רקע
החוכר פורע את חכירת הקרקע באמצעות פירות השדה החכורה. בסוגיה זאת נעמוד על יסוד זה ונראה את ההשלכות ההלכתיות של האפשרויות השונות להבינו.
מקורות
א. תוספתא דמאי פרק ו הלכה ב "מה בין שוכר לחוכר שוכר במעות חוכר בפירות"
בבא מציעא קו: מהמשנה הראשונה עד המשנה השניה
ב. מגיד משנה הלכות שכירות פרק ח הלכה ז ד"ה החוכר שדה
חזון איש דמאי סימן יד ס"ק א עד "חו"מ סי' ס'"
ג. תוספות בבא מציעא קו: ד"ה שדא
ד. רמב"ם הלכות שכירות פרק ח הלכה ז
הסבר הסוגיה
המקבל שדה מחבירו בעשרה כור חטים לשנה ולקתה – נותן לו מתוכה. היו חטיה יפות, לא יאמר לו הריני לוקח מן השוק, אלא נותן לו מתוכה.
[בבא מציעא קו:]
התוספתא במסכת דמאי אומרת שההבדל בין שוכר לחוכר הוא רק דרך פריעת החוב. שוכר פורע את חובו בכסף, וחוכר פורע את חובו בפירות. לכאורה, גם פירות הם סוג של כסף, שווה כסף, ולא מן הנמנע שאם השוכר רוצה לשלם את שכירותו שלא במטבעות אלא בפירות, אין דרך למנוע ממנו לעשות זאת. אם כן, צריך לשאול מה התוספתא מחדשת לנו?
האפשרות האחת היא שהתוספתא לא באה לחדש לנו כלום. ישנן שתי סוגי עסקאות דומות שכבר קיימות בעולם, שכירות וחכירות. מטרת התוספתא היא לומר שדינם זהה, וכדי לעשות זאת היא מציגה אותם ואומרת מה ההבדל המציאותי שיש בין חכירות לשכירות והוא מתבטא בדרך התשלום המקובלת, שוכר בדרך כלל ישלם בכסף, וחוכר בדרך כלל ישלם בפירות.
המשנה שלנו מעלה אפשרות שניה, לפיה חוכר לא משלם סתם פירות, אלא באופן ספציפי מפירות השדה החכור, כך שיוצא שלהלכה מצד אחד המחכיר מחויב לקבל את התשלום מפירות השדה גם אם הם דלים, והחוכר חייב לשלם מפירות השדה גם אם הם טובים ושמנים.
השאלה המתבקשת בעקבות המשנה היא מה מקור החיוב לשלם דווקא מפירות אותה השדה? התשובה הפשוטה לשאלה זאת היא שהתחייבות זאת היא התחייבות שהחוכר מקבל על עצמו עקב רצונו של המחכיר לקבל דווקא מפירות שדהו[1]. מי שהולך בכיוון הזה הוא החזון איש שעוסק בשאלה כיצד פועלת אותה ההתחייבות[2].
אולם המגיד משנה מעלה כיוון אחר לפיו המחכיר אינו יכול להתחמק מפירות שדהו. למחכיר ישנה איזה בעלות על הפירות כיוון שהם צמחו בשדהו, ולכן הוא מקבל אותם גם כשהם גרועים. בניגוד לחזון איש שממנו נראה שדין זה הוא תנאי לטובת המחכיר, התנסחותו של הרב המגיד הופכת את היוצרות ואומרת שהדין הוא דווקא לטובתו של החוכר.
ישנם שני הבדלים דיניים שיכולים להיות בין המגיד משנה לחזון איש. ההבדל הראשון הוא בשאלה האם החוכר חייב לעבוד בקרקע ולשלם מפירותיה או שהוא יכול לשלם לבעל השדה בפירות שקנה מהשוק. ברור שאם בתנאי העסקה החוכר מתחייב לשלם מפירות השדה הוא לא יכול לסגת בו מהתחייבות זאת, ולכן הדרך היחידה לומר שיש אפשרות לפיה לכתחילה החוכר יכול להחליט לא לעבוד את הקרקע, תלויה בדברי המגיד משנה לפיהם המחכיר נושא באחריות על שדהו[3].
ההבדל הדיני השני מבוסס על מקרה שעולה בגמרא. רב חביבא מסורא דפרת מסתפק במקרה בו חכירת השדה הייתה כדי לדל בה שחת והתשלום היה בשעורים, והחוכר זרע את שחת ולאחר מכן שעורים, והשעורים לקו, האם דין המשנה חל גם במקרה הזה. עצם הספק מובן הרבה יותר טוב לשיטתו של המגיד משנה מצד אחד יש לבעל השדה אחריות על השעורים שלקו עקב היותו בעל השדה, ומצד שני הוא לא קיבל אחריות לסוג תבואה כזה, אלא לשחת.
רבינא דוחה את ההשוואה בין המקרה למשנה ואומר שהדין תלוי בשאלה האם השדה מלאה את שליחותה או לא. דהיינו, השדה הוחכרה לצורך שחת, וכיוון שהיא צימחה שחת כראוי בעל השדה מילא את חובתו ומגיע לו לקבל את החיטים מהשוק כפי שסוכם. זה שהחוכר השתמש בשדה כדי לשלם את החוב לא אמור לפגוע במחכיר ולחייב אותו לקבל גם סחורה פגומה.
התוספות מעיר על המקרה הזה שאין צורך שהחוכר יזרע שחת כדי שהדין יהיה נכון, שהרי גם אם הוא לא זרע שחת עדיין הקרקע הייתה מוכנה לעשות את שליחותה. מדברי התוספות ניתן לדייק, שאם הקרקע לא הייתה עושה את שליחותה, ומצמיחה שחת לא טוב, החוכר היה יכול לשלם בסחורה פגומה כפי דין המשנה. היגיון זה מסתבר לפי שיטתו של המגיד משנה המטיל את אחריות פירות השדה על המחכיר, בעוד לפי שיטתו של החזון איש אין סיבה שבעל השדה לא יקבל פירות מן השוק, כפי שהתחייב החוכר לתת לו.
רב כהנא אומר שגם אם התשלומים היו בחביות יין מאותו הכרם והיין החמיץ, יכול לתת לו מחביות היין של אותו השדה. דין זה מסתבר מאוד לפי שיטת החזון איש. ההתחייבות הייתה לכדי יין מסוימים ולכן ודאי שבעל השדה חייב לקבל אותם. אולם רב אשי דוחה את דבריו ואומר שבמקרה הזה הכרם מילא את שליחותו והצמיח ענבים טובים ולכן החמצת היין לא באחריותו של בעל השדה.
סיכום
חוכר חייב לשלם מפירות השדה עצמה, לטובתו או לרעתו. הגמרא מבינה שדין זה תלוי בשאלה האם השדה קיימה את שליחותה או לא. המגיד משנה מבין שזאת מן אחריות שמוטלת על בעל השדה לפירות שדהו, בעוד לפי החזון איש הכוונה היא לתנאי לשלם דווקא מפירות השדה.
נפקא מינות אפשריות לחקירה זאת הן האם מלכתחילה החוכר חייב לעבוד את השדה, והאם דין זה נכון גם כאשר התשלום הוא לא מפירות השדה?
[1] כפי שמעלה הגמרא בדף קה. "חטי דארעאי בעינא".
[2] הבעיה בה הוא דן היא שהחוכר לא יכול להקנות מלכתחילה את הפירות כיוון שהם עוד לא קיימים.
[3] ראינו בעניין זה בסוגיה מא: חובת המקבל לעבוד בקרקע מחלוקת בין הר"ן שטען שהחוכר מלכתחילה יכול לקנות סחורה בשוק, לבין היש אומרים שחולקים ואומרים שחוכר חייב לעבוד בקרקע ולתת מפירותיה, ורק בדיעבד הוא יכול לתת סחורה אחרת.