אפשר לסלק את המזיק מהחברה.
[7] הבעיה בשיטת רש"י והרמב"ם שאומרים ש"ובערת הרע מקרבך" זה המקור לסקילת שור הפקר היא הברייתא שאומרת שהמילה שור כתובה בפרשיית שור הנסקל שבע פעמים כדי לרבות שישה שוורים לסקילה. לא ניתן לומר שהמשנה עוסקת בדין ובערת הרע מקרבך והברייתא חולקת כיוון שהרמב"ם מפרש באמצעות הברייתא את המשנה. ואולי הכוונה היא שהם התרבו לדין סקילה. וצ"ע.
[8] פרק י הלכה ט ד"ה אין הבהמה נסקלת.
[9] עיין מכילתא ורש"י שמות כא, יב. וכך גם מדויק מהרמב"ם (רוצח פרק א הלכה ו).