רקע
הזיקה שיש לשור התם לניזק יוצרת שיעבוד. בסוגיה זאת נברר את דיני השיעבוד על ידי השוואתם לדיני שיעבוד של בעל חוב.
מקורות
א. גמרא לג:-לד. "קדמו בעלי חובות… מיניה משתלמנא"
ב. רש"י לג: ד"ה כיוון דמשעבד ליה, לד. ד"ה אילו גבך הוה
תוספות לד. ד"ה אילו גבך
רא"ה שטמ"ק לו. ד"ה והרא"ה
רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ח הלכה ח
ג. גמרא לו.-לו: מתחילת הפרק עד "פשיעת שומרין נגעו בה"
פסקי הרי"ד לו. ד"ה שור "ואמרי' ר' מאיר… אלא על הקרקע"
רשב"א לו. ד"ה גמרא
[טור חו"מ סימן תז
פסקי ריא"ז פרק ג הלכה ח אות יא]
בעל המאור יז. בדפי הרי"ף ד"ה ראשון ראשון
הסבר הסוגיה
קדמו בעלי חובות והגביהו, בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב – לא עשה ולא כלום, לפי שאין משלם אלא מגופו
[גמרא לג:]
הברייתא, שסיכמה את דיני שור תם שהזיק, מסיימת ואומרת שאם בעלי חוב גובים את השור לאחר העמדתו בדין, בלא תלות בקדימות הנזק לחוב, בעל החוב לא משיג בכך כלום, כיוון שגוף השור משועבד לניזק. הנימוק שברייתא מביאה לדין זה הוא שהשור מתשלם מגופו, ועל כן בשור מועד דין זה אינו נכון כי הוא משתלם מעלייה.
יש לשים לב שהתוספות העמיד את הברייתא כרבי ישמעאל, והרמב"ם כרבי עקיבא. לפי התוספות לרבי עקיבא הדין פשוט, השור של הניזק מרגע הנזק ולכן ודאי שאם בעלי החוב גבו אותו מהמזיק הם לא עשו כלום כיוון שהשור לא של המזיק. לפי הרמב"ם לרבי ישמעאל הדין לא נכון, כיוון שדין בעל החוב והניזק שווה הראשון מביניהם שיגבה יזכה.
הגמרא שואלת על הדין ואומרת שאם המזיק הלווה ולאחר מכן הזיק הדין אינו מובן, כיוון ששיעבוד בעל החוב קדם לשיעבוד הנזק. גם המקרה ההפוך בו המזיק הזיק ולאחר מכן הלווה איננו פשוט כי כדי לקיים את הדין צריך להניח שהיכולת של בעל חוב לגבות תלויה בקדימותו, ואם בעל חוב מאוחר תפס הוא לא עשה כלום.
על מנת להסביר את הדין, הגמרא מביאה נימוק כפול. החלק הראשון של הנימוק הוא שהניזק יכול לטעון כלפי בעל החוב שאם השור היה אצל בעל החוב בשעת הנזק הוא גם היה עובר לניזק. החלק השני של הנימוק הוא שהניזק אומר שהוא מקבל את נזקו מהשור שהזיק לו.
רש"י מסביר את חלקו הראשון של הנימוק כפשטו. אם הניזק היה גובה את השור לפני הנזק הוא היה צריך לשלם את השור. נימוק זה קשה, כמו שמעלה התוספות. אם בעל החוב היה גובה את השור הוא היה משלם את השור כיוון שהוא פשע בשמירה על השור, אבל עכשיו כשהוא לא גבה את השור, והמזיק הוא זה שפשע, מה שייך הנימוק הזה?
כדי לתרץ את רש"י צריך להניח שהתשלום על נזקי השור לא תלוי בפשיעת בעליו. על כן, גם כאשר הבעלים לא פשע הוא מתחייב. אם כך, רש"י יכול לפרש את הגמרא בשפני אופנים. האופן האחד הוא ששיעבודו של בעל החוב מחייב אותו באחריות על השור, ועל אף שאינו פשע הוא חייב לשלם על נזקי השור. לפי האופן הזה התירוץ בא לתרץ רק מצב בו המזיק הלווה ורק אז הזיק, אולם לא נשמע כך מלשון הגמרא שאומרת את התירוץ לשתי הקושיות.
האופן השני מסביר את טענתו של הניזק כלפי בעל החוב שלמזיק אין שום קשר לחוב ובכל זאת הוא חייב לשלם את השור. כיוון שאין קשר השור מתלכתחילה משועבד ללווה. האופן הזה שם את כובד המשקל על החלק השני של הנימוק. הניזק יכול לגבות כיוון שהוא משתלם מגוף השור. החלק הראשון של הנימוק רק בא להסביר שהשור הוא זה שעשה את הנזק ולא הבעלים שלו.
לפי רש"י לניזק יש שיעבוד מיוחד שנובע מכך שהתורה הגדירה את הדין על נזקי שור תם כדין בין הניזק לשור. לכן הניזק יכול להוציא את השור אם הוא נמכר, ובין אם הוא נתפס על ידי בעל חוב.
יוצא מהפירוש הזה, שגם לשיטת רבי ישמעאל שאומר שדין מגופו הוא רק דרך להערכת גובה החוב, השור עצמו הוא החייב בלא תלות בבעלים, ובכל זאת החיוב עובר לבעלים והם חייבים לשלם מכספם את דמי הנזק. לפי רש"י, מה שמתחדש בתירוץ על פני הקושיה הוא שהחוב הוא לא בין המזיק לניזק אלא בין השור לניזק, ועל כן לניזק יש זכות לגבות את השור בלא תלות בבעלותו[1], וכך גם מפרש רבי חיים מבריסק[2] את הרמב"ם.
התוספות הולך בכיוון שונה, ואומר ששיעבודו של הניזק חזק יותר משיעבודו של המלווה. הניזק איננו בעל חוב רגיל, ויש לו את היכולת לגבות את השור מהמזיק. הגמרא הקשתה כיוון שהניחה שהניזק הוא עוד אחד מבעלי החוב, ובתירוץ היא משנה את ההבנה הזאת ואומרת שלניזק יש שיעבוד מיוחד. מדברים אלו עולה שהתוספות לא מקבל את דברי רש"י בשיטת רבי ישמעאל, ויש רק שיעבוד שחל על בעל החוב.
הרא"ה מתרץ את הקושיה של התוספות בדרך אחרת. הוא מניח שהמלווה לא לוקח את השור כמשכון, ומוכח מכך שהמלווה רוצה שהשור יישאר אצל הלווה. הרא"ה משתמש בהנחה הזאת כדי לטעון שהלווה נהיה שומר על שורו. אם כך כמו שבשומר הניזק גובה מגוף השור, כך גם בבעל חוב.
הראשונים השוו בין הדין שלנו לגמרא בתחילת פרק רביעי. המשנה הראשונה בפרק רביעי מתארת מחלוקת בין רבי מאיר ורבי שמעון. על פי רבי מאיר אם שור נוגח כמה שוורים, הוא צריך לשלם לאחרון מהניזקים ואם נשאר כסף בשור לזה שלפניו, ואם נשאר עוד אז לזה שלפני פניו, וכן על זה הדרך.
הגמרא שם מנסה לברר האם רבי מאיר סובר כמו רבי ישמעאל או כמו רבי עקיבא. היא דוחה את האפשרות שרבי מאיר סובר כרבי ישמעאל, כיוון שלפי רבי ישמעאל הראשון צריך לקבל את נזקו, ורק אם ישאר מותר מהנזק שנגרם לראשון השני יקבל וכך גם השלישי. כלומר, במקום לשלם ראשון לניזק האחרון, רבי ישמעאל מתחיל בתשלומים לראשון.
הראשונים שסוברים כמו התוספות שהברייתא כרבי ישמעאל, שואלים למה לפי רבי ישמעאל הראשון צריך לקבל את מירב הנזק הרי לפי רבי ישמעאל אין חשיבות לקדימות השיעבוד ולראיה ניזק גובה גם נכסים המשועבדים לבעל חוב.
רש"י מתרץ ואומר הניזק יכול לגבות מבעל חוב כיוון שהוא טוען כלפיו שהשור חייב לו ולכן הוא גובה אותו. בין הניזקים אין עדיפות והשור חייב לכולם, ולכן חלוקת דמי השור היא כמו חלוקת בעלי חוב שבאים לגבות מהשור והראשון אמור להיות נשכר.
לפי התוספות שיעבודו של הניזק גובר על שיעבודו של בעל החוב[3], ולכן אין להוכיח מהסוגיה בפרק שלישי שאומרת שניזק עדיך על בעל חוב לסוגיה שעוסקת רק בניזקים. בפסקי הרי"ד מובא שהסיבה לכך ששיעבוד המזיק חזק יותר היא כיוון שבשבילו השור הוא כמו קרקע כי דעתו לגבות ממנו, בניגוד לבעל חוב שדעתו לגבות רק מהקרקעות ולא מהמטלטלין.
הרשב"א מבין את רש"י כמו התוספות, ואומר שהניזק עדיף על בעל החוב עקב השיעבוד היותר טוב שיש לו. לכן, הוא דוחה את דברי רש"י שהרי כשיש ללווה רק את השור אז גם המלווה יכול לגבות ממנו רק את השור ומדוע שיהיה הבדל בין הניזק לבעל חוב במקרה כזה.
על כן הרשב"א מעדיף את פירושו של הראב"ד, לפיו שיעבודו של הניזק גדול יותר כיוון שהוא משווה את שור המזיק כמי שעשו לביו תנאי שהגבייה תהיה רק ממנו, או בלשון חכמים אפותיקי[4]. הרשב"א אומר שבעל החוב לא יכול לעשות את השור אפותיקי, ולכן גם אם אמר שיעשה עדיין הניזק בעל עדיפות גדולה יותר. הטור חולק על הנקודה הזאת ואומר שאם בעל החוב עשה את השור אפותיקי הוא יכול לגבות ממנו. הריא"ז, שהולך על פי הרי"ד אומר שמספיק שהמזיק שיעבד לחוב את השור אגב קרקע כלשהי כדי שיגבו ממנו.
הרא"ה שהסביר את קדימותו של הניזק על בעל החוב בפרק שלישי מדין זה שהמלווה משווה את המזיק כשומר שלו מפרש את הגמרא באופן אחר. לא הייתה לניזק אפשרות לקחת את השור כמשכון הניזק, ולכן לא ניתן לומר שהניזק לא גבה את השור מרצונו ושיווה את המזיק כשומר שלו. על כן השור משועבד לניזק הראשון והוא יהיה זה שיגבה אותו למרות שיש ניזקים אחרים.
בעל המאור מתרץ את הקושיה על ידי העמדה פשוטה. הוא אומר שבפרק רביעי יש לניזק נכסים נוסף על השור, ולכן לראשון יש עדיפות כמו לבעלי חוב. יוצא מדבריו שלשיעבוד של השור עצמו האחרון תמיד גובה לפי רבי ישמעאל, לעומת זאת לגבי שאר הנכסים לניזקים יש קדימות של בעלי חובות רגילים.
סיכום
הראשונים מציגים סתירה שיש בגמרות. הגמרא אומרת מצד אחד שלפי רבי ישמעאל גם אם בעלי חובות גבו את השור הוא עדיין משועבד למזיק כיוון שאילו היה אצלם הוא היה נלקח. ומצד שני היא אומרת שלפי רבי ישמעאל אם הזיק השור כמה שוורים, הראשון אמור להיות בעדיפות ושם לא אומרים את הסברה שאם היה נגבה הוא היה נלקח.
על מנת לתרץ את הסתירה הראשונים מחלקים בין שיעבודו של בעל חוב לשיעבודו של ניזק. כמו שכותב התוספות הראב"ד מקצין את דברי התוספות ואומר ששיעבודו של הניזק נובע מכך שהשור הפך לאפותיקי. רש"י מחלק בין ניזק שהדין שלו הוא מול הושר עצמו, לעומת בעל חוב שהדין שלו הוא מול הלווה, על כן לניזק יש עדיפות על השור מול בעל חוב, וכמה ניזקים חולקים בשור ככמה בעלי חוב. הרא"ה אומר שהמזיק שומר של הלווה ומכוח זה הוא חייב, בניגוד לניזק שלא ממנה את המזיק לשומר.
[1] פרשנות זאת מעט קשה ברש"י שכן ראינו שלפי רש"י אם השור אבד לפי רבי ישמעאל החוב נשאר. צריך לומר שלפי רבי ישמעאל אובדן השור לא מבטל את בעלות הבעלים עליו, ולכן הוא עדיין חייב במקום בו הוא נמצא לשלם לניזק. לעומת זאת רבי עקיבא אומר שהשור הוא זה שצריך לשלם. הבעלים משלם רק כי הוא רוצה את שורו. לכן אם השור אובד המזיק לא צריך לפדות את השור והוא פטור.
[2] לג: ד"ה בענין קדמו בע"ח והגביהו
[3] כך התוספות אצלנו מסביר את דברי רש"י בפרק רביעי.
[4] הרשב"א לא יכול להבין את דברי רש"י כשיעבוד של אפותיקי, כיוון שלפי רש"י רבי ישמעאל סבור שאם אבד השור החוב עומד בעינו, ואם השור אפותיקי אובדנו אמור לסיים את החוב. לעומת זאת התוספות שחולק על רש"י יכול להסביר את שיעבודו של השור כאפותיקי.