רקע
שבועת שכיר היא אחת משבועת המשנה, דהיינו שבועות שתיקנו חכמים ומופיעות כבר במשנה. בהקשר שלנו לא נתייחס לשבועה זו כחלק מדיני טוען ונטען ושבועות, ונתמקד בהבנת גדריה הנוגעים לדיני פועלים.
מקורות
א. משנה שבועות פרק ז משנה א
בבא מציעא קיב:-קיג. מתחילת העמוד עד המשנה
ב. תוספות שבועות מה. ד"ה בעל הבית טרוד בפועליו
רמב"ן שבועות מה. ד"ה ומפרקינן אלא בעל הבית
ריטב"א שבועות מה. ד"ה אלא בעל הבית
רמב"ם הלכות שכירות פרק יא הלכה ו
ג. תוספות בבא מציעא קיב: ד"ה אי הכי
ר"ן בבא מציעא קיב: ד"ה וליתב לי'
ד. ירושלמי שבועות לג: "אמר ר' אבין… ישבע ויטול"
תומים סימן פט ס"ק ג "ויותר…"
ה. שבועות מו. "א"ר ירמיה בר אבא… וקציצה מידכר דכיר"
רמב"ן שבועות מה. ד"ה וכן כתב
רמב"ם הלכות שכירות פרק יא הלכה ז
ריטב"א שבועות מה: ד"ה אי הכי
[ר"ן שבועות כה: מדפי הרי"ף ד"ה אי הכי]
רמב"ם הלכות שכירות פרק יא הלכה ז
ו. רמב"ן בבא מציעא קיב: ד"ה ופי' טרוד בפועליו
רמב"ם הלכות שכירות פרק יא הלכה ח
מגיד משנה הלכות שכירות פרק יא הלכה ח ד"ה ואם לא הביא ראייה ישבע בעל הטלית
ב"ח חושן משפט סימן פט ס"ק ט ד"ה ומ"ש ואם אין הטלית בידו "ונראה לי דבאומן… שפירש בית יוסף ודוק"
תומים סימן פט ס"ק יז ד"ה ולדבריו
ז. קצות החושן סימן פט ס"ק ד ד"ה ושעשה עמו מלאכה
שו"ת חמדת שלמה חושן משפט סימן ז אות ב ד"ה ולישב, אות ה "אמנם…"
[אמרי בינה דיני טוען ונטען סימן לה ד"ה אם עשה]
הסבר הסוגיה
כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. ואלו נשבעין ונוטלין: השכיר, והנגזל, והנחבל, ושכנגדו חשוד על השבועה, וחנוני על פנקסו. השכיר כיצד? אמר לו: תן לי שכרי שיש לי בידך, הוא אומר: נתתי, והלה אומר: לא נטלתי – הוא נשבע ונוטל; רבי יהודה אומר: עד שתהא שם מקצת הודאה, כיצד? אמר לו: תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך, והוא אומר: התקבלת דינר זהב.
[משנה שבועות מד:]
המשנה אומרת שבניגוד לשבועות הדיינים המופיעות בתורה, בהן הדיינים מטילים את השבועה על הנתבע כדי שיפטור את עצמו מהחיוב, ישנן חמש שבועות אותן תיקנו חכמים במודל הפוך. הדיינים מטילים את השבועה על התובע, ועל סמך שבועתו מוציאים ממון מהנתבע. במקרה שלנו, ישנו ויכוח בין המעסיק שטוען ששילם את שכר הפועל, לבין הפועל שכופר בכך, וחכמים תיקנו שהפועל ישבע וייטול את שכרו.
הגמרא מנמקת את הטלת השבועה על הפועל בכך שהפועל זקוק לכסף כדי לחיות. טיעון זה הינו בעייתי, כיוון שהצורך של הפועל בכסף לפרנסת משפחתו אינו אמור לגרום לכך שהמעסיק יפסיד כסף. לכן הגמרא חוזרת בה מהתירוץ הזה ומנסה להסביר את הטלת השבועה באופן הזה משיקולי השוק. הבעיה היא שבהקשר הזה יש סימטריה בין הצדדים. כמו שהאינטרס של המעסיק הוא לשמור על שמו הטוב ועל האמינות שלו כדי שהוא יוכל להמשיך ולהעסיק פועלים כך גם האינטרס של הפועל הוא לשמור על שם טוב כדי שימשיכו להעסיק אותו.
מסקנת הגמרא היא שתקנת המשנה שהפועל ישבע ולא המעסיק נובעת מכך שהמעסיק צריך לדאוג לרווחתם של הרבה פועלים כך שהוא לא תמיד זוכר האם שילם לכל פועל. לכאורה, טיעון זה עומד באופן עצמאי, אי אפשר לסמוך על המעסיק שידע אם שילם, ולכן חכמים מתקנים שהפועל ישבע[1].
מהטעם שהגמרא נותנת לשבועת שכיר נראה שאם המעסיק אינו טרוד בפועליו, לדוגמה כאשר הוא מעסיק רק פועל אחד, המעסיק יוכל להישבע שפרע את שכר הפועל ולהיפטר. אלא שנראה שמפרשי התלמוד לא קיבלו את החידוש הזה.
התוספות כותב שגם כאשר המעסיק אינו טרוד הפועל יכול להישבע ולזכות בשכרוהנימוק שהוא מביא לכך הוא לא פלוג, כלומר חכמים תיקנו תקנה קבועה וגורפת, שאיננה מחלקת בין המקרים השונים. בעצם התיקון המהותי של חכמים את המצב בו המעסיק לא יכול להישבע, הופך לפורמלי וגם כאשר נראה שהוא לכאורה לא נצרך, הוא חל.
הריטב"א גם הוא כותב שחכמים לא חילקו בין המקרים השונים, אלא שהוא לא עוצר שם. הוא ממשיך ואומר שדברים אלו מסתברים כיוון שטעם השבועה הוא לחוס על פרנסתו של השכיר, כפי שהגמרא פתחה. עולה מהריטב"א, וכך גם כותב הרמב"ן, שהטעם של כדי חייו של הפועל אינו יכול לחייב שבועה בפני עצמו, אבל יחד עם טרדתו של המעסיק מאפשר חיוב שבועה. לכן חכמים רוצים להפוך את התקנה לפורמלית ולהרחיב אותה כמה שיותר[2]. יוצא שבניגוד לתוספות שמתייחס לטרדת המעסיק כטעם יחיד, ראשוני ספרד מבינים אותו רק כאמצעי[3].
מחלוקת זאת באה לידי ביטוי גם בפרשנות הצדדים להצעת הגמרא לתת לפועל נאמנות לתבוע את השכר גם בלא שבועה. התוספות מסביר שיש כאן עניין אמיתי, שכן המעסיק אינו יכול להיות ודאי בטענתו, ולכן הגיוני להעביר את חובת הראיה אליו. לעומת זאת ראשוני ספרד מפרשים שהכוונה היא להעביר את המוחזקות[4], לא בגלל שכך הדין אלא מצד זה ששכר הפועל נחשב מועט ביחס לכספו של המעסיק ולכן ניתן להשתמש בטרדתו של המעסיק כדי שהפועל יזכה תמיד[5].
הגמרא אומרת שמצד הדין היה ניתן לתקן כך, אולם חכמים לא עשו זאת כדי שהמעסיק לא יצא בפחי נפש. לפי התוספות המעסיק אמור לצאת בפחי נפש כיוון שעל אף שהוא טוען שהוא בטוח ששילם בית דין מסתכלים על טענתו כטענה לא ודאית, זאת לעומת ראשוני ספרד שיאלצו לפרש שפחי הנפש נובעים מצד אפלייתו האמיתית בדין, וטענת הגמרא שמהדהדת ברקע, למה שחיי הפועל יחייבו את המעסיק להפסיד?!
יש לברר את היקף דין שבועת הפועלים משלושה צדדים. הצד הראשון הוא באלו טענות ניתן להשתמש בדין זה, הצד השני הוא באלו ויכוחים הוא חל, והצד השלישי הוא באלו פועלים מדובר.
המשנה בשבועות מביאה את שיטת רבי יהודה שחולק ואומר ששבועת שכיר נוהגת רק כאשר המעסיק מודה במקצת. פירוש דבריו צריך להיות לפי המחלוקת שראינו. התוספות ממשיך בשיטתו ואומר שלפי רבי יהודה טרדת המעסיק איננה גורמת לו להיות טרוד מספיק כדי שהוא לא ידע מה קרה. ברם, כאשר יש טענה שהוא צריך לגבות בשבועה, לא נותנים לו להישבע כי הוא טרוד. ראשוני ספרד פשוט יפרשו שלפיו כדי חייו של הפועל לא מספיק כדי להטיל שבועה, אבל מרגע שישנה שבועה שמוטלת ניתן להעביר אותה לאדם אחר.
הגמרא מצמצמת את היכולת של הפועל לזכות בעזרת שבועת שכיר בשני מרחבים – מרחב הטענה ומרחב הזמן. במרחב הטענה הגמרא אומרת ששבועת שכיר חלה רק במצב בו הויכוח הוא על הפירעון, אבל במצב בו הויכוח הוא על גובה השכר המעסיק זוכר, ולכן לא חלה תקנת שבועת שכיר.
הרמב"ן לפי שיטת ראשוני ספרד קובע שבמקרה בו המחלוקת היא על גובה השכר המעסיק זוכר, מה שמבטל את טרדתו, ולכן במקרה כזה חוזרים לתקנה המקורית שבאה להגן על משכורת הפועל, והמעסיק נשבע שזה היה סכום ההעסקה. כך גם הרמב"ם פוסק להלכה, ומנמק זאת באמירה כדי שהשכיר לא ילך בפחי נפש.
אלא שהריטב"א והר"ן חולקים על הפסיקה הזאת. הר"ן מנמק זאת בכך שהוא אומר שהטעם כדי חייו נועד לאפשר לשכיר לחיות, ותחת ההנחה שיש טווח תעריפי שכירות המספיק כדי לחיות, הוא טוען ששבועה על גובה השכר כבר לא נכללת בטעם של כדי חייו, שהרי ודאי שהמחלוקת היא על סכום שניתן לחיות גם בלעדיו.
נראה להסביר שהריטב"א והר"ן תופסים את שבועת שכיר כבאה אל מול בעיה נקודתית. הפועל צריך את השכר ואם הוא לא יקבל אותו ובלעדיו הוא לא יוכל להמשיך ולהתקיים, ומול הצורך הגדול הזה מעמדו המשפטי של הפועל ירוד, לכן יש צורך בתקנה שתאזן את מצבו המשפטי של הפועל אל מול הצורך.
לעומת זאת תפיסתם של הרמב"ם והרמב"ן היא אחרת. שבועת שכיר איננה באה לענות על צורך ספציפי, אלא מטרתה היא לשנות את המאזן בין המעסיק לפועל. הפועל מגיע אל המלאכה כאיש החלש יותר, שהרי הוא זקוק למשכורת הזאת כדי להתקיים. בנוסף לכך הוא מגיע במצב משפטי נחות יותר. השילוב בין הדברים עלול להוביל להתעמרות בפועל. תקנת המשנה באה כדי להגן על הפועל, בכך שהיא מחייבת את המעסיק לקיים את כל תנאי ההעסקה, או לפחות להישבע על כך שהוא קיים אותם.
אם מסבירים כך את המחלוקת אפשר לרכז אותה כמחלוקת בהבנת טעיון הגמרא לשבועה כדי חייו של השכיר. הריטב"א והר"ן מבינים שכדי חייו, זה מה שהפועל צריך כדי לחיות, ובתוך הגדרה זאת נמצא רק עיקר התשלום ולא התעריף. לפי הרמב"ם והרמב"ן טיעון הגמרא הוא שהמלאכה היא כל חייו של הפועל, זאת אל מול המעסיק, שעסקיו מרובים ולכן יש צורך ביצירת מנגנון הגנה על הפועל.
הצמצום במרחב הזמן מבוסס על כך שהמעסיק אינו חשוד כמי שעובר על איסור הלנת שכר. כיוון שישנו איסור בחוסר תשלום לפועלים אנחנו מאמינים שבהגיע הזמן הוא בדק שנתן לכל פועליו את שכרם[6]. גם בתלמוד הירושלמי מוזכרת ההגבלה הזאת, אלא ששם לא תולים אותה באיסור הלנת שכר, וההגבלה היא חלק מהתקנה עצמה של שבועת שכיר.
יוצא שהתלמוד הבבלי אומר שחוסר נאמנותו של המעסיק מוגבל בזמן, בעוד התלמוד הירושלמי מגביל את התקנה עצמה ולא את טעם התקנה בזמן. ההבדל בין תפיסות אלו יכול להתבטא במצב בו המעסיק קטן. לפי התלמוד הבבלי שתולה את המגבלה באיסור הלנת שכר, כשהמעסיק קטן ולא חושש לאיסור הלנת שכר זמן התקנה לא יהיה מוגבל, וכך פסק בתומים. לעומת זאת בתלמוד הירושלמי מרסנים את כוחו של הפועל להישבע וליטול ולכן הדבר לא תלוי בזהותו של המעסיק.
הבירור האחרון שצריך לעשות הוא לשאול מיהו הפועל שזכאי להתשמש בשבועת שכיר. נבחן את השאלה הזאת באמצעותשני מקרי בוחן, האחד הוא הקבלן, שעבודתו איננה לפי שעות, אלא לפי הישג, והשני הוא מי שפעל בלא רשותו של המעסיק ופעל על דעת עצמו.
הרמב"ן כותב בפירוש ששבועת שכיר לא חלה רק על פועל אלא גם על אומן שהוא סוג של קבלן. לכאורה, זאת הסברה הפשוטה, שהרי לא אמורה להיות סיבה לחלק בין הפועל לקבלן. אולם המגיד משנה מדייק מהרמב"ם שהוא חולק וסבור ששבועת שכיר לא חלה במקרה של קבלנות, וננסה לעמוד על הסברה לחילוק זה.
הב"ח מסביר את הרמב"ם לפי פירושו של המגיד משנה, ואומר שכל מה שהרמב"ם מחלק בין פועל לקבלן זה רק במחלוקת על תעריף העבודה, אבל לגבי השאלה האם שילם דין קבלן כדין פועל. בנוסף הוא מעמיד את החילוק של הרמב"ם דווקא בקבלן שעובד בביתו, אבל קבלן שעובד אצל המעסיק יכול לחייב את המעסיק שבועה גם על גובה השכר.
נראה שניתן להסביר את ההלכות הללו על ידי שתי הנחות. ההנחה הראשונה שהב"ח מניח היא שלפי הרמב"ם יש שתי שבועות שונות. יש שבועה שנובעת מהעובדה שהדרך של השכיר להתפרנס ולחיות היא מהמשכורת, ולכן במקרה שיש ויכוח על הפירעון ישנה שבועה. שבועה זאת חלה על כל סוגי העובדים, בלא תלות האם עבודתם היא לפי שעות או לפי יעדים. בנוסף, חכמים יצרו מנגנון הדואג לפועל שהוא החלש במערכת העובד מעביד וחייבו את המעסיק להישבע על כל טענה של הפועל. שבועה זאת קיימת רק כאשר הפועל הוא החלש באופן מובהק. ולכן אפשר להניח שפועל העובד בסביבה בה הוא שולט כמו ביתו, לא חלש, ואין צורך במנגנון כזה כך שלא תוקנה שבועה על התעריף.
התומים הולך בכיוון דומה אבל הוא מבאר שכשהמלאכה נעשת בבית הקבלן, היתרון הוא לא הסביבה התומכת, אלא היתרון המשפטי שחפצו של המעסיק בידו, כך שיש לו יכולת לטעון שאותו הכלי הוא שלו ולזכות. טעם זה היה יכול לגרום לכך שעל קבלן בעובד בביתו לא תחול שבועת שכיר כלל, אולם התומים משתמש בטרדתו של המעסיק כדי להחזיר את השבועה, בניגוד למה שטענו בחכמי ספרד והרמב"ם, לפיהם עיקר השבועה נובע ממצבו הנחות של השכיר, וטרדת המעסיק באה רק כדי להעביר את השבועה הקיימת.
בדינו של אדם שעשה מלאכה בלי רשותו של המעסיק כתב בספר קצות החושן שעליו אין שבועת שכיר. הנימוק שהקצות מביא לכך הוא שכאשר המלאכה נעשית שלא ברשות אין כדי חייו של השכיר. בדרך בה הסברנו את הרמב"ם והרמב"ן הדברים מובנים. אם המלאכה נעשתה שלא בהסכמה אזי לא הייתה מערכת יחסים בין השכיר למעסיק כך שלא הייתה נחיתות המחייבת תקנה.
מדברים אלו עולה שהאמרי בינה, המדייק שהמהרש"א חולק על הקצות, וסבור שגם אם הפועל ירד שלא ברשות חכמים תיקנו לו שבועה בה הוא יכול להשתמש כדי להישבע וליטול את שכרו, מטרת השבועה היא תקנה נקודתית הבאה למנוע שמצבו המשפטי העדיף של המעסיק יגרום לשכיר לרעוב.
בנוסף, נראה שהאמרי בינה לא יכול לסבור גם כתוספות המסביר את התקנה מצד טרדתו של המעסיק, וצריך ללכת בכיוון של ראשוני ספרד, כיוון שאירוע בו אדם צריך לשלם לאדם אקראי שהחליט לעבוד אצלו הוא אירוע משונה ומסתבר שהמעסיק יזכור אותו, כפי שכותב החמד שלמה.
החמדת שלמה מביא עוד שני הסברים אחרים לחילוק בין שכיר העושה ברשות, לזה העושה שלא ברשות. ההסבר הראשון הוא שבעשיית ההסכם עם השכיר המעסיק נתן בו אמון, ושבועה זאת מבוססת גם על האמון הנרקם בין הצדדים תוך כדי העסקה. גם אם לא נאמר כך באופן מפורש מסתבר שחכמים לא רצו מערכות עובד מעביד שאונסות את אחד הצדדים ולכן לא תיקנו תקנה למקרה זה.
ההסבר השני מקשר בין שבועת שכיר לאיסור בל תלין. החמדת שלמה טוען שעל אף החובה לשלם למי שביצע מלאכה בלא רשות, אין איסור להלין את השכר הזה. אם כן, יוצא שהמעסיק לא ישתדל להיזכר האם שילם לאותו עובד, ולא מצאנו שבועה כזאת שאינה מוגבלת.
מדברי החמדת שלמה נראה שהטיעון שלו הוא טכני. שבועת השכיר במקרה הזה תהיה יותר חזקה מבדרך כלל ועד כה אנחנו לא מכירים שבועת שכיר חזקה כל כך. אולם ניתן לתלות את הדברים באופן מהותי. לכאורה, דמי השכירות הם כמו כל חוב המוטל על האדם, ולכן היינו צריכים לדון אותם בדיני טוען ונטען הרגילים. איסור בל תלין הוא סימן לכך שהכסף שהאדם מקבל הוא דמי שכירות ולא החזרת הלוואה או פיקדון. ניתן לומר שאם מקבלים את הנחתו של החמדת שלמה ששכר זה אינו בגדרי האיסור של בל תלין, אז הוא איננו שכר אלא החזרת הלוואה בה לא תיקנו מלכתחילה שבועת שכיר.
ההבדל בין שני ההסברים הללו יהיה בדעת הירושלמי. ראינו שהירושלמי אינו מקשר בין שבועת שכיר לאיסור בל תלין, ולכן לפי דברי החמדת שלמה הירושלמי אמור לסבור שגם למי שעבד בלא ברשות יש שבועת שכיר. אולם, אם מקבלים את הטענה שאיסור הלנת שכר מהווה סימן לאיזה חוב מוגדר כחוב של שכר, גם לפי הירושלמי השכיר שלא נשכר לא יכול להישבע וליטול את הכסף.
סיכום
חכמים תיקנו שבועה לשכיר, כך שבוויכוח עם המעסיק על דמי שכירותו הוא יכול להישבע וליטול את הכסף, שלא כמו לפי דיני הטענות הרגילים. הגמרא מנמקת תקנה זאת כתקנה הבאה לעזור לפועל כי הוא תלוי בשכר, ודוחה את הנימוק הזה. למסקנה, התקנה נובעת מהיות המעסיק טרוד, כך שאין ביכולתו לזכור האם שילם לשכיר או לא. התוספות מבינים שזה הטעם היחיד, וחכמי ספרד מצרפים את הטעם הזה לעזרה לשכיר.
הגמרא אומרת שתקנת שבועת שכיר מוגבלת לזמן גביית השכר אבל לאחריו כיוון שהמעסיק לא יעבור על הלנת שכר, הפועל כבר לא נאמן על טענתו שהמעסיק לא שילם, אפילו בשבועה. הירושלמי לא מנמק כך, ופשוט קובע שרק בזמן הגביה השכיר נאמן להישבע וליטול, כיון שהגבילו את הנאמנות של הפועל רק לזמן זה.
כשהויכוח אינו על עצם התשלום אלא על התעריף, הגמרא אומרת שהמעסיק זוכר. לכן התוספות מבינים ששבועת שכיר איננה שייכת. הריטב"א והר"ן מוסיפים שגובה השכר אינו חיוני, ולכן גם לשיטתם אין במקרה הזה שבועת שכיר, זאת בניגוד לרמב"ם והרמב"ן שמבינים שהתקנה באה לאזן את כוחו הרב של המעסיק אל מול הפועל חסר הישע.
הרמב"ן מכליל את שבועת שכיר גם לקבלן, זאת לעומת הרמב"ם שלפי המגיד משנה טוען שרק לפועל תיקנו שבועת שכיר אבל לא לקבלן. הב"ח והתומים מחלקים בין קבלנים כתלות בשאלת מיקום המלאכה. אם המלאכה בביתו של הקבלן אז הוא אינו חלש ולא מתקנים לו תקנה. אמנם הם מגבילים זאת רק למחלוקות על התעריף, אבל במחלוקת חיונית כמו עצם התשלום הרמב"ם מודה לרמב"ם ולא מחלק בין השכירים השונים.
הקצות טוען שרק בשכיר שנשכר למלאכה קיימת שבועת שכיר, כלומר, על אף שאדם שעשה מלאכה בלי שנשכר זכאי לשכר, הוא אינו נאמן בשבועת שכיר. הנימוק של הקצות הוא שבמקרה הזה לא היה הסכם כך שלא הייתה מערכת יחסים בה השכיר היה נחות. החמדת שלמה מוסיף שאין מערכת של אמון בין הצדדים כך שהפועל לא נאמן על המעסיק. בנוסף, הוא יוצר תלות בין איסור הלנת שכר, לבין שבועת שכיר, כך שלפועלים שלהם אין איסור הלנת שכר, אין גם שבועת שכיר.
[1] הגרי"ד סולובייצ'יק (רשימות שיעורים שבועות מה. ד"ה גמ' מ"ש שכיר) חוקר את אופי התקנה ושואל האם חכמים תיקנו שהמעסיק יהיה חייב לשלם תמיד, ורק כדי להפיס את דעתו התקינו שבועה שמעכבת את התשלום, או שחכמים נתנו נאמנות מיוחדת לפועל לומר שלא קיבל את שכרו. הנפקא מינה שהוא מעלה היא מקום בו שני הצדדים לא יכולים להישבע, אז אם התקנה היא שבועה המעסיק יפטר, ואם התקנה היא תשלום הוא ישלם.
[2] ואולי זאת כוונת רב נחמן משמו של שמואל שהתקנה הזאת היא תקנה קבועה, על אף שהריטב"א עצמו מסביר זאת אחרת ואומר שהכוונה היא תקנה עקורה, כיוון שכדי חייו תיקנו שהמעסיק יישבע, וטרדת המעסיק גרמה לעקירת השבועה ממנו והעברתה לפועל. ועיין בחידושי הרי"מ (שבועות מה. ד"ה שם גמ' מאי שנא שכיר כו' תקנות קבועות) שהולך בכיוון דומה לזה שהצענו, ואומר שתקנה קבועה, הכוונה להרחבה מסיבות פורמליות של שבועה שהייתה אמור הלהיות רק במצב של מודה במקצת.
[3] מחלוקת זאת מתפרסת גם למחלוקת ביניהם על הגדר של טרדת המעסיק. התוספות (קיב: ד"ה טרוד בפועליו) ממש מכניס את המעסיק לגדר של אדם שטוען שהוא לא יודע, הריטב"א (שבועות מה. ד"ה טרוד בפועליו) כותב שהדבר לא נכון מצד הדין, אלא שזאת רק הדרך להטלת השבועה על הפועל.
[4] הריטב"א (שבועות מה. ד"ה טרוד) הולך בדרך קיצונית יותר ואומר שכיוון שיש תקנת חכמים משום כדי חייו וטרדת בעל הבית להתייחס לטענת המעסיק כטענה לא ודאית, אם נכריח את הפועל להישבע כדי לזכות, זה יראה כאילו תקנת חכמים לא רצינית.
[5] הרשב"א (שבועות מה. ד"ה וליתב) מוסיף לכך את החזקה שיש לאדם שהוא לא תובע סתם.
[6] לחזקה זאת מצטרפת החזקה שהפועל צריך את הכסף ולכן הוא לא ישתהה עם דרישתו יותר מידי זמן, ולכן הן גוברות על ההנחה שהפועל לא ישקר ויגזול את המעסיק.