רקע
במשנה ובגמרא מוזכר שכדי שהשומר יתחייב הוא צריך לעשות מעשה קניין בפיקדון. לאחר שעסקנו בעצמו של דין שליחות יד, בסוגיה זאת ניגע במעשה הקניין המחייב את השומר כשולח יד, ונשווה בינו לבין מעשה קניין רגיל של גזלן.
מקורות
א. בבא מציעא מג:-מד. מהמשנה עד "מנין תלמוד לומר על כל דבר פשע"
קידושין מב:-מג. "והא דתנן השולח… על ידי אחר"
ב. רש"י בבא מציעא מג: ד"ה משנה, קידושין מב: ד"ה לחייב על המחשבה
תוספות רא"ש קידושין מב: ד"ה לחייב על המחשבה כמעשה
תוספות בבא מציעא מג: ד"ה החושב לשלוח יד
ריטב"א בבא מציעא מג: ד"ה הא דתנן החושב
ג. ריטב"א בבא מציעא מד. ד"ה שיכול
משך חכמה שמות פרק כב פסוק ז ד"ה אם לא שלח ידו
ד. סמ"ע סימן רצב ס"ק י
תוספות יום טוב בבא מציעא פרק ג משנה יב ד"ה עד שישלח בו יד
[ש"ך סימן רצב ס"ק ד "והגאון אמ"ו ז"ל יישב…"]
ה. רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ג הלכה יא
הסבר הסוגיה
החושב לשלוח יד בפקדון, בית שמאי אומרים: חייב, ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד, שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו.
[בבא מציעא מג:]
בית שמאי ובית הלל נחלקו בשאלה האם שומר שחשב לשלוח יד בפיקדון ולא עשה זאת חייב באונסים. בית שמאי שטוענים שמחשבה מספיקה כדי לחייב את השומר, מסתמכים על הפסוק: "על כל דבר פשע" כל דבר פשע, בין אם היה במעשה ובין אם במחשבה מחייב את השומר כאילו עשה אותו בפועל[1]. בית הלל לא מקבלים את דבריהם של בית שמאי. הפסוק אומר שהאדם חייב רק במידה ושלח יד במלאכת רעהו. גם בלא לימוד זה שיטתם שכדי שהאדם יתחייב הוא יצטרך לעשות מעשה בפועל מסתברת מאוד, ושיטת בית שמאי צריכה הסבר.
הנקודה הראשונה אליה מתייחסים הראשונים בשיטת בית שמאי היא כיצד ניתן לחייב אדם על המחשבה שלו, הרי מחשבה היא לא כלום. טיעון זה מוביל את התוספות ואת רוב ראשוני ספרד לומר שגם בית שמאי מודים שאדם שרק חשב לשלוח יד בפיקדון לא יתחייב, וכוונתם היא שהשומר חייב אם אמר שהוא רוצה לשלוח יד בפיקדון, על אף שלא עשה זאת. לפי הדרך הזאת חושב הוא לא מי שמהרהר בדבר אלא מי שלא עשה משהו והשאיר אותו בגדר רצון[2].
אולם רש"י מוסיף ואומר שלפי בית שמאי לא מספיק שהשומר יגיד שברצונו לשלוח יד, וכדי להתחייב הוא צריך להצהיר על כך בפני עדים. הרא"ש מעלה סתירה בין דברים אלו של רש"י לפירושו בקידושין, שם הוא אומר שכל שומר שאומר או חושב לשלוח יד חייב. ניתן לתרץ בפשטות ולומר שרש"י חולק על השיטה שהעלנו לעיל בראשונים לפיה השומר לא מתחייב במחשבה וכן בדיבור, וטוען ששומר מתחייב גם על מחשבתו, פשוט בלתי אפשרי להתייחס למחשבה במשפט ולכן כל עוד אין עדים שהשומר חשב לשלוח יד הוא ייפטר.
אם ננגיד את שיטת רש"י לדברי התוספות שראינו לעיל, יצא שלפי רש"י מחשבה אינה מועילה כדי לחייב את השומר כיוון שהיא לא ניתנת להוכחה, אבל אין הבדל מהותי בין מחשבה לדיבור. התוספות לעומת זאת סבור שגם בית שמאי מצריכים מעשה של שליחות יד, ומחשבה איננה מעשה, בניגוד לדיבור שהוא כן מעשה. לפי זה, ניתן להציע שרש"י אצלנו לא חולק על התוספות עקרונית[3], והצורך לשתף את מחשבת שליחות היד בפני העדים נועד גם הוא כדי להפוך את המעשה למוחשי יותר ממילים הנאמרות על ידי האדם[4].
ישנם שני הבדלים אפשריים בדין בין שתי התפיסות הללו. ההבדל הראשון הוא בשומר שמודה שחשב לשלוח יד. אם הבעיה היחידה היא ההוכחה, הודאתו של השומר מספיקה כדי לחייב אותו, אבל אם השומר אינו נחשב מי ששלח יד כשעשה זאת בלי עדים, הודאתו אינה פותרת את הבעיה הזאת.
ההבדל האפשרי השני הוא האם יש צורך בעדים כשרים. אם מטרת העדים היא להוכיח בפני בית דין ודאי שהעדים צריכים להיות דווקא מי שיכולים להעיד, אולם אם מטרת העדים היא הפיכת המחשב לדבר ממשי אפשר להציע שכל אדם שמשתפים אותו במחשבה זאת הופך אותה לממשית[5].
בית הלל חולקים על בית שמאי ואומרים שהשומר מתחייב רק על ידי מעשה. ניתן להעלות מזה בפשטות שלפי בית שמאי לא צריך מעשה ממשי כדי להתחייב. מספיק שהשומר רק יחשוב להפוך את החפץ שאצלו לשלו ובכך הוא הופך להיות שולח יד. ובעצם זה לא שמחשבת שליחות יד היא כמו המעשה, אלא שמלכתחילה אין צורך במעשה.
לפי השיטה שראינו בתוספות ובראב"ד, שליחות יד איננה דין עצמאי, אלא מסלול נוסף להתחייב בגזל. הסיבה לחידוש דין זה, היא כי השומר לא יכול לגזול, כיוון שבכל מעשיו הוא מייצג את הבעלים. אם כך, מסתבר לטעון שמהרגע בו השומר מפסיק להיות נציגו של הבעלים הוא יכול להתחייב. בנקודה הזאת, בית הלל טוענים שהמחשבה רק מכשירה אותו להתחייב כגזלן, ובית שמאי חולקים ואומרים שכבר ברגע המחשבה הימצאות החפץ בבית אדם אחר בלי שהוא שליח של הבעלים הופכת אותו לגזלן.
בשיטת רש"י הסברנו ששליחות יד הוא דין עצמאי בנוסף על גזל, הנובע מכך שבין השומר לבעלים ישנה מערכת יחסים הבנויה על אמון הגורמת לאחריות גדולה יותר של השומר על הפיקדון מכל אדם אחר. לפי זה, למרות שאין תנא שיחייב כל גזל בלא מעשה, בית שמאי יכולים לדון בשאלה האם במסגרת הדין המיוחד של שליחות יד השומר מתחייב על עצם הפסקת השמירה, גם בלי מעשה בפועל.
יוצא שלפי רש"י, בית שמאי טוענים שמחשבה מספיקה כדי להתחייב בשליחות יד, כשיש צורך בעדים, או לטובת הוכחת המחשבה כדי לחייב את השומר לשלם בבית דין, או כי הפסקת שמירה הינה דבר מופשט מידי, וכדי לחייב צריך איזה אחיזה במציאות. בית הלל יכולים לחלוק על בית שמאי באופן לא מהותי ולומר שבדין שליחות יד אין צורך במעשה גזל, אולם אחיזה במציאות של מחשבה כשלעצמה איננה מספיקה וצריך לעשות מעשה בגוף החפץ. כך גם ניתן להסביר מדוע בית הלל אינם מגיבים לטענתם של בית שמאי שמחשבה היא כמעשה כי הם מודים לה, שהמחשבה היא העיקרית, אלא שהחיוב נובע מהתבטאות המחשבה הזאת במציאות.
בשיטת התוספות פירוש זה אמנם אפשרי, אך יותר קשה, ומסתבר שלפיהם בית הלל חולקים על בית שמאי מכל וכל, וטוענים שמחשבת הפסקת שליחות היד רק מכשירה את הקרקע כדי שהשומר יוכל להיות גזלן, אלא שכדי להפוך לגזלן בפועל השומר חייב לעשות מעשה קניין, כמו כל גזלן.
היתרון שיש בהבנה הראשונה הוא הדין אותו בית הלל מחדשים לגבי שליחות יד המתבצעת על ידי שליח. בכל דיני התורה אדם שעובר עבירה הוא זה שחייב עליה, גם במידה ואחר שלח אותו לעשות אותה. הטיעון המרכזי לכך הוא שאדם אחראי על מעשיו ולא היה לו לשמוע למשלח אלא לציוויו של הקב"ה. את הטענה הזאת גם המשלח טוען כדי להיפטר מחיוביו על מעשי השליח. בית הלל מחדשים שעל אף זאת אדם ששלח אחר לשלוח יד בפיקדון חייב ולא השליח. אם בשליחות יד היא מתחייבים על הפעולה כמו בגזל, לא מובן מדוע שיהיה בו שליח לדבר עבירה. אבל אם מבינים שהחיוב על שליחות יד נובע מהפסקת השמירה ורק צריך שתהיה לו אחיזה במציאות, לא מופרך לטעון שגם אחר יכול לממש את מחשבת השומר.
ניתן להציע הבדל דיני נוסף בין השיטות במצב בו השומר שולח יד בפיקדון באופן פאסיבי. עד כה דיברנו על מצבים בהם השומר נוטל מהפיקדון, או את הפיקדון עצמו. בית הלל מחדשים בסוגייתנו שאפילו מעשה אקטיבי שעושה אדם אחר יכול להחשב כשליחת יד מצד השומר, אולם מה הדין אם לא נעשה אף מעשה. לדוגמה, במקרה בו השומר משתמש בחפץ כעירבון ונמנע להחזיר אותו עד שיקבל טובת הנאה כלשהי[6]. לפי רש"י מסתבר לומר שמרע שהשומר התחיל להתייחס לחפץ כבעלים ולהשתמש בו לצרכיו שלו הוא חייב, כי באותו רגע הפר את עסקת השמירה. לפי התוספות הדברים יותר מורכבים, אולם ניתן לטעון שחוסר מעשה לא יכול לחייב אדם כגזלן.
הסמ"ע מחדש שבמצב בו השליח יודע ששליחותו היא להשתמש בפיקדון, והשליח הוא אדם בר דעת שחלים עליו חיובי התורה שיש לו איך לשלם השליח חייב כיוון שאין שליח לדבר עבירה. התוספות יום טוב יוצא נגדו בחריפות שהרי הגמרא אומרת בפירוש שבשליחות יד יש שליח לדבר עבירה, ואם כן השליחות עובדת והמשלח הוא זה שעשה את הפעולה גם במקרה והשליח יודע ויכול לשלם?
ניתן לתלות את מחלוקתם בהבנות שהצגנו. הסמ"ע מבין שהשומר קיבל אמון מהמפקיד לשמור על החפץ, ושליחות יד היא פגיעה באותו האמון, כך שבית הלל מחדשים אפילו מחשבת שליחת יד תחייב את השומר באונסים. ברם, לימוד זה אינו משפיע כלל על השליח. התוספות יום טוב שמניח ששומר ששלח יד הוא גזלן, לא יכול לקבל זאת כיוון שלפיו ודאי שהחידוש שניתן לשלוח יד באמצעות שליח אומר שמעשה השליח מועבר אל המשלח בכל מצב, אחרת אין לו פשר.
סיכום
בית שמאי מחייבים שומר כשולח יד גם אם הוא לא שלח יד ממש ורק חשב לשלוח יד. באופן עקרוני חיוב על מחשבה מראה שהשומר מתחייב על ההחלטה שלו להפסיק למלא את חובתו כשומר ולהשתמש בחפץ. ברם, השיטה הרווחת בראשונים טוענת שלא הגיוני לחייב שומר על מחשבתו בלבד, כי המחשבה מופשטת מידי, ולכן אומרים שבית שמאי לא התכוונו למחשבה ממש, אלא לדיבור.
רש"י בסוגייתנו מוסיף ומגביל את החיוב רק למצב בו השומר אמר זאת בפני עדים. הצורך בעדים יכול להתפרש במישור החיוב ואז הוא נובע מכך שגם דיבור הוא אינו מעשה מוגשם מספיק על מנת לחייב בגינו. לחלופין אפשר להבין שהעדים נצרכים רק כדי לתת ראיה על המעשה המחייב, אבל גם מחשבה מספיקה מצד מעשה החיוב.
בית הלל חולקים על בית שמאי ופוסקים ששומר אינו חייב על שליחות יד במחשבתו וצריך לקרות מעשה בחפץ. את הפסוק "על כל דבר פשע" ממנו בית שמאי לומדים שאפילו במחשבה השומר חייב, בית הלל דורשים לכך שחייב בשליחות יד גם כשהיא עצמה מתבצעת באמצעות שליח, דבר המעלה אפשרות שמחלוקת בית הלל ובית שמאי איננה מהותית, ונעה סביב השאלה כמה מעשה החיוב יכול להיות מופשט.
[1] לכאורה שיטת בית שמאי שחייב גם כשלא עשה מעשה מתאימה לדברי לוי ששליחות יד אינה צריכה חיסרון על פי פירושו של רש"י, שהכוונה שמרגע שהשומר מתכוון לחסר את הפיקדון הוא מתחייב באונסים. המיוחס לריטב"א (מא. ד"ה שם איתמר רב ולוי) מתייחס לשאלה הזאת, ומתרץ שלפי לוי צריך להגביה את החפץ בפועל ורק החיסרון אינו חייב להיות בפועל, בעוד לפי בית שמאי גם הגבהה בפועל לא נצרכת כדי להפוך את השומר לשולח יד.
[2] כך מפרש הרמב"ן (מג: ד"ה הא דתנן החושב) את השימוש במילה חושב. הריטב"א אומר שהמשנה משתמשת במילה חושב כיוון שכמו הרהור הדבר נשאר בינו לבין עצמו.
[3] הצעה זאת מעלה מחדש את הסתירה מקידושין.
[4] המשך חוכמה לוקח את הסברה הזאת עוד צעד קדימה ואומר שהחיוב על שליחות יד במחשבה מגיע למפרע רק לאחר שהשומר עושה מעשה בפיקדון.
[5] הברכת אברהם (מג: ד"ה רד"ה מתני' החושב) לא מקבל את הנפקא מינה הזאת ואומר שמה שהופך את האקט לממשי הוא העובדה שהאדם לא יכול להגיד שהוא לא התכוון אליו, דבר שנכון רק בהודאה שניתנה לשני עדים.
[6] ספק זה מובא בשו"ת תורת אמת סימן צו.