סוגיה פ: שותפות בנזקי אדם

רקע

רבא אומר שבמקרה בו אדם דוחף לבור יחד עם שור כולם חייבים. הראשונים מנסים לסדר את דבריו של רבא עם הדין שפשוט להם שאדם שדחף לבור חייב לבדו ובעל הבור פטור, ובכך מעלים יסודות הנוגעים לחיוב המיוחד שיש לאדם בנזק בשותפות.

מקורות

א. בבא קמא נג: "אמר רבא… אדם ושור חייבין ובור פטור"

ב. תוספות בבא קמא ו. ד"ה לאתויי בור המתגלגל, נג: ד"ה שור ואדם

רא"ה שטמ"ק בבא קמא נ: ד"ה ומיהו באדם "…ידחף לשם", נג: וזה לשון הרא"ה

שיטה מקובצת בשם גליון בבא קמא ו. ד"ה עוד כתבו בתוספות

רי"ד שטמ"ק בבא קמא נג: והר"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל: שור ואדם שדחפו לבור

ג.  רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה טז עם מגיד משנה

הסבר הסוגיה

אמר רבא: שור ואדם שדחפו לבור, לענין נזקין – כולן חייבין

[בבא קמא נג:]

לאחר העיסוק במחלוקת רבי נתן וחכמים לגבי שור שדחף לבור, רבא מדבר על נזק שיש בו שלושה שותפים: אדם שור ובור. לכאורה, דברי רבא פשוטים ומתחלקים לשתי טענות. הטענה הראשונה היא שהאחריות של כל אחד מהשותפים לנזק שווה. ובנוסף הוא טוען טענה שניה לפיה כל אחד מהמזיקים אחראי רק כלפי מושאי הנזק אליהם הוא מתייחס, לדוגמא נזקי כלים עליהם הבור פטור מתחלקים בין האדם לבין השור.

כדי לדון בדבריו של רבא על נזק הכולל שלושה שותפים וביניהם אדם, יש להקדים ולעסוק בדינו של אדם שמזיק בשותפות, ובהשלכה לדברי רבא אדם שדוחף לבור ואדם שמזיק יחד עם שור. נתייחס תחילה לאדם שדוחף לבור.

המקרה סביבו רוב העיסוק של הראשונים בעניין הוא אדם שבועט באבן האבן מזיקה. הגמרא מנסה למצוא את הנזק הקשור לשני אבות ורבא אומר שהנזק המדובר הוא בור המתגלגל, דהיינו אבן שמועברת על ידי גורם חיצוני דוגמת אדם ובהמה ממקום למקום. הראשונים מביאים שגירסת הגמרא שונה מזאת הנמצאת לפנינו, ומושמטת בה דחיית הגמרא את האפשרות לכך שהאבן מזיקה תוך כדי המעבר, בטיעון שבמקרה כזה החיוב לא יוטל על בעל האבן אלא המקרה הזה הוא כוחו של הבועט.

התוספות טוען שרש"י שינה את הגירסה, כיוון שהוא אומר שאדם יהיה פטור במקרה כזה, מצד הטיעון שבני אדם לא אמורים להסתכל על הדרך^[1]. הוא חולק על רש"י ואומר שלמרות סברה זאת האדם יהיה חייב מצד זה שהוא לא אמור ללכת בצורה כזאת שהוא יתיז אבנים לכל כיוון ויזיק. מסקנת התוספות היא שכאשר בעל חיים בועט באבן, מחלקים את הנזק בין הבועט לבין בעל האבן, לעומת מקרה בו אדם בועט באבן, אז רק האדם יתחייב.

טענתו של התוספות היא שכשאדם בועט באבן הוא פוטר את בעל האבן. הוא מוכיח את דבריו מההיגיון לפיו כשאדם יזרוק טלית לאש אנחנו לא נחייב את בעל האש אלא את השורף. הוא מקשה על עצמו מהסוגיה שלנו, שם רואים שהאדם השור והבור מתחלקים בנזק, כלומר, על אף מעורבותו של האדם בעל הבור לא נפטר. כדי לתרץ, התוספות מעמיד את המקרה במצב בו האדם לא מתכוון. לפי העמדה זאת צריכים לומר שגם בועט האבן התכוון לבעיטה כדי לחייב אותו, ובמצב בו הוא לא התכוון הוא יתחלק בתשלום עם בעל האבן^[2].

הרא"ה מודה לתוספות שאדם שמפיל בכוונה לבור פוטר את בעל הבור מתשלום על הנזק, ובכל זאת הוא לא מודה להעמדת התוספות את הסוגיה שלנו בחוסר כוונה. דבריו מבוססים על זה שבעל הבור חייב עקב פשיעת השור, כמו שראינו בסוגיה הקודמת, במחלוקת רבי נתן וחכמים, ולכן הוא יתחייב על אף דחיפתו של האדם.

השיטה מקובצת אף מנסח את דברי הרא"ה כקושיה על התוספות ואומר שבמקרה בו שור דוחף לבור בעל הבור חייב, ולכן מדוע שייפטר פה עקב דחיפתו של האדם? על כן הוא מציע שגם התוספות למסקנה לא סוברים כך ואומרים שהאדם ישלם חצי ובעל הבור ובעל השור יתחלקו בשאר וישלמו כל אחד רבע מהנזק^[3].

כדי להסביר את שיטת התוספות נעיין בדברי הרי"ד. הרי"ד מעמיד את המימרה של רבא גם כאשר האדם דחף שלא בכוונה, אלא שהמניע שלו הוא אחר ממה שהתוספות הציג. הוא אומר שאם האדם היה דוחף בכוונה בעל השור היה אמור להיפטר. הפטור של בעל השור מבוסס על הנימוק הבא: "כל היזק הדחיפה באה מן האדם שהוא מתכוון והוא בן דעת", כלומר, עקב היות האדם בן דעת, כוונתו גורמת לו להיות אחראי על כל הדחיפה^[4].

מהרי"ד עולה שכוונתו של האדם הופכת אותו לאחראי על המעשה. יכולות להיות שתי מסקנות אפשריות מטענתו של הרי"ד. אפשר לומר שהוא חולק על התוספות ואומר שבמקרה בו אדם דוחף לבור חלוקת הנזק ביניהם שווה. על כן במקרה של רבא אם אדם ידחוף בכוונה האדם אחראי על הדחיפה ובעל הבור על הנזק והם יחלקו, כדין שור שדחף לבור. המסקנה השנייה, והיותר מסתברת, שכמו שהאדם נהיה אחראי על הדחיפה של השור, הוא אחראי גם על הנזק שהבור גרם. לכן, אם האדם ידחוף בכוונה הוא יהיה חייב על כל הנזק.

אם ניישם את דברי הרי"ד בשיטת התוספות מובן מדוע בעל הבור פטור לגמרי, האדם מקבל את האחריות על מעשה הבור. כמובן, ניתן לומר שהתוספות לא מקבל את טענתו של הרי"ד אלא רק את הסברה ולכן אדם שדוחף יחד עם שור לבור יתחייב שני שליש מהנזק.

רבי שמעון שקופ^[5] מביא את הסברה של התוספות. הוא מחלק בין בור ואש לאבות השור. בבור ואש האדם יוצר תקלה ולכן הוא חייב בכל מקרה שפשיעתו ביצירת התקלה תגרום לכך שמישהו יוזק^[6]. לעומת זאת באבות השור החיוב מוטל על האדם מצד זה שהוא אחראי על השור שלו. לכן במקרה בו שור ואדם דוחפים לבור בעל הבור לא חייב כי הוא לא פשע, ואדם אחר פשע יותר ממנו, אלא שסברה זאת אינה מועילה כדי לפטור את בעל השור, שחייב כי הוא אחראי על מעשה שורו.

כל זאת לעומת הרא"ה, שחולק ומבין שסיבת הפטור באדם שדחף לבור היא לא הפיכת האדם לאחראי, אלא העובדה שהוא מתשמש בבור. רבי נחום^[7] מבאר את סברת הרא"ה ואומר שכמו שכאשר גרזן מזיק עקב שימושו של אחר בעליו לא מתחייב כך גם בעל הבור לא מחייב כאשר אחר מפיל לבורו^[8].

הרמב"ם פוסק את דינו של רבא ואומר שמחלקים את הנזק באופן שווה בין המזיקים. המגיד משנה מעמיד אותו כדברי התוספות ואומר שהוא מדבר דווקא במקרה בו האדם הזיק בכוונה. תורת חיים^[9]  לא מוכן לקבל את ההעמדה הזאת ואומר שסברת התוספות היא כמו הרא"ה.

אבן האזל טוען שדברי תורת חיים מחייבים להעמיד את הרמב"ם במקרה בו כל אחד מהמזיקים עושה את הנזק באופן שווה^[10], ועל כן מפרש את הרמב"ם באופן אחר. הוא אומר ברמב"ם יסוד חשוב בנזק בשותפות. כאשר יש יותר מגורם מזיק אחד הדיינים צריכים להחליט מי יותר מזיק והוא החייב. אלא שמצדו של הניזק כל אחד מהמזיקים אחראי באופן שווה ולכן הוא יכול לגבות מכולם. היסוד בדברי אבן האזל הוא שכשאדם דוחף לבור, על אף שאחריותו של האדם גדולה יותר, בעל הבור עדיין אחראי ואף ניתן לגבות ממנו. אלא שלאחר מכן בעל הבור יוכל לתבוע אחר כך את הניזק לשלם.

סיכום

ראינו בסוגיה הקודמת שכאשר שור דוחף לבור בעל השור ובעל הבור מתחלקים בדמי הנזק. הנחת הראשונים בסוגיה היא במקרה בו אדם דוחף לבור בעל הבור פטור והאדם חייב בכל התשלום. רבא אומר שאם אדם ושור דוחפים ביחד כולם חייבים.

התוספות מעמיד את דברי רבא במקרה בו האדם לא התכוון, כיוון שאם הוא התכוון בעל הבור אמור להיות פטור. הרא"ה לא מקבל את העמדת התוספות כי העובדה שגם אדם דוחף לבור לא אמורה לגרום לבעל הבור לא לחלוק את השותפות עם בעל הבור. על כן האדם אמור לשלם חצי, ובעל השור ובעל הבור רבע. הרי"ד אומר שבאדם בכוונה בעל השור ייפטר גם הוא. מחלוקת הראשונים תלויה בשאלה האם אדם שדוחף לבור פטור מצד זה שהוא משתמש בבור, או מצד זה שהוא אחראי על הפעולה.

---

[1] עיין לעיל סוגיה עה: אונס בנזקי אדם לגבי סברת אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים.

[2] העמדת התוספות את הגמרא שלנו כמתכוון הגיונית כיוון שהוא מניח שאדם לא אמור להתיז אבנים תוך כדי הליכתו ומזה שהוא כן עושה זאת מוכחת כוונתו לנזק.

[3] עיין בקצות החושן (סימן תי ס"ק ב) שכותב גם הוא כסברה הזאת, אלא שהוא לא מקבל את הדברים האלו בתוספות. רבי שמעון שקופ (סימן ח) חולק על הקצות, אלא שהוא אומר שגם לפי הקצות החשבון אמור להיות אחר. החישוב שלו מבוסס על כך שהאדם מזיק בשותפות רק אם השור ולכן חייב חצי, לעומת זאת השור והבור היו שותפים בנזק בו היו שלושה שותפים ולכן כל אחד מהם חייב שליש. על פי הנחת היסוד הזאת ניתן לעשות שני חשבונות. החשבון הראשון אומר שהאדם משלם חצי, בעל השור שליש, ובעל הבור היה אמור להתחייב שליש, אלא שהאדם פוטר אותו מחצי, כך שהוא מתחייב שישית. החשבון השני הוא שהמספרים שרבי שמעון שקופ אומר הם יחסיים ונכונים עם הנזק היה נזק שלם בתוספת שישית. על כן, כאשר הנזק הוא נזק שלם, האדם ישלם שלוש שביעיות ובעל הבור ובעל השור ישלמו כל אחד שתי שביעיות מהנזק.

[4] עיין חזון איש (ה, ה) שממש הופך את השור לכח טבע שהאדם משתמש בו במידה והתכוון, ומשווה את המקרה של רבא למצב בו אדם ליבה אש באמצעות הרוח.

[5] סימן ח.

[6] קצת קשה עליו משיטת התוספות שמחייב על בור ברשותו מדין בעלות (כמו שהסברנו בהרחבה לעיל סוגיה נט בור שחייבה עליו תורה). ואפשר לתרץ שגם לפי התוספות סיבת החיוב בבור היא לא הבעלות אלא הפשיעה בשמירה, רק שמה שמטיל את החיוב לשמור על האדם זה בעלותו על הבור.

[7] דף ו. אות קצ

[8] הברכת שמואל (סימן ג) מסביר באמצעות דברי הרא"ה את התוספות ודבריו צ"ע.

[9] דף נג: ד"ה שור ואדם שדחפו לבור.

[10] וכך, באמת מעמיד ביד פשוטה, בלא תלות בדברי התורת חיים.