רקע
מעבר למשיכה והגבהה ניתן לקנות מטלטלים גם במסירה. בסוגיה זאת נברר מהו מעשה המסירה, מתי הוא מועיל, ובעקבות כך נדון ביחס בינו לבין קנייני המטלטלים שראינו.
מקורות
א. קידושין כה:-כו. מהמשנה עד המשנה
בבא בתרא עה:-עו: "איתמר… או עד שישכור את מקומה" (עניין מקור זה לסוגייתנו הוא היכולת לקנות ספינה ושטר במסירה)
ב. קידושין כב: "כיצד במסירה… בזוג שבצוארה קנאה"
בבא מציעא ח: "מאי לשון… דבר לחבירו"
רש"י קידושין כה: ד"ה מתני'. נקנית במסירה
תוספות קידושין כה: ד"ה בהמה גסה נקנית במסירה (הראשון)
רשב"א בבא בתרא עו: ד"ה אמר רב אשי עד "למימר ליה לך חזק וקני"
ספר המקח והממכר לרב האי גאון שער יג ד"ה ועכשיו ראוי
ג. תוספות קידושין כה: ד"ה בהמה גסה נקנית במסירה (השני), בבא בתרא עו. ד"ה אי כרבי ספינה נמי תיקני במסירה
יד רמ"ה בבא בתרא דף עו: ד"ה וכולהו הני דלא
רא"ש בבא בתרא פרק ה סימן ג
רמב"ם הלכות מכירה פרק ג הלכה ג
ד. רש"י בבא קמא יא: ד"ה במסירה תנן
ה. רמב"ם הלכות מכירה פרק ג הלכות ג-ד, פרק ד הלכה ג
הסבר הסוגיה
כיצד במסירה? אחזה בטלפה, בשערה, באוכף שעליה, בשליף שעליה, בפרומביא שבפיה, ובזוג שבצוארה – קנאה.
[קידושין כב:]
המשנה אומרת שבהמה גסה נקנית במסירה. בלשון שלנו מסירה מציינת העברה מאדם אחד לאחר, וכך גם עולה מהגמרא במסכת בבא מציעא, אולם כשהברייתא מסבירה כיצד קניין מסירה מתבצע בפועל היא מתארת פעולה חד צדדית. הקונה תופס בבהמה ובכך קונה אותה. שאלה נוספת שהברייתא מעוררת היא שאם תפיסה מקנה את הבהמה למה יש צורך בדרכי הקניין האחרות, הרי כחלק ממשיכה והגבהה הקונה חייב לתפוס את הבהמה.
רש"י מתייחס לקושיה הראשונה. הוא מסביר שהברייתא לא מתארת את פעולתו של הקונה, אלא את דרך ההעברה. ראשית המוכר אוחז בסחורה, ולאחר מכן הוא מוסר את הסחורה לקונה ואז הקונה אוחז בסחורה ובזה הוא קונה אותה. על אף שדבריו של רש"י לא נאמנים ללשון הברייתא, הוא פותר את שתי הבעיות שהעלנו. קניין מסירה מבוסס על פעולה דו צדדית, כפי שלשון המילה מורה, והמעשה שונה בתכלית מקניין הגבהה ומשיכה, ולא כלול בהם.
התוספות חולק על רש"י, ומאמץ את לשון הברייתא. לפיו אין צורך בהעברה מיד ליד, אלא מספיק ציווי של המוכר לביצוע הקניין כדי שאחיזתו של הקונה תחשב קניין משיכה. על אף רצף הראיות שהתוספות מביא לדבריו, לא מובן מה ההבדל בין קניין מסירה לשאר הקניינים, שהרי ודאי שבכל מעשה קניין צריך הסכמה של הצדדים, ומה עניין אמירת המוכר לקניין אם לא הבעת הסכמתו?
כדי לענות על השאלה הזאת צריך לדחות את ההנחה שהאמירה מביעה הסכמה למכירה ולהסביר שהאמירה הזאת היא בקשה של המוכר שהקניין יתבצע בדרך מסוימת. אם מקבלים את ההסבר הזה בדרכו של התוספות עולה שחכמים איפשרו לצדדים להסכים על כך שהחזקת החפץ תסיים את קניינו.
הרשב"א הולך בכיוון אחר. הוא אומר שאת האמירה יכולה להחליף עשיית מעשה המסירה בפניו של המקבל, כך שקשה להבין את האמירה כבקשה, וצריך לפרשה כהסכמה. אם כן, צריך לנסח את הדברים מעט אחרת, ולומר שיש כאן תקנה אשר מסיבות מסוימות מאפשרת להסתפק בהחזקת הסחורה בידי אחד מהצדדים. בדברים אלו הרשב"א חולק על רב האי גאון שכותב שהאמירה הינה חלק מהותי מקניין המסירה, ובלעדיה הקניין לא מתקיים.
רש"י שדורש העברה של הבהמה מיד ליד, מתייחס למסירה כטקס שונה של העברת שליטה. השליטה על הבהמה, או על הסחורה האחרת הייתה ביד המוכר והוא מעביר אותה לקונה. לעומתו התוספות והרשב"א אומרים שקניין מסירה הוא מעין תקנה. לפי התוספות קל ללכת בכיוון שיש כאן צורך במעשה סימלי, ולכן חכמים אישרו גם החזקה סתמית של הבהמה, בתנאי שהמוכר רוצה לגמור בכך את הקניין. כשלפי הרשב"א הניסוח יסבוב סביב השליטה שהחזקה סתמית מבטאת.
העולה ממחלוקת זאת שלפי רש"י מעשה המסירה הוא מעשה קניין לגיטימי, לא פחות ממשיכה ומהגבהה, ואולי אפילו יותר. בעוד התוספות מתייחס למסירה כמעשה שאינו ברמה של שאר הקניינים, ובכל זאת חכמים אמרו שניתן לקנות בו. כך שמחלוקת זאת גוררת מחלוקת נוספת בשאלת היחס בין קניין מסירה לשאר הקניינים.
רש"י כותב שאמירת המשנה שבהמה גסה נקנית במסירה אומרת שבהמה גסה נקנית רק במסירה, ולא במשיכה. ר"י מסיק מכך שלפי רש"י קניין מסירה עדיף על קניין משיכה ולכן כל מקום בו ניתן לקנות במשיכה קל וחומר שניתן לקנות במסירה. על אף שמסקנה זאת אינה מוכרחת מלשונו של רש"י[1], היא תואמת לגישה אותה הצגנו.
ר"י תוקף את רש"י בארבע קושיות, שבסיסן הוא תנאים ואמוראים שאומרים שדבר מה נקנה במסירה, ובמקום אחר רואים שלדעתם אותו הדבר נקנה גם במשיכה. מסקנתו של ר"י היא שקניין משיכה עדיף על קניין מסירה ולכן המשנה אומרת שניתן לקנות בהמה גסה גם במסירה, אבל ניתן לבצע קניין זה גם במשיכה.
לא זאת בלבד, אלא שר"י מקצין את שיטתו ואומר שמסירה יכולה לקנות רק ספינה ובעלי חיים. הרא"ש מסביר את ההכללה של ספינה ובעלי חיים כדברים שהולכים מעצמם, אז כיוון שכל תזוזה של המחזיק בחבל גורמת להם לנוע הם נמשכים ונקנים. נמצא אפוא שקניין מסירה הוא שלוחה של קניין משיכה. הפעולה המקנה את החפץ היא תזוזתו, וכיון שיש סחורות שזזות בקלות מספיק לאחוז בחבל המחזיק אותן. זאת לעומת מטלטלים, אותם לא ניתן לקנות במשיכה לפי הרא"ש כיוון שכדי להזיז אותם צריך למשוך בכח.
אלא שבהסברו של הרא"ש ישנה בעיה אליה ר"י נדרש. הגמרא מביאה ברייתא בה רבי טוען שהעברת שיעבוד בשטר מתבצעת באמצעות קניין מסירה. חכמים שחולקים עליו טוענים רק שבנוסף לקניין מסירה יש צורך גם בשטר, אבל לכל הדעות יש צורך בקניין מסירה כדי להעביר בעלות על שיעבוד בשטר. לא מובן לפי ר"י מדוע שקניין מסירה יועיל לצורך העברת השיעבוד שבשטר, אם אפילו את העברת הבעלות על השטר עצמו הוא לא יכול לעשות.
הדרך בה ר"י ניגש לפתור את הבעיה היא בכך שהוא טוען שישנו הבדל ביו מסירת ספינה ובעלי חיים הנעשית רק באמצעות מסירה, לבין העברת בעלות על שטר הנעשית באמצעות שילוב של מסירה ומשיכה. ר"י שם את הדגש על כף שבניגוד למסירה רגילה, מסירת שטר צריכה להיות עניין דו צדדי. לשם כך הוא דורש העברה מיד ליד, או שתהיה מסירה מדעת המוכר כחלק ממעשה הקניין[2]. נראה שהצורך במשיכה בא לענות על הבעיה של העברת בעלות השטר, וצריך להבין מדוע את תוכן השטר ניתן להעביר באמצעות מסירה?
הרא"ש מתייחס ואומר שהדבר נובע מכך שכדי להעביר שיעבוד יש צורך בקניין חשוב. אולם דבריו רק מחמירים את הקושיה, שכן לפי מה שראינו עד כה בשיטת ר"י והרא"ש מסירה היא פחות חשובה ממשיכה ויש לה פחות יכולת קניינית ומדוע אפשר באמצעותה לקנות שיעבוד הזוקק מעשה קניין מיוחד?
כדי לענות על השאלה הזאת ננסה ללכת בכיוון אחר מהרא"ש למכנה המשותף בין ספינה ובעלי חיים, הדברים בהם מועיל קניין מסירה לפי ר"י. בעלי חיים כיצורים עצמאיים בעלי חשיבות מסוימת, כך שלדוגמה גם אם הם עומדים בתוך רשות מסוימת הם נחשבים רשות לעצמם. בדומה, גם ספינה, ככלי גדול מאוד, נחשבת רשות מצד עצמה. כפועל יוצא של החשיבות הזאת כשקונים בעל חיים או ספינה צריך לקנות גם את הרשות המופשטת, מעבר לבעל החיים עצמו.
אם כנים דברינו, יוצא שלפי ר"י כל עניינו של קניין מסירה הוא קניין של דברים מופשטים על ידי פעולה בגוף החפץ. לכן בהתחלה ר"י רצה להשוות בין קניין בעלי חיים וספינה לקניין של שטר, וששניהם יקנו במסירה פשוטה. אמנם בין ספינה ובעלי חיים לשטר ישנו הבדל מהותי. בשטר, לנייר עצמו יש חשיבות גם בלי קשר לתוכן שלו וגם הוא צריך להיקנות, וכיוון שלפי ר"י קניין מסירה נועד רק לדברים מופשטים הנייר לא יכול להקנות, זאת בניגוד לבעלי חיים שאז החשיבות מהיוחדת שלהם היא חלק מהגוף, ולכן ניתן לקנות את הגוף בפעולת המסירה.
שיטה נוספת עולה ברמב"ם, לפיה רק כאשר לא ניתן להשתמש באף קניין אחר כדי לקנות את החפץ הוא נקנה במסירה. דברים אלו מתאימים לרשב"א. עניין המסירה הוא תקנה הבאה לאפשר דרך קניין נוספת. לכן, רק במקרה בו יש צורך בתקנה, והדרכים האחרות לא אפשריות או מהוות טורח גדול, קניין מסירה יעבוד.
הרמ"ה מציע דרך ביניים בין רש"י לר"י ואומר שקניין מסירה יכול להתממש בשתי הדרכים. ניתן למסור בהעברה ישירה מיד ליד, וניתן למסור בכך שהקונה יאחוז בסחורה במצוות המוכר. אלא שההבדל בין המעשים יגרום להבדל ביכולת הקניין שלהם. קניין של העברה מיד ליד ייחשב כקניין העדיף על משיכה, והחזקת הסחורה במצוות המוכר תהיה בעלת יכולת קניינית נמוכה יותר[3].
ראינו בסוגיה הקודמת שמשיכה אינה קונה ברשות הרבים אלא בסימטה וברשות שהיא של שניהם, לעומת זאת במסירה ניתן לקנות ברשות הרבים וברשות שאינה של שניהם. הרשב"ם, שמצודד בשיטתו של ר"י מסביר שקניין מסירה נתקן כקניין משלים לקניין משיכה, ולכן בכל מקום בו ניתן למשוך אין צורך בקניין מסירה.
רבנו תם חולק על הרשב"ם[4] וטוען שקניין מסירה עובד בכל מקום בו קניין משיכה יכול לעבוד. טענה זאת ודאי תואמת לשיטת רש"י לפי פירושו של ר"י, לפיה קניין מסירה עדיף על קניין משיכה, ולכן המקומות בהם ניתן להשתמש בקניין מסירה כוללים בתוכם גם את אלו בהם ניתן לקנות במשיכה.
הרב רבנו חיים כהן מסביר כי מסירה אינה קונה בסימטה, כיוון שבהצטרפות הנסיבות סימטה משמשת במהלך הקניין כרשותו של המוכר. העולה מדבריו הוא שקניין מסירה אינו עובד ברשותו של המוכר. ניתן להסביר את דבריו ולומר שכדי להקנות חפץ ברשות המוכר יש צורך ביכולת קניינית גבוהה, כיוון שהמוכר שולט לגמרי בסיטואציה, וקניין מסירה פשוט לא מספיק חזק. בניגוד אליו, רש"י ממשיך בשיטתו, וטוען שגם ברשות המוכר קניין מסירה עובד. כלומר, השליטה המופגנת במעשה זה מספיקה כדי להתגבר על הבעלות שיש למוכר ברשות.
סיכום
רש"י והתוספות נחלקו בשאלה האם מסירה צריכה להיות מיד ליד או לא. רש"י סבור שבמסירה צריך להעביר את הסחורה מהמוכר לקונה, בעוד לפי התוספות מספיקה רק פעולתו של הקונה, באישור המוכר. בדברי התוספות ניתן להבין שאמירת המוכר היא חלק מהותי המהווה בקשה של המוכר לקניין בדרך הזאת, כפי שנראה מרב האי גאון, או לחלופין כבקשת רשות. ההבדל הדיני בין ההבנות הוא בשאלה האם כשהמוכר לא אומר לקונה יקנה במסירה, הוא יכול לקנות במידה ועושה את הפעולה מול המוכר.
מחלוקת רש"י והתוספות מתפרטת למחלוקת ביחס בין קניין משיכה למסירה. לפי רש"י מסירה היא קניין לגיטימי ולכן לא נופל מקניין משיכה. לעומת זאת ר"י סבור שמעמדו של קניין מסירה נמוך משל קניין משיכה. הרמ"ה אומר שהיחס בין קניין מסירה לשאר הקניינים נובע מפעולת המסירה הנעשית. הרא"ש אומר שקניין מסירה הוא שלוחה של קניין משיכה. והרמב"ם מסביר שקניין משיכה הוא תקנה לקניית החפץ כשאין אפשרויות אחרות.
[1] ראה לדוגמה פני יהושע (קידושין כה: ד"ה תוספות בד"ה בהמה גסה) שמציע דרך כזאת.
[2] נראה שהכוונה היא בפניו, ולא על ידי שליח.
[3] אפשרות זאת עולה גם מדברי ר"י בבא בתרא שאומר שבהערה מיד ליד ניתן להקנות שטר.
[4] הוא טוען כנגדו מדוע האפשרות לקנות בקניין אחד שולל את האפשרות להשתמש בקניין אחר כדי לקנות, הרי כם אם מקבלים את הנחת היסוד של הרשב"ם שקניין אחד עדיף על חברו אין צורך להשתמש דווקא בקניין הטוב ביותר, שכן הקניינים הם לא מצוות שהאחת דוחה את השניה.