סוגיה מה: השמירה הראויה לשור

רקע

סוגייתנו עוסקת בהגדרת רמת השמירה הפוטרת את בעלים מחיוב תשלומים על נזקי קרן. בסוגיה זאת יעלו עקרונות רבים בהבדלים בין תם ומועד, ברמות השמירה השונות ובמחייב בנזקי הממון.

מקורות

א. בבא קמא מה:-מו. מהמשנה עד "ולא תשים דמים בביתך"

ב. שיטת רבי מאיר

רש"י בבא קמא מה: ד"ה נגיחה לתם [רש"ש שם]

רשימות שיעורים בבא קמא מה: ד"ה משנה

ג. שיטת רבי יהודה

מאירי בבא קמא מה: ד"ה אמר המאירי

ד. תוספות בבא קמא מה: ד"ה בחזקת שימור

נמוקי יוסף בבא קמא כ. ד"ה מתני' טעמא

ראב"ד בבא קמא מה: ד"ה קסבר רבי מאיר

ה. שיטת רבי אליעזר

רש"י בבא קמא מה: ד"ה אלא הסכין, נה: ד"ה רבי אליעזר

תוספות בבא קמא מו. ד"ה אלא

רמב"ם פירוש המשנה בבא קמא פרק ד משנה ט

ו.  צד תמות במקומה עומדת

[בבא קמא יח.-: "וסבר לה כרבי יהודה… מי שמעת ליה"]

תוספות בבא קמא מה: ד"ה לא פטר

ז.  מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל

רש"י בבא קמא מה: ד"ה לית ליה דרב אדא

רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ז הלכה א והלכה ב עם מגיד משנה ולחם משנה

ח. פסיקת הלכה

רי"ף בבא קמא כ. "קשרו בעליו במוסרה… אין לו שמירה אלא סכין"

רא"ש בבא קמא פרק ד סימן ו

רא"ה בבא קמא שטמ"ק מה: ד"ה וכתב הרא"ה ז"ל

הסבר הסוגיה

קשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק אחד תם ואחד מועד חייב דברי ר"מ רבי יהודה אומר תם חייב ומועד פטור שנאמר ולא ישמרנו בעליו ושמור הוא זה ר"א אומר אין לו שמירה אלא סכין.

[בבא קמא מה:]

המשנה מביאה מחלוקת תנאים בשאלה מהי רמת השמירה הנדרשת מאדם על שורו, ומחלקת בין שור תם לשור מועד. לכאורה, היינו מצפים שרמת השמירה על שור תם תהיה פחותה מרמת השמירה על שור מועד. השור המועד הוכיח שהוא נגחן ולכן הסברה נוטה לחייב את הבעלים לשמור אותו יותר משור תם שאיננו יודעים אם הוא נגחן או לא. כך גם התנאים מבינים את פשט פסוקי התורה. בשור תם לא נאמרה שמירה, לעומת שור מועד בו כן התורה מתייחסת לשמירה. ברם, זאת האפשרות היחידה שהתנאים לא מעלים[1]. רבי מאיר ורבי אליעזר בן יעקב אומרים שאין הבדל בין רמת השמירה הדרושה בין שור תם לשור מועד, ורבי יהודה הופך את היוצרות ואומר שהאדם נדרש לשמירה יתרה דווקא על שור תם ולא על מועד. עם המטען הזה נתחיל ונבאר את שיטות התנאים השונות.

נתחיל בביאור שיטת רבי מאיר. רבי מאיר אומר שגם על שור תם וגם על שור מועד יש חיוב לשמור שמירה מעולה. הגמרא תולה את שיטתו בסברת "סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי", כלומר, האדם הרגיל לא שומר את שורו. יוצא, שכאשר התורה מחייבת על נזקי שור תם היא דורשת מהאדם לשמור על השור שלו[2]. בשור מועד התורה כותבת בפירוש חיוב שמירה ומחדשת שמעבר לחיוב ממוני שיוטל על האדם במידה ושורו יזיק הוא גם מחויב לשמור את שורו. רבי מאיר מבין שיש כאן דרישה לשמירה יותר טובה של האדם. האדם לא צריך לשמור רק כמה ששווה לו כדי שממונו לא יזיק, אלא הוא צריך לשמור יותר מזה.

רבי מאיר טוען טענה נוספת והיא "נגיחה לתם נגיחה למועד". רש"י מפרש שיש גזירה שווה בין נגיחת שור תם לנגיחת שור מועד כדי לומר שגם לשור תם דרושה שמירה מעולה. הבעיה בדבריו היא שאין גזירה שווה כזאת בפסוקים העוסקים בשור שהזיק[3]. הרב סולובייצ'יק מבאר את טענתו של רבי מאיר באופן אחר ואומר שכוונת רבי מאיר היא שבין בשור תם ובין בשור מועד המחייב בפעולת הנגיחה הוא זהה, ולכן השמירה עליהם צריכה להיות שווה[4].

רבי יהודה חולק על רבי מאיר ואומר שרק בשור תם יש צורך בשמירה מעולה, ואילו בשור מועד מספיקה שמירה פחותה. הנקודה הראשונה בה הוא חולק על רבי מאיר היא המציאות. לפי רבי יהודה האדם הרגיל שומר על השור שלו. לפי זה, חיוב התורה בחיוב נזקי שור תם מוכיח ששמירה פחותה איננה מספיקה והבעלים צריך לשמור אותו שמירה מעולה. לאחר מכן כשהתורה אומרת לגבי שור מועד חיוב שמירה זה בא לרבות את השמירה, אלא שהתורה כבר ריבתה בשור תם שמירה, ולכן הריבוי הזה הוא ריבוי לאחר ריבוי[5] שבא למעט את השמירה על שור מועד לשמירה פחותה[6].

הגמרא מוכרחת לומר שרבי יהודה לא מקבל את ההשוואה של רבי מאיר בין שמירת שור תם לשמירת שור מועד. לפי מה שהסברנו ברבי מאיר על פי הרב סולובייצ'יק מוכח מכאן שרבי יהודה מחלק בין החיוב של שור תם לחיוב של שור מועד. בשור מועד הנזק צפוי והבעלים היו צריכים לשמור על השור שלהם, לעומת שור תם שם הנזק אנו צפוי והתשלום נובע מאחריות הבעלים על מעשה השור שלהם.

כך גם ניתן להסביר את האבסורד שנוצר בדברי רבי יהודה בכך שהוא מחייב שמירה טובה יותר בשור תם מאשר בשור מועד. החיוב על שור תם מבוסס על האחריות הבלתי מוגבלת שיש לאדם על שורו[7]. בשור מועד האדם חייב כיוון שפשע בשמירה ולכן כל מה שמוטל עליו הוא לא לעשות מעשה פשיעה, כלומר לשמור כך שהדבר לא ייחשב פשיעה[8].

המאירי מפרש את סברת רבי יהודה באופן אחר. הוא אומר שלשור מועד יש קול ולכן אנשים יודעים להיזהר ממנו כך שהבעלים צריך לשמור פחות מאשר בשור תם ממנו אנשים לא יודעים להישמר והשמירה מוטלת רק על הבעלים. נראה שהמאירי לא מקבל את החילוק המהותי בין שור תם לשור מועד וטוען שבשניהם מקור החיוב זהה[9].

יוצא שמחלוקת התנאים מבוססת על השאלה האם "שוורים בחזקת שימור קיימי". הראשונים דנים ביחס בינה לבין המחלוקת לגבי איפיון תשלומי חצי נזק שגם אותה הגמרא תולה בשאלה האם שוורים בחזקת שימור קיימי[10].

הנימוקי יוסף כותב שיש הקבלה מלאה בין המחלוקות. רבי מאיר שאומר ש"שוורים לאו בחזקת שימור קיימי" סובר שהאדם לא שומר על השור שלו והתורה קונסת אותו כדי שישמור על שורו. רבי יהודה אומר ששוורים לאו בחזקת שימור קיימי וגם על שור תם צריך לשמור בלא חידושה של התורה, כך שכבר בשור תם התורה מחדשת חיוב שמירה.

התוספות לא מוכן לקבל את ההקבלה בין המחלוקות. הוא מסביר שהשמירה אצלנו היא שמירה פחותה שהבעלים עושים, ובמחלוקת לגבי פלגא נזקא קנסא או ממונא השמירה היא שמירה שאמורה לפטור או לחייב מעיקר הדין[11].

מהראב"ד עולה כיוון הפוך מזה של הנימוקי יוסף והוא מקשר בין שיטת רבי מאיר לשיטת רב פפא שחיוב חצי נזק הוא ממוני. דבריו קשים עקב זה שרבי מאיר סובר שמעיקר הדין האדם לא שומר על שורו. ברם, סברה זו מתאימה לדברי הרב סולובייצ'יק, שאמר שרבי מאיר סובר שהמחייב על נזקי קרן הוא אחד, ואין הבדל בין תם למועד רק שהתורה חסה על שור תם.

עד כה דיברנו על שתי רמות של שמירה: שמירה פחותה ושמירה מעולה. מההשוואה שרבי מאיר עושה בין שמירה פחותה למציאות בה הבעלים שומרים עושים מעצמם, עולה ששמירה פחותה הכוונה שמירה אותה הבעלים היו עושים אם היו אומרים להם שהם צריכים לשלם על נזקי השור שלהם.

לפי זה שמירה מעולה היא יותר ממה שהבעלים היו עושים מסברה כדי שלא יצטרכו לשלם על נזקי השור שלהם. אם כך החיוב בשמירה מעולה מחייב את הבעלים יותר מהשמירה הסבירה אותם הם היו עושים בסברתם שלהם.

כדי להבין מה היא שמירה מעולה נעבור לעסוק בשיטת רבי אליעזר. רבי אליעזר אומר שלשור מועד אין שמירה אלא הסכין. הגמרא שואלת מה המקור של רבי אליעזר בפסוקים. רבה עונה שהוא לומד את הפסוק "ולא ישמרנו" כתיאור מציאות. אם השור הגיע למצב בו הוא נגח שוב אין דרך לשמור עליו. מפרשנותו של רבה לדברי רבי אליעזר ניתן להסיק שלפי רבי מאיר יש דרך לשמור על השור, על אף היותו מועד. אם כך שמירה מעולה היא רצף נורמות שגורם לכך שהשור יישמר ביותר מקרים ולא יוכל להזיק.

אביי דוחה את דברי רבה, כיוון שהתורה כותבת באותה הלשון על בור, ובבור ישנם משניות מפורשות שאומרות שאפשר לשמור על הבור[12]. לכן אביי מסביר את שיטת רבי אליעזר בן יעקב באופן אחר, ומקשר אותם עם החיוב לסלק מזיקים מהעולם.

התוספות מקשה מדוע אם כך אין כלפי בור חיוב דומה לסתימת הבור כי הוא מזיק? הוא מתרץ את הקושיה הזאת בשני תירוצים. התירוץ הראשון אומר שכיסוי מועיל לבור יותר מששמירה מועילה לשור. התירוץ השני הוא שרבי אליעזר כלל לא מדבר מצד הלכות נזיקים, וכל טענתו היא שצריך להרוג שור מועד עקב היותו מזיק.

נראה שישנו חילוק מהותי בין התירוצים השונים בתוספות. לפי התירוץ הראשון אביי מקבל את טענתו של רבה וגם הוא מסביר שלפי רבי אליעזר אין שום אפשרות לשמור על השור ולכן צריך להרוג אותו. לעומת זאת לפי התירוץ השני רבי אליעזר בן יעקב אומר שבלא תלות ברמת שמירת השור יש חיוב להרוג את השור[13].

רש"י מסביר את רבי אליעזר לפי התירוץ הראשון[14]. רבי אליעזר לא מסתפק ברמת השמירה שמציעים רבי מאיר ורבי יהודה. ישנן שלוש רמות שמירה:

1. שמירה שמקבילה לפשיעה ואם האדם ישמור כך הוא יהיה חייב לפי כולם, בין אם השור תם ובין אם השור מועד.
2. שמירה פחותה שהיא רמת השמירה המקובלת, שלפי רבי יהודה מספיקה כדי לפטור מנזקי שור מועד.
3. שמירה מעולה שהיא רמת שמירה מעבר למקובל. שמירה זאת מספיקה לפי רבי יהודה ורבי מאיר לפטור בכל המקרים. רבי אליעזר טוען שלשור מועד גם לא מספיקה הרמה הזאת ואין דרך להיפטר מהנזקים שלו אלא להרוג אותו.

הרמב"ם חולק על רש"י ומסביר את רבי אליעזר על פי התירוץ השני של התוספות. בפירוש המשנה הוא אומר שהלכה גם כרבי יהודה וגם כרבי אליעזר. בניגוד לרש"י שמסביר שרבי אליעזר נמצא באותו דיון של רבי מאיר ורבי יהודה ומחמיר יותר מהם, הרמב"ם מפרש על פי דברי אביי שרבי אליעזר עוסק בשאלה האיסורית של קיום מזיק.

לפי הרמב"ם שמירה מעולה היא לא רצף של נורמות שאנשים בדרך כלל לא מקיימים, אלא שמירה מעולה הכוונה שמירה שמונעת כל נזק שניתן למנוע. המשנה לא מונה דרך בה השור פטור לפי רבי מאיר, ושור תם פטור לפי רבי יהודה, כי אין כזאת. לכן גם הרמב"ם לא מביא אפשרות כזאת במשנה תורה. האדם יהיה חייב בלא תלות בשאלה מה הוא עשה.

נראה שנקודת המחלוקת בין רש"י לרמב"ם היא מה המחייב בנזקים. רש"י מבין שהמחייב הוא הפשיעה בשמירה, ולכן מוכרחים להגיד תמיד שיש דרך בה האדם יכול שלא לפשוע ולשמור בצורה מעולה[15]. לעומת זאת הרמב"ם חולק וסובר שהמחייב הוא האחריות שיש לאדם על השור. האחריות שיש לאדם על השור היא מלאה והוא חייב בכל מקרה, אלא שבשור מועד התורה צמצמה את האחריות שלו לרמת השמירה הנורמלית.

רב אדא בר אהבה אומר שהפטור של רבי יהודה במועד בשמירה פחותה הוא רק מחצי הנזק שמתווסף בהיות השור מועד, אבל מחצי הנזק שהוא משלם בתמותו הוא לא נפטר בשמירה פחותה.

התוספות מסביר שרב אדא בר אהבה בא לפטור בעיה שנוצרה דברי רבי יהודה. מדברי רבי יהודה יוצא שבמידה והאדם שומר על שורו שמירה פחותה הוא חייב שלוש פעמים, ולאחר מכן הוא מפסיק להתחייב כי השור שלו הפך להיות מועד. על כן רב אדא בר אהבה מאזן את דברי רבי יהודה ואומר שהבעלים חייב כמו שהיה חייב לפני והחיוב שלו לא פחת בהפיכת השור למועד. על אף שרב אדא בא להחמיר ולחייב יותר את הבעלים מדבריו עולות גם כמה קולות דוגמת חיוב חצי מדמי הנזק מגוף השור ולא מעלייה.

נראה שהדרך בה רב אדא בר אהבה פתר את הבעיה הוא על ידי הקביעה שלפי רבי יהודה שור תם חייב בשמירה מעולה כיוון שהחיוב על האדם נובע מכך ששורו הזיק. הנזק לא היה צפוי ולכן מי שאחראי עליו הוא השור והחיוב עובר לבעלים עקב אחריותו על השור[16]. כשהשור הופך להיות מועד מתווספת לאדם אחריות מצד עצמו לשמור על השור שלו, אבל האחריות של האדם על מעשה השור מצד בעלותו איננה נעלמת[17].

רב אומר שמועד לקרן ימין לא מועד לקרן שמאל. הגמרא מבינה שרב עוסק בחיוב השמירה שיש לאדם על השור, ולכן מנסה להבין כשיטת איזה תנא במשנה הוא מדבר. התנא היחיד שאפשר להבין את המשנה כמותו הוא רבי יהודה שיש בו חילוק בין תם לבין מועד[18].

אלא שאם רב אומר את דבריו בשיטת רבי יהודה הוא ודאי חולק על רב אדא בר אהבה כי לפיו כל מועד הוא גם תם. לכן הגמרא אומרת שכוונת דברי רב היא לומר שזה המקרה בו לפי רבי יהודה יש צד מועדות וצד תמות, כשקרן אחת מועד והקרן השנייה לא.

רש"י והרמב"ם נחלקו בהסבר דברי רב. רש"י מבין שכוונתו של רב לחלוק על רב אדא בר אהבה ולומר שלא יכול להיות באותו הדבר צד תמות וצד מועדות וכדי שיהיה באותו שור צד תמות וצד מועדות צריך שיהיו שני איברים שונים שדינם לא זהה.

הרמב"ם לעומת זאת מסביר שרב מגביל את דינו של רב אדא בר אהבה רק למקרה שיש שור שרמת ההעדאה שלו לאותה הפעולה לא זהה, והדוגמא שהוא מביא לכך היא שור שנגח שלוש פעמים באמצעות קרן ימין שלו. במקרה כזה, אומר הרמב"ם, הבעלים חייב גם אם שמר שמירה פחותה על הקרן המועדת.

הלחם משנה מסביר שכוונתו של הרמב"ם לומר שהאחריות של האדם היא שהשור לא ייעשה פעולה מסויימת. לכן גם כאשר השור הועד באחת מקרניו האדם עדיין אחראי שהשור שלו לא ינגח במידה ושמר שמירה פחותה. ברם, האחריות שלו בעוד יש בשור צד תמות היא אחריות של חצי נזק[19].

נראה שכל אחד מהראשונים הולך לשיטתו. רש"י שסובר שהמחייב את האדם הוא פשיעתו של האדם בשמירה, מרגע שהוגדרה השמירה על הבהמה כשמירה ברמה מסוימת שוב הוא אינו פושע באף רמת ביניים ותמיד יהיה פטור. הרמב"ם שסובר שהמחייב את האדם הוא האחריות שיש לאדם על שורו מבין שכאשר יש בשור צד תמות האדם אחראי על שורו שלא ינגח בשתי רמות שונות המחייבות אותו תשלומים שונים, כאשר לא ישמור בכלל האחריות שלו על הנזק תהיה מלאה, וכאשר ישמור בשמירה פחותה האחריות שלו תהיה חלקית.

הראשונים נחלקו גם בפסיקת ההלכה בסוגיה. הרמב"ם והרא"ש פוסקים כרבי יהודה, אלא שהם חלוקים כמי מהאמוראים לפסוק. הרמב"ם פוסק כרב, והרא"ש פוסק כרב אדא בר אהבה[20]. הנימוקי יוסף פוסק כרבי מאיר כיוון שהוא מקביל את שיטתו לשיטת רב הונא שחצי נזק הוא קנס שנפסקה להלכה. הרא"ה פוסק כרבי אליעזר וכותב שהוא סובר שבתם נפטר בשמירה פחותה ושור מועד צריך שמירה מעולה. הרי"ף חולק עליו וכותב שהלכה לא כרבי אליעזר על אף שהוא לא מכריע כמו מי כן ההלכה.

סיכום

נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בשאלת רמת השמירה בה האדם צריך לשמור על השור שלו. במחלוקתם הם מבדילים בין שור תם ושור מועד, וכן בין שתי סוגי שמירות שמירה פחותה ושמירה מעולה. רבי מאיר אומר שחיוב השמירה הוא שמירה מעולה בלא תלות במעודותו של השור. רבי יהודה חולק עליו ואומר שבשור תם הבעלים צריך לשמור שמירה מעולה, אבל בשור מועד הבעלים צריך לשמור רק שמירה פחותה.

רבי אליעזר אומר שאין לשור שמירה אלא הסכין. רש"י מסביר שלפי רבי אליעזר אפילו שמירה מעולה לא פוטרת בשור מועד ולכן חייבים להרוג אותו. הרמב"ם חולק ואומר שרבי אליעזר מדבר במישור איסורי ולא במישור ממוני והוא לא נוקט צד בשאלת השמירה הפוטרת את הבעלים.

רב אדא בר אהבה אומר שלפי רבי יהודה הבעלים חייבים בשמירה מעולה חצי נזק גם כאשר השור תם כי צד תמות במקומה עומדת. רב חולק עליו. לפי רש"י רב מבטל את דברי רב אדא בר אהבה ואומר שלא קיים מצב בו אותו האיבר חייב ברמות שמירה שונות. לפי הרמב"ם רב מגביל את דברי רב אדא בר אהבה למקרה בו השור מועד ולא מועד בשני איברים שונים לאותה הפעולה.

---

[1] למעט שיטת רבי אליעזר בפרשנותו של רבה.

[2] הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג פרק מ) מאמץ את קו החשיבה הזה ומסביר על פיו את כל חיוב נזקי ממון, "ולזה חייבנו בנזקין שיבא מבהמותינו עד שנשמרם".

[3] הרש"ש מוצא את המקור לגזרה שווה בשור שהרג על פי דברי התוספות לעיל (מד. ד"ה נגיחה).

[4] הדוחק בדבריו הוא המילה יליף, ממנה נשמע שרבי מאיר לומד את דבריו. לכן ניתן לומר שהרב סולובייצ'יק מסביר את הגזירה שווה שרש"י מביא ולא חולק עליה.

[5] לפי רבי מאיר התורה חידשה חיוב שמירה בשור תם ולכן לפיו אין פה ריבוי אחר ריבוי, בניגוד לרבי יהודה לפיו מסברה יש חיוב שמירה על שור תם ולכן התורה לא מחדשת חיוב בשור תם אלא מרבה.

[6] המלבי"ם (שמות כא, כט ד"ה ולא ישמרנו) מסביר שכיוון שלמדנו כבר חיוב שמירה מעולה בשור תם, מסברה היינו יודעים שחייבים כבר בשור מועד ולכן התורה באה לחדש ששמירה כזאת פוטרת. כלומר בשור תם אין חילוק בשאלה אם שמר או לא והדין הוא שחייב, ובמועד יש חילוק ומוכח מכאן ששמירה פוטרת במועד.

[7] ערוך השולחן (שצו, ג) כותב שחצי נזק ששור תם משלם הוא קנס, ואת הקנס קנסו בין בלא תלות בשמירה אותה האדם שמר. יוצא שהאדם אמור להיות פטור תמיד אבל התורה קנסה את האדם שיהיה אחראי על השור התם שלו תמיד. בשור מועד יש חיוב שמירה עצמאי ולכן לא שייך לקנוס.

[8] הרב סולובייצ'יק עצמו לא מסביר כך ברבי יהודה אותו הוא מסביר כדברי המאירי שחולק. ייתכן והוא לא מקבל את החילוק הזה ברבי יהודה עקב גמרא בדף לד: שמעלה הווא אמינא לפי רבי יהודה שתם יותר חמור ממועד. הגמרא דוחה את ההווא אמינא ואומרת שכל מה ששמענו שרבי יהודה מחמיר על תם יותר ממועד זה בשמירה, ולפי דברים אלו הטענה הזאת לא אמורה להיות נכונה (על אף שניתן לומר שהחילוק הזה עדיין מתאים לגמרא שם).

[9] ניתן לומר שהסיבה בגינה רבי יהודה לא מקבל את הגזירה השווה של רבי מאיר היא שהוא מתעדף את הכלל של ריבוי אחר ריבוי על הגזירה השווה.

[10] יש לשים לב שהגמרא אצלנו משתמשת במושגים הפוך. לאו בחזקת שימור קיימי בדף טו. הכוונה שהשור נגחן ושצריך לשמור עליו מעיקר הדין, בעוד אצלנו הכוונה הפוכה שמעיקר הדין לא צריך לשמור על השור. לכן רבינו תם אומר שצריך לגרוס הפוך.

[11] כך רב הונא שסובר פלגא נזקא קנסא יפרש את המחלוקת. רב פפא יסביר שהשור ודאי נגחן מבחינת המציאות ומחלוקת התנאים היא בשאלה מה הבעלים חושב (כמו שמסביר רבנו פרץ ד"ה סתם שוורים) וצ"ע

[12] היה ניתן לומר שרבה אומר שרבי אליעזר בן יעקב חולק על המשניות הללו וסובר שגם לבור אין שמירה ובכל מקרה בו משהו נופל לבור בעליו חייבים, אלא שלא נוח לומר כך. על כן עדיף לומר שרבה חולק על עצם השוואתו של אביי. בבור התורה אומרת ולא יכסנו כחלק מפעולותיו של האדם. האדם כורה ופותח את הבור ומשאיר אותו פתוח. לעומת זאת בשור התורה אומרת ולא ישמרנו כחלק מתיאורו של השור, שור מועד הוא מי שבעליו לא יכולים לשמור אותו.

[13] על פי התירוץ הזה ניתן להסביר שגם רבה לא מתכוון לומר שרבי אליעזר דורש שמירה מעולה וכל מה שהוא אומר שלא ניתן לשמור על השור הזה מה שמכליל אותו בגדר מזיק שצריך להיות מסולק מהעולם.

[14] הוא מפרש (ד"ה שלא יגדל) את הפסוק לפי רבי אליעזר ולא ישמרנו ולא יקיימנו. כך שהדרשה של שור מקבילה לבור. כמו שעל בור שלא כיסורותו חייבים בנזקיו, כך גם על שור שלא קטלו אותו. ר"א מגרמישא (מובא בשיטה) אומר שרש"י חולק על התוספות ומתרץ את הקושיה באופן אחר. גם אם נקבל את דבריו עדיין רש"י הולך באותו העיקרון לפיו רבי אליעזר לא מסתפק בשמירה מעולה לשור מועד כי הוא צריך להיהרג.

[15] לפי הפרשנות הזאת רבי אליעזר אומר שעל האדם מוטל לשחוט את שורו, ואם הוא לא יעשה זאת הוא פושע ולכן יתחייב.

[16] כך גם ניתן להסביר את ההווא אמינא של הגמרא בדף יח. שצד תמות במקומה עומדת גם במועד מתחילתו, כי לשור יש אחריות על המעשה שלו בכל מעשה אותו הוא עושה. מסקנת הגמרא שם היא שרבי יהודה סובר כך רק בשור שהיה לו אחריות על המעשה שלו לומר שהיא לא נעלמה.

[17] אם מבינים כך יכול להיות שרב אדא בר אהבה בכלל לא מחמיר על האדם, כיוון שבכל מקרה בו יש חיוב גם מצד המועדות, החיוב של פשיעת האדם משלים את החיוב של התם (אפשר לומר שמצד השותפות שיש לאדם עם השור).

[18] לפי הרמב"ם הסיבה בגינה הגמרא לא מציעה את רבי אליעזר היא כי הוא לא עוסק בדיני נזקים, לפי רש"י הסיבה לכך היא שאין מציאות כזאת כי שור שמועד לאחת מקרניו ממילא חייב מיתה כדי לשמור עליו.

[19] לפי סברה זאת אפשר שלעניין תשלומים ישלם נזק שלם על נגיחה בכל אחת מהקרניים במידה ולא שמר בכלל כי הבעלים אחראי ששורו לא ינגח. וצריך עיון מדוע הרמב"ם לא פסק כך בפירוש באף מקום.

[20] הטור (סימן שצו) פוסק כרב ולא מביא את שיטת הרא"ש שפוסק כרב אדא בר אהבה. וצע"ג.