רקע
בסוגיה זאת נשלים את מחלוקת אביי ורבא שראינו לגבי שומר שמסר לשומר, ונדון בשעת ההתחייבות של השומר בפשיעה. עיקר עיסוקנו בסוגיה זאת יהיה בחידושו של אביי ובתגובתו של רבא אליה. רוב ההתייחסות של הראשונים והאחרונים בסוגיה נובע מחידושו של רבא בדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס בו נתעסק בסוגיה הבאה.
מקורות
א. בבא מציעא לו: "אתמר… תקפתו וירדה"
ב. רש"י בבא מציעא לו: ד"ה אלא אפילו, מה לי הכא, דאיגנבה, מאי טעמא, ושני ליה
רשב"א בבא מציעא לו: ד"ה הא דאמר אביי
ריטב"א בבא מציעא לו: ד"ה א"ל אביי לרבא
שיטה מקובצת בבא מציעא לו: ד"ה וזה לשון שיטה
ג. רש"י בבא מציעא לו: ד"ה לדידכו
רשב"א בבא מציעא לו: ד"ה ופריק רבא לדידכו
רמב"ם פירוש המשנה בבא מציעא פרק ג משנה ב
רמב"ם הלכות שכירות פרק ג הלכה י
ד. בבא מציעא מב. "ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אמר… זיל שלים"
ריטב"א בבא מציעא לה. ד"ה ההוא דאפקיד כיפי
מאירי בבא מציעא מב. ד"ה כל שהפקיד
נתיבות המשפט סימן רצא ס"ק יד
ה. רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק ז הלכה ז
הסבר הסוגיה
אתמר, פשע בה ויצאת לאגם, ומתה כדרכה. אביי משמיה דרבה אמר: חייב, רבא משמיה דרבה אמר: פטור.
[בבא מציעא לו:]
האמוראים נחלקו בדין של שומר שפשע ולא שמר על הבהמה שלו כמו שצריך, ולבסוף הבהמה יצאה לאגם ומתה. אם ננתח את המקרה נראה שמדובר במקרה קלאסי של תחילתו בפשיעה וסופו באונס. השומר פשע וכך הבהמה הגיעה לאגם, אבל בסוף פשיעתו היא לא זאת שגרמה לחוסר יכולתו להחזיר את הפיקדון, אלא אונס המיתה.
אלא שהגמרא מנתקת את המקרה הזה מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס. אביי מחדש שגם מי שפוטר בתחילתו בפשיעה וסופו באונס יחייב במקרה הזה, וכך גם רבא עושה באופן הפוך. הגמרא מנמקת את דברי אביי בטענה שאוויר האגם הוא זה שהרג את הבהמה, כך שהמקרה מוגדר כפשיעה גמורה. הנימוק שמובא לשיטתו של רבא הוא שמלאך המוות היה הורג את הבהמה בין אם היא הייתה בבית ובין אם היא הייתה באגם.
במבט ראשוני מחלוקת האמוראים היא מחלוקת מציאותית. אביי טוען שמה שהרג את הבהמה היה אוויר האגם ורבא טוען שסיבת המוות לא תלויה במקום. מעבר לכך שקשה לומר שהאמוראים נחלקו בדבר שמשתנה ממקרה למקרה ויכול להיבדק על ידי פתולוג, יוצא לפי אביי שיש חומרה גדולה שהשומר לא יכול לקחת את הבהמה לאגם כיוון שאוויר האגם ממית לפי שיטתו.
לא זאת בלבד אלא שטענה זאת גם הופכת את שאר מהלך הגמרא לתמוה, שכן הגמרא אומרת שרבא מודה במקום בו הבהמה מתה בבית גנב, ולכאורה אביי לא חולק במקרה הזה כי בבית גנב אין את אוויר האגם הממית. גם הקושיה מעלייה להר איננה מתחילה, ואביי גם לא אמור לחלוק על רבא במקרה של שוכר שהשאיל.
המתודה שהראשונים משתמשים בה על מנת להסביר את שיטתו של אביי, היא להסב את תשומת הלב מהמוות לפשיעה. במקרה בו השומר יקח את הבהמה לטיול על שפת האגם הוא לא יתחייב, אבל כאן כיוון שהשומר לא שמר כראוי, ואם הוא היה שומר כראוי הבהמה לא הייתה מגיעה לאגם והיינו בטוחים שפשיעתו היא לא הגורם הממית, השומר חייב.
השיטה מקובצת מסביר שספק פשיעה מחייבת את השומר למרות שאין וודאות לכך שפשיעתו היא שהרגה את הבהמה. הסיבה לכך היא שהפשיעה היא המחייבת את השומר לשלם, וכדי להיפטר השומר חייב להוכיח שהוא לא זה שגרם לבהמה למות. יוצא, שבמקרה בו השומר לוקח את הבהמה לאגם הוא ספק פושע וחובת ההוכחה היא על הבעלים, ואם השומר פשע והוא רוצה להיפטר הוא ספק אנוס וחובת ההוכחה עליו[1].
העולה מתפיסתו של השיטה הוא שלפי אביי כל עוד השומר שומר על הבהמה הוא לא יתחייב לשלם, אבל מרגע שהשומר פשע הוא חייב לשלם לבעלים. לכן אביי מודה לרבא במקרה בו הבהמה חוזרת לביתו של השומר[2], כיוון שאז הבהמה חוזרת להיות שמורה כך שהשומר מפסיק להיות פושע וחיובו מתבטל.
לפי דברי השיטה ישנן שתי אפשרויות להבין את רבא. האפשרות הראשונה היא שהמחלוקת בינהם מתונה ורבא מקבל את תפיסתו של אביי לגבי שומרים, וכל מחלוקתו היא רק ביישום הדין במקרה שלנו. הסבירות שהבהמה מתה מאוויר האגם נמוכה מידי כדי שיהיה ספק שייחייב את השומר להוכיח[3].
האפשרות השניה היא להקצין את המחלוקת ולומר שרבא חולק על אביי באופן עקרוני וסבור שהשומר לא מתחייב לשלם בפשיעתו אלא רק כאשר מגיע הגורם המחייב אותו[4]. כשהבהמה נמצאת באגם, לא היה שום מאורע שיחייב אותו, כך שכשמגיע אונס המיתה הוא נשאר פטור כשהיה.
לפי שתי האפשרויות הללו ניתן להסביר מדוע הוא מודה במידה והבהמה נגנבת ומתה. אם שיטתו של רבא הייתה מבוססת על הנימוק שמלאך המוות היה הורג את הבהמה בכל מקום, אז לכאורה גם לבית הגנב מלאך המוות הגיע, ומה ההבדל בין בית הגנב לאגם ולבית השומר? אולם לפי האפשרויות שהעלנו, שיטתו של רבא בנויה על כך שאין שום רגע המחייב את השומר, ולכן הוא נפטר. במידה והבהמה נגנבה השומר התחייב על עצם הגניבה, ולכן למרות שמלאך המוות היה מגיע לבהמה בבית הגנב בדיוק כמו שהוא היה מגיע אליה בבית השומר ובבית הבעלים, השומר שוב לא יכול לפטור את עצמו מחיובו על הגניבה בטיעון זה.
אביי מקשה על רבא מתירוצו של רבי אמי לקושיית רבי אבא בר ממל. רבי אבא בר ממל מוכיח מהמשנה של שוכר פרה שהשאילה ומתה פטור, שכל שומר שמסר לשומר פטור, ומקשה על כל מי שאומר ששומר שמסר לשומר חייב. על מנת לתרץ את הקושי רבי אמי נדרש להעמיד את המשנה במקרה בו המשכיר נתן לשוכר רשות להשאיל.
אביי משווה בין פשיעתו של השומר להשכרה של הבהמה. על כן, לשיטתו מובן מדוע כדי לתרץ את הקושיה מהמשנה חייבים לנטרל במשנה את גורם הפשיעה ולהעמידה במקרה בו השוכר לא פשע בכך שהשאיל את הבהמה כי קיבל רשות לעשות זאת. לעומת זאת לפי רבא שאומר שעצם הפשיעה לא מחייבת את השומר רבי אמי לא היה צריך להעמיד את המשנה בצורה כל כך דחוקה, והוא היה יכול פשוט לומר שגם במשנה השוכר פטור כלפי הבעלים, כי מלאך המוות היה הורג את הבהמה בכל מקרה, ופשיעתו של השוכר איננה עילת חיוב?
תירוצו של רבא את קושיית אביי איננו פשוט. רש"י מסביר שהוא תולה את קושייתו של רבי אבא בר ממל בגישתו של אביי בשומר שמסר לשומר, שעצם המסירה היא פשיעה, אבל לשיטת רבא שהמסירה איננה פשיעה וסיבת החיוב היא חוסר יכולתו של השומר הראשון להישבע. על כן, לא ניתן להקשות עליו מהמשנה שם השוכר כן נשבע, ואין בה את הבעיה הרגילה של שומר שמסר לשומר.
הרשב"א לא מרוצה מפרשנותו של רש"י. הסיבה הראשונה לכך היא אריכות לשונו של רבא. לפי רש"י רבא היה צריך לומר רק שהוא איננו סובר כרבי אבא בר ממל. בנוסף, לפי רש"י התירוץ מתמקד בדחיית הקושייה של רבי אבא בר ממל, בעוד עיקר טענתו של אביי היא לא מהקושייה אלא מהתירוץ.
מכוח בעיות אלו הרשב"א מציע פירוש אחר לתירוצו של רבא. הוא מחלק בין רמת הפשיעה שיש במקרה של שוכר שהשאיל לבין רמת הפשיעה שיש בהשארת הדלת פתוחה. הוא מציב את החילוק הזה רק לשיטת אביי שאומר שסיבת החיוב של שומר שמסר לשומר היא אין רצוני שפקדוני יהיה ביד אחר, אז שוכר שהשאיל הוא פושע גמור וכמי שהפקיר את הבהמה. על כן, רבא מתרץ שהוא מודה שפשיעה של מסירה לאדם אחר לפי הגדרתו של אביי מחייבת כשלעצמה ולכן לא מתייחסים למיתה שבאה אחריה, לעומת פשיעה שמאפשרת לבהמה לצאת לאגם שאיננה מחייבת את השומר והוא נשאר אנוס. כמו רש"י גם הרשב"א טוען שלפי סברתו של רבא בשומר שמסר לשומר הקושיה איננה מתחילה.
יוצא מהרשב"א שמחלוקות בין אביי לרבא אינן תלויות אחת בשנייה. ניתן לומר שסיבת החיוב בשומר שמסר לשומר היא שהשומר נחשב גזלן כי הוא עובר על דעת בעל הבית, ובכל זאת לקבל את זה שפשיעה כשלעצמה איננה מחייבת את השומר, ואם הבהמה מתה לאחר הפשיעה הוא פטור.
הרמב"ם בפירוש המשנה כותב ששומר שמסר לשומר פטור רק אם הביא עדים, פסק שנכון לשיטתו של רבא בלבד. אלא שהוא מעמיד את המשנה כרבי אמי, רק במצב בו המשכיר נתן לשוכר רשות להשאיל, כיוון שאם לא כך הוא שומר שמסר לשומר וחייב. דברי הרמב"ם לא מתיישבים במידה והוא מסביר את הגמרא כרש"י כיוון שאז או שהעמדת המשנה כרבי אמי לא נצרכת, או ששומר שמסר לשומר לא נפטר גם בעדים. פירושו של הרשב"א מסדר את הדברים שכתב בפירוש המשנה רק אם הרמב"ם היה פוסק כאביי, אלא שהוא פוסק במשנה תורה כרבא.
על כן, צריך להציע לפי הרמב"ם את תירוצו של רבא באופן אחר. צריך ללכת בכיוון דומה לרשב"א ולהסביר מדוע במקרה של שוכר שהשאיל אי אפשר לומר שמלאך המוות היה משיג את הבהמה בכל מקרה, אבל בניגוד לרשב"א לא לתלות זאת בטענתו של אביי ששומר שמסר לשומר חייב משום אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר.
הסברנו שאביי מחייב את השומר לשלם בכל מקרה בו הבהמה לא נמצאת ברשותו עקב פשיעתו, בין אם זה בגלל פשיעה, ובין אם זה עקב מסירה לאדם אחר. רבא חולק עליו וסובר שגם כאשר השומר פשע הוא עדיין שומר ולא מתחייב לשלם. ברם, כאשר השומר מוסר את הבהמה לשומר אחר, למרות שפשיעתו אינה מחייבתו שוב הוא אינו נחשב שומר ולא יכול להישבע בעצמו.
תירוצו של רבא מתייחס לקושייתו של אביי ולא לזאת של רבי אבא בר ממל. אביי מקשה כי הוא סבור שכל יציאה של הבהמה מרשותו של השומר מחייבת את הבעלים כי אז הוא לא ממלא את חובתו כשומר. תפיסתו היא שרבא חולק על זה וסובר שהולכים אחר רגע חיוב התשלומים ולכן גם בשומר שמסר לשומר אם הבהמה מתה כדרכה השומר הראשון יהיה פטור. אבל רבא איננו חולק במקרה הזה, כי הוא סובר גם שרק השומר נאמן לבעלים בשבועה, כלומר, שבהימצאות הבהמה אצל אחר השומר מאבד את זכותו להישבע.
נבחן על פי התירוצים הללו את דברי רבא בהמשך הפרק. רבא מיישם את דינו של רב נחמן[5] כלפי שומר שלא יודע היכן הפיקדון ומחייב את השומר לשלם. הנימוק לדין זה הוא ששומר שאמר שאיננו יודע נחשב פושע. אלא שלכאורה לפי הסוגיה שלנו נראה שרבא איננו מחייב לשלם עקב הפשיעה, שהרי הוא פוטר במקרה בו השומר פשע כיוון שהפשיעה עצמה איננה מחייבת.
הרשב"א אומר שרבא מודה לאביי גם בפשיעה גדולה, כמו שאביי תופס את שומר שמסר לשומר. על כן, הרשב"א יצטרך להסביר מדוע חוסר ידיעת השומר היכן פקדונו היא פשיעה יותר חמורה מפשיעה רגילה. המאירי הולך בכיוון שמתאים לתפיסה זאת ומתאר את חוסר הידיעה כפשיעה שאין גדולה ממנה. הנימוק שהוא מביא מבוסס על כך שחוסר הידיעה של השומר הוא סימן לכך שהשומר לא שמר על הפיקדון כבר תקופה ארוכה.
מי שהולך בכיוון יותר קיצוני הוא בעל נתיבות המשפט. הנתיבות משווה בין שומר שאומר שאינו יודע למי שמזיק שחובתו לשלם איננה נובעת מחיובי שמירה[6]. השומר ששם את הפיקדון במקום בו הוא לא יודע למצוא אותו, עשה פעולה אקטיבית שגרמה למפקיד להפסיד כסף[7].
הרמב"ם לא משתמש בעיקרון של הרשב"א לפיו רבא מודה בפשיעה גדולה, וצריך להבין כיצד הוא מסביר מדוע פשיעת היציאה לאגם אינה מחייבת את השומר לשלם בעוד פשיעת חוסר הידיעה כן מחייבת את השומר לשלם מיד.
על מנת לתרץ את הרמב"ם נחזור לטענתו של אביי, ונשאל מדוע הוא מחייב את השומר לשלם במידה והבהמה מתה כשיצאה בפשיעה לאגם? כיצד הוא מגיב על טענתו של רבא שמלאך המוות נמצא בכל מקום? מדוע כאשר הבהמה חוזרת לבית השומר מה שחייב אותו בהיות הבהמה באגם לא ממשיך לחייב אותו?
נראה לומר שלפי אביי החיוב לא נובע מהפשיעה עצמה אלא מכך שהבהמה לא נמצאת ברשות השומר. כל עוד הבהמה נמצאת הרשות השומר הוא ממלא את שליחותו של הבעלים ולא מתחייב לשלם. לכן כשהבהמה מתה באונס השומר חייב לשלם, כיוון שבאותו הרגע היה מוטל עליו חיוב להחזיר את הבהמה לרשותו ובכך להמשיך את משימתו. ברגע חזרת הבהמה שוב השומר חוזר למשימה שלו.
לפי הרמב"ם, רבא חולק על אביי וסבור שבכל מקום בו הבהמה נמצאת השומר עדיין עומד בשליחותו של בעל הבית, למעט מקרה בו הבהמה אינה ברשותו אלא ברשות אדם אחר. מקרה בו הפיקדון נמצא ברשות אדם אחר הוא מקרה בו רבא מחייב לא כי השומר פשע, אלא כי השומר לא יכול שאדם אחר יעשה את שליחותו כלפי בעל הבית. לכן מובן מדוע לפי רבא רבי אמי לא יכול לתרץ ולומר שהשוכר שהשאיל במשנה פטור כי מלאך המוות היה משיג את הבהמה בכל מקום, כי השוכר חייב מדין שומר שמסר לשומר, אלא אם כן קיבל רשות מהמשכיר להשאיל.
אם נחזור לעצם טענתו של רבא ניווכח שאין בעיה להסביר גם מדוע הוא יחייב את השומר שאינו יודע היכן הפיקדון. התקשינו להסביר מדוע לפי רבא השומר שלא פשע, חייב לשלם במקרה בו הוא לא יודע היכן נמצא הפיקדון כשהבעלים דורש אותו ממנו, בלי לחלק בין רמות הפשיעה. אולם לפי איך שהסברנו את רבא בשיטת הרמב"ם חיובו של השומר במקרה זה דומה לחיובו של אביי במידה והבהמה יוצאת לאגם, ברגע שהשומר אומר שהוא לא יודע היכן החפץ הוא מעיד על כך שהוא כבר לא מקיים את שליחותו של המפקיד, ולכן באותו הרגע הוא צריך לשלם.
וכך מפרש הריטב"א את סיבת החיוב במקרה בו השומר אומר שהוא אינו יודע היכן הפיקדון[8].
סיכום
אביי אומר שאם בהמה יוצאת לאגם בפשיעתו של שומר ומתה כדרכה השומר חייב, גם לפי מי שאומר שתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור. הדרך בה אביי מטעים את פסיקתו היא בנימוק שאוויר האגם הוא שהרג את הבהמה. אלא שנימוק זה גם אינו מסתבר מציאותית וגם מהלך הגמרא אינו מובן כל צרכו אם מבינים נימוק זה כפשוטו, ולכן הראשונים אומרים שפשיעתו של השומר היא זאת שגורמת לאביי לחייב אותו.
השיטה מקובצת מסביר שפשיעתו של השומר גורמת לכך שהוא יתחייב ולכן אחר כך השומר צריך לספק וודאות לכך שהוא החזיר, כך שאפילו אם יש ספק האם אוויר האגם הוא זה שהרג את הבהמה השומר איננו נפטר וחייב לשלם.
רבא חולק על אביי וסובר שפטור במקרה הזה כיוון שאונס מיתה שונה משאר האונסים. אביי מקשה עליו מתירוצו של רבי אמי את קושיית רבי אבא בר ממל. רבי אבא בר ממל מקשה משוכר שהשאיל והבהמה מתה שפטור, ובמקום שרבי אמי יאמר שאונס מיתה שונה ולכן השוכר נפטר הוא מעמיד את המשנה במקרה בו השוכר קיבל רשות להשאיל.
רש"י והרשב"א מפרשים את התירוץ כתירוץ צדדי. רש"י משתמש בכך שרבא חלוק על רבי אבא בר ממל ולכן לא מקבל את הנחת קושייתו. הרשב"א אומר שגם לפי הנחתו של רבי אבא בר ממל אפשר לתרץ את הקושי לשיטת רבא ולחלק בין פשיעה רגילה לפשיעה ההופכת את השומר לגזלן. לפי הרשב"א רבא מחלק בין פשיעה קטנה לגדולה, ולכן בפשיעה גדולה כמו זאת שהשומר לא יודע היכן הפיקדון גם רבא יחייב לשלם.
בשיטת הרמב"ם צריך להסביר את המחלוקת והתירוץ באופן אחר. אביי סבור שהשומר חייב באונסים כל זמן שהבהמה אינה ברשותו. לכן, אם פשע בה הוא חייב, בלי תלות בשאלת תחילתו בפשיעה וסופו באונס. לעומת זאת לפי רבא השומר פטור כל עוד הוא יודע מה מיקום הבהמה כי הוא מקיים את שליחותו של המפקיד. במקרה בו הבהמה נמצאת אצל אדם אחר השומר מאבד את תפקידו כשומר, וכחלק מזה גם את זכותו להישבע כך שהוא נפטר רק במידה ויביא עדים.
[1] רבי נחום פרצוביץ (לו: אות קג) שואל כיצד חייב על ספק פשיעה, ומביא מחלוקת בינו לבין רבי עקיבא איגר בשאלה האם חיובו של השומר שפשע הוא בתורת ודאי או בתורת ספק.
[2] הלשון בה בגמרא מתארת את המקום אליו הבהמה צריכה לחזור כדי שהבעלים ייפטר הוא בית "מרה", שמעלה אפשרות לפיה הבהמה צריכה לחזור דווקא לבעלים כדי שהשומר ייפטר, אולם בראשונים נראה שגם חזרת הבהמה לשומר מספיקה.
[3] האפשרות הזאת לא תולה את מחלוקתם במציאות, אלא שניהם מסכימים על הסבירות שדבר כזה יקרה אבל חולקים בשאלה האם סבירות זאת מספיקה כדי ליצור ספק סביר.
[4] בסוגיה ד: יורשי שואל, ראינו שיש שתי לשונות בדברי רבא, כשלפי האחת השואל מתחייב לשלם ברגע ההשאלה ולפי השניה ברגע האונס. כדי להתסדר עם הלשון הראשונה ניתן לחלק בין שומר לשואל, כששואל מתחייב לשלם ברגע ההשאלה כי הוא קונה את הבהמה.
[5] לקמן בדף לה.
[6] האינטרס של הנתיבות ללכת כל כך רחוק הוא שפטור פשיעה בבעלים לא יחול במקרה הזה.
[7] הרווח בהסבר של הנתיבות על פני זה של המאירי הוא שמובן למה הגמרא לא אומרת שרבא מודה במקרה בו השומר אינו יודע היכן הטמין את הכסף.
[8] פרשנות זאת עולה גם מדברי הריטב"א לסוגיה שם. אלא שבדברי הריטב"א ניתן להתלבט האם חוסר ידיעתו של השומר הוא סימן לכך שהוא לא עושה את השליחות לשם הבעלים, או שמשימתו של השומר היא החלת הבעלות של הבעלים באופן תמידי, כך שחוסר ידיעתו היא הסיבה לכך שהבעלים איבדו את פקדונם, והיא המחייבת את השומר לשלם.