רקע
לנכסים ששייכים לאישה נשואה יש מעמד מיוחד. על אף בעלות האישה על גוף הנכסים, יכולת השימוש בהם נתונה לבעלה. בחינה של מקרה בו שואלים מהאישה מאפשר לנו לאפיין מה מגדיר בעלים, השם בטאבו, או יכולת השימוש.
מקורות
א. בבא מציעא צו. "שאל מהאישה… מסתברא יד עבד כיד רבו דמיא"
ב. ראב"ד שטמ"ק בבא מציעא צו. ד"ה שאל מן האשה
ריטב"א בבא מציעא צו. ונשאל לבעלה מהו
נימוקי יוסף בבא מציעא נה. ד"ה האשה ששאלה
ג. רש"י בבא מציעא צו. ד"ה אשה ששאלה
אילת השחר בבא מציעא צו. ד"ה שאל מהאשה
רמב"ם הלכות שאלה ופיקדון פרק ב הלכה ו
[גר"א חושן משפט סימן שמו ס"ק יד
משנה למלך הלכות שאלה ופיקדון פרק ב הלכה ז]
נימוקי יוסף בבא מציעא נה. ד"ה מן השותפין תיקו
הסבר הסוגיה
שאל מהאשה ונשאל בעלה, אשה ששאלה ונשאל לבעל, מהו? קנין פירות כקנין גוף דמי או לא? אמר ליה רבינא לרב אשי: האומר לשלוחו צא והשאל לי עם פרתי, מהו? בעליו ממש בעינא – וליכא, או דלמא: שלוחו של אדם כמותו, ואיכא?
[בבא מציעא צו.]
צמד הספקות האחרונים ברשימת הספקות של רמי בר חמא הם לגבי נכסי אישה. כשהאישה מתחתנת הנכסים שלה עדיין קנויים לה, אולם לבעלה יש זכות שימוש בהם – "קניין פירות". ישנה מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש האם זכות השימוש מקנה גם זכות בגוף החפץ – "קניין גוף".
רמי בר חמא מסתפק במצב בו אדם שואל מאישה כשבעלה שאול לו, וכן במצב בו באישה שואלת מאדם ששאול לבעלה. רב אחא בנו של רב אויא אומר שהספקות תלויים במחלוקת האמוראים בזכויות ש"קניין הפירות" מקנה לבעל. הראשונים דנו בשאלה כיצד המחלוקת תשפיע על הספק, וביחס בין הספק הזה לספק הקודם בעניין שאלה משותפים.
טענת הראב"ד היא שאם זכות השימוש של הבעל מקנה לו גם "קניין הגוף" הוא מצטרף לבעלות שיש לאשתו על החפץ ונהיה שותף לה, כך שהדין תלוי בדין שאלה משותפים. במידה ולבעל אין אף זכות בגוף החפץ, החפץ הוא רק בבעלותה של האישה, והישאלותו של הבעל לא מעלה או מורידה.
הריטב"א חולק על הראב"ד ומנתק את הספק של אישה ובעלה מזה לגבי שותפים. הוא מבין שאם לבעל יש זכות בגוף החפץ הוא הבעלים הבלעדי שלו. ברם, אם "קניין פירות" אינו מזכה את הבעל ב"קניין הגוף", האיש אינו בעלים. הריטב"א לא מתייחס לדין האישה בפירוש וניתן להעלות שתי אפשרויות. האישה יכולה להיחשב בעלים כי יש לה את כל קניין הגוף, כמו שוודאי עולה מהראב"ד. לחלופין, אפשר להבין שהאישה איננה בעלים, כיוון שכדי שאדם יוגדר בעלים הוא צריך בנוסף לזכות הממונית בגוף החפץ זכות שימוש.
המחלוקת בין הראב"ד לריטב"א יכולה להתפרש בשני אופנים. האופן האחד הוא שהם נחלקו בשאלה מי מוגדר בעלים לעניין שאלה בבעלים. הראב"ד סובר שהדבר תלוי אך ורק בזכות בגוף החפץ ולבעל יש לכל היותר חצי מגוף החפץ. הריטב"א מקבל את הפרשנות של הראב"ד, אך סבור שכדי שאדם יוגדר בעלים הוא צריך גם "קניין פירות" וגם "קניין הגוף". על כן אם לבעל יש גם "קניין הגוף" הוא מוגדר בעלים, ואם לא אף אחד מהצדדים לא מוגדר בעלים.
האופן השני מניח שמחלוקת הראשונים היא בהבנת דברי רבי יוחנן ש"קניין פירות" מזכה את הבעל ב"קניין הגוף". לפי הראב"ד האישה לא מאבדת את חלקה בחפץ ולכן היא ובעלה לכל הפחות שותפים. הריטב"א מבין שכוונת רבי יוחנן לומר שבעלותו של אדם מושפעת מיכולת השימוש שלו. לכן, האישה שזכות השימוש בחפץ לא שלה, לא נחשבת בעלים.
הנימוקי יוסף מקבל את עמדתו של הריטב"א לגבי מעמד האישה במידה ויש לבעל "קניין הגוף", אבל חולק עליו ועל הראב"ד באופן מהותי לגבי דין שאלה בבעלים. לפיו, אם מגדירים שזכות השימוש של הבעל לא נותנת לו בעלות על גוף החפץ, היא לפחות מגדירה אותו כשותף לדין שאלה בבעלים[1]. יוצא מדבריו שגם זכות שימוש, וגם בעלות על החפץ מגדירות את האדם כבעלים.
נבחן את מחלוקת הראשונים בדין שאלה בבעלים לפי הטעמים השונים שראינו לדין. התפיסה שמעלה הראב"ד המגדירה את הבעלים על פי הבעלות בגוף החפץ מהלכת בדרך לפיה הפטור תלוי בשיעבוד. בין אם המוקד הוא החפץ עצמו, ואז החפץ משועבד יחד עם בעליו, ובין אם המוקד הוא הבעלים, כך שהשואל לא יכול להשתעבד לבעל.
הנימוקי יוסף שמסתפק בכל סוג קניין, מגדיר את הבעלים לעניין הפטור ככל אדם בעל זיקה לחפץ. לפי הגדרת הבעלים שלו מסתבר להעלות את הטעם שראינו בחינוך. הפטור נובע מכך שברגע שהבעלים עם החפץ הוא מחויב לשמור עליו. החובה הזאת נובעת מרצון עצמי של הבעלים שהחפץ לא ינזק. על כן הגדרת בעלים הוא אדם בעל אינטרס שהחפץ לא יהרס, ובכלל זה כל מי שיש לו זכות בחפץ.
הריטב"א דורש גם "קניין פירות" וגם "קניין הגוף", הולך באופן יותר פורמלי. הנטייה לכיוון פורמלי מסתמכת בדרך כלל על גזירת הכתוב. התורה חידשה חידוש ופטרה את השואל בכל מיני מצבים. האדם עליו הוסב הפטור בתורה הוא הבעלים, ולבעלים הרגיל יש בעלות וזכות שימוש.
המקרה השני בו רמי בר חמא מסתפק באותו העניין הוא כאשר האישה שואלת ממי שבעלה שאול לו. וכאן צריך להבין מדוע שהשאלה שהאישה תעשה תהיה מושפעת מכך שבעלה מושאל. היה ניתן לתרץ כמו איילת השחר שמסביר את הספק על פי היסוד שהשאלה מבוססת על קניין. כמו כל דבר שהאישה זוכה בו בחיי בעלה גם כאשר האישה שואלת משהו הוא תחת הדברים שפירותיהם קנויים לבעלה.
אולם רש"י הולך בכיוון שונה. הוא מסביר שהאישה שואלת על מנת לחרוש את נכסי המילוג. הסבר זה של רש"י מושתת על כך שברגע שמטרת השאלה היא לטובת הבעל ניתן להתייחס לבעל כשואל. הקישור הזה אינו פשוט בסברה, שכן האישה היא זאת שמתחייבת להיות שואלת, ומדוע השימוש שלה בחפץ לטובת בעלה אמור לשנות את המקרה?
כדי לבאר את טענתו של רש"י נגביל את דבריו לעניין פטור שאלה בבעלים. גם רש"י מודה שאם האישה שואלת מאדם אקראי פרה כדי לחרוש שדה של בעלה היא זאת שחייבת באונסים ולא הוא. אם כך, צריך להסביר את הקשר בין האדם בשבילו מתבעצת ההשאלה לבין פטור שאלה בבעלים.
ראינו שריב"ם אומר שסיבת פטור שאלה בבעלים היא שכל החפצים של האדם משועבדים למעסיק שלו. על כן זכות השימוש בחפץ השאול נמצאת כבר מתלכתחילה אצל המעסיק. בספקו של רמי בר חמא פרת ההשאלה כבר משועבדת לצרכיו של הבעל. כל הספק נסוב סביב השאלה האם חרישת האישה בשדה זה צורך של הבעל ואז פטור שאלה בבעלים חל, או שזה לא צורך שלו, ואז האישה הופכת להיות שואלת ומתחייבת באונסים ככל שואל[2].
הנימוקי יוסף לוקח את דברי רש"י צעד קדימה. הוא מגביל את הספק רק למקרה שהמשאיל עובד אצל הבעל בדבר שהוא לא מנכסי המילוג, אבל אם הוא עובד בנכסי המילוג אין ספק וודאי שהדבר כלול בפטור שאלה בבעלים. הגבלת הנימוקי יוסף את ספקו של רמי בר חמא לפי מטרת תעסוקת העובד מסתברת על פי הסברה שהעלנו ברש"י.
יוצא שהנימוקי יוסף מגדיר את מערכת החוקים של הפטור לא לפי האנשים השונים אלא לפי אינטרסים. במידה והבעלים השונים של הנכס מונעים מאינטרסים שונים הוא מתייחס לבעלים כשותפים, ובמידה והאינטרס של הבעלים זהה הוא מחיל את הפטור באופן מלא.
הרי"ף פוסק כמו ריש לקיש, שזכות שימוש בנכס אינה מקנה למשתמש בעלות בגופו של הנכס. על כן הוא פושט את שני הספקות ואומר שבמקרים בהם הבעל נשאל למי ששאל מאשתו, ושהאישה שאלה ממי ששאול לבעל, אין פטור שאלה בבעלים, והשואל חייב באונסים.
גם הרמב"ם נוקט להלכה כריש לקיש, אבל מביא רק את הספק הראשון לגבי אדם ששאל מהאישה ונשאל לו בעלה, ולא מזכיר את הספק השני העוסק באישה ששאלה. נראה לומר שהוא הבין את ספקותיו של רמי בר חמא כתלויים[3]. רק אם נאמר שלבעל יש זכות בנכס, נוכל לשאול מה קורה כאשר האישה שואלת דבר לטובת אותו הנכס[4].
סיכום
רמי בר חמא מעלה שני ספיקות לגבי השאלה מאיש ואישה. הספק הפשוט יותר הוא במקרה בו אדם שואל חפץ מאישה כשהוא שאול לבעלה. רב אחא בנו של רב אויא אומר שהספק תלוי בטיב הקניין שיש לבעל בנכסי אשתו. עקב דברים אלו הראשונים דנים בשאלה מה מגדיר את האדם בעלים של החפץ לעניין פטור שאלה בבעלים. הראב"ד תולה את הפטור ב"קניין הגוף". הריטב"א מבין שבנוסף ל"קניין הגוף" צריך גם יכולת שימוש. הנימוקי יוסף אומר שכל סוג קניין מספיק כדי להחשב בעלים.
הספק השני שרמי בר חמא מעלה בעניין הזה הוא לגבי אישה ששאלה ממי ששאול לבעלה. איילת השחר מבסס את הספק על כך שהאיש קונה את החפץ השאול כמו כל דבר שיש לאישה. אולם רש"י מגביל את הספק דווקא למקרה בו האישה שואלת בשביל שדה מילוג. עולה מדבריו שכאשר האישה שואלת סתם, ודאי שלא יהיה דין של שאלה בבעלים. הנימוקי יוסף מגביל את הדין גם מהצד השני ואומר שבמקרה בו המשאיל עובד בשביל נכסי מילוג ודאי שהאישה פטור מדין שאלה בבעלים.
הרי"ף פוסק שלבעל אין קניין בגוף הפרה ולכן בשני הספקות של רמי בר חמא אין דין שאלה בבעלים. הרמב"ם פוסק כמו הרי"ף אלא שהוא לא מזכיר את הספק השני.
[1] ההפניה לשותפים יותר ברורה לפי גירסת המהר"ם שאומר שהדין הוא שהשואל פטור ממחצה.
[2] על פי הסברה הזאת נראה שהדין אינו מיוחד לאישה, וכל אדם שמשתמש בחפץ על מנת לעזור לחברו הדין יהיה זהה. וצריך עיון.
[3] ועיין במאירי (צו. ד"ה שאל מן האשה) שמחבר בין הספקות במילה "מעתה".
[4] וצריך עיון מדוע הרמב"ם לא פסק את הספק הזה.