בתורה, מקום המקדש אינו נזכר בשמו המפורש, אלא מתואר במונחים כלליים כמו "המקום אשר יבחר ה'"[1]. האזכור הראשון של ירושלים בתנ"ך מופיע בספר יהושע[2], שם מתוארת העיר ככיבוש חלקי בנחלת שבט יהודה. עם זאת, רק בנביאים המאוחרים המקום מזוהה בבירור כמקום המקדש, כאשר ירושלים והר המוריה מקבלים מעמד של קדושה מרכזית. העדר האזכור המפורש של מקום המקדש בתורה תמוה, במיוחד לנוכח החשיבות הרבה שמוענקת לירושלים בהמשך התנ"ך והמסורת היהודית.
מדרש ההלכה על ספר דברים, הספרי, מציע[3] גישה המדגישה את תהליך הדרישה והחיפוש האקטיבי של עם ישראל אחר מקום המקדש. הפסוק "לשכנו תדרשו ובאת שמה" מתפרש על ידי הספרי כהוראה לעם ישראל לדרוש ולמצוא את המקום שבו תשרה השכינה. רק לאחר שהעם מבצע את החיפוש בעצמו, יינתן האישור הסופי על ידי נביא.
יישום של הדברים אנחנו מוצאים אצל דוד המלך. דוד המלך חיפש את המקום המתאים לבניית המזבח[4]. אך בסופו של דבר ה' מורה לנביא גד לומר לו היכן לבנות את המזבח[5]. מזבח זה אשר נבנה בגורן ארוונה היבוסי לימים ייהפך למקום המקדש.
הגישה המוצעת על ידי הספרי מעוררת תמיהה: אם נביא עתיד לומר לעם היכן בדיוק לבנות את המקדש, מדוע יש צורך בתהליך חיפוש אקטיבי? מדוע לא להסתפק בהמתנה לנביא שיגלה את המקום המדויק? לכאורה, אם יש נביא שמוסר את דבר ה', מדוע שהעם יצטרך לדרוש ולחפש בעצמו את המקום?
החיפוש והדרישה העצמאיים אינם רק אמצעי למציאת המקום, אלא תהליך רוחני שמטרתו לבנות קשר חזק ומחויבות בין העם למקום המקדש. כאשר העם נדרש לחפש ולהשתוקק למקום שבו תשרה השכינה, התוצאה היא חיבור עמוק יותר למקום. המאמץ המושקע בחיפוש מחזק את הקשר הרוחני והחברתי למקום המקדש, מה שיוצר מחויבות גדולה יותר לשמירתו ולכבודו. דווקא משום כך התורה לא נתנה את המיקום המדויק מיידית, כדי שהעם ילמד להעריך ולהתחבר למקום דרך חיפוש אישי ומשותף.
הרמב"ם[6] מציע גישה שונה בתכלית[7]. הוא מסביר שהתורה נמנעה מלציין את מקום המקדש במפורש כדי להבטיח את אחדות העם תחת הנהגה אחת. לדבריו, אילו היה המקום מוזכר בתורה, כל שבט היה מבקש שהמקדש ייבנה בנחלתו, דבר שהיה עלול להוביל למחלוקות וסכסוכים בין השבטים. התורה השאירה את המיקום המדויק בלתי מוגדר עד למינוי מלך, שהנהגתו המאוחדת תחת סמכות אחת תוכל לאחד את השבטים ולמנוע מחלוקות. המלך אינו רק גורם מתווך בין השבטים, אלא הסמל לאחדות הלאומית הכוללת של עם ישראל תחת הנהגה מאוחדת.
ההשוואה בין גישת הספרי לבין גישת הרמב"ם חושפת שתי תפיסות שונות של המקדש. הספרי מדגיש את החשיבות של הדרישה והחיפוש על ידי העם. לפי גישה זו, בית המקדש מבטא את זיקתו של כל יהודי אל הבורא. לכן, יש צורך בעבודה קשה שתיצור את הקשר במקום שרק יקבל אותו במתנה מהשמים.
הרמב"ם, לעומת זאת, שם את הדגש על הצורך באחדות לאומית, הנוצרת באמצעות ההנהגה המרכזית של המלך. אצלו, האחדות העם היא המפתח להשראת השכינה, ולאו דווקא הקשר העמוק שייווצר בין העם למקדש.
בהמשך, הספרי מציג סתירה בין שני פסוקים. מפסוק אחד עולה כי מקום המקדש יימצא בנחלתו של שבט אחד, ופסוק שני מדבר על מעורבות כלל השבטים—"מכל שבטיכם"—מה שמרמז על כך שכלל השבטים מעורבים בבחירה ובמיקום המקדש. הספרי מעלה שתי תשובות לקושיה זו. תשובה אחת אומרת כי כל השבטים מפרישים שטח ביריחו, שיועבר לשבט שבחלקו ייבנה בית המקדש בתמורה לשטח שהוא מפסיד. תשובה שנייה אומרת כי מקום המקדש נקנה בעזרת כסף מכל השבטים.
המכנה המשותף של שתי התשובות הוא שהן משקפות את הצורך בשותפות של כל העם במיקום המקדש. בשלב זה צריך להבין איך שני החלקים של הספרי עולים בקנה אחד. החלק האחד מתרכז בדרישה והחיפוש אחר מקום המקדש, בעוד החלק השני מתמקד בשותפות של כלל השבטים במקדש? הפער בין הדרשות הללו מזכיר את הפער בין גישת הספרי לגישת הרמב"ם. לכן, הבנת הקשר בין שתי הדרשות הללו יכולה לשפוך אור על היחס בין הגישות השונות.
נראה כי ישנו קשר עמוק בין הפסקות. לאחר שהספרי מציין את הצורך בחיפוש מקום המקדש, הוא מתחיל בתהליך זה. הדרשן מחפש את מיקום המקדש בפסוקים. אלא שמפסוק אחד עולה מסקנה אחת לגבי מקום הימצאו של המקדש, ומפסוק אחר מגיעים למסקנה שונה. התורה בעצם "שותלת" את הסתירה בעניין מיקום המקדש, כך שפיתרון הסתירה הוא התהליך שצריך לעבור כדי להגיע למקום המקדש.
עולה מדברים אלו כי הדרך לדרוש את מקום המקדש היא באמצעות הבנת האופן שבו ניתן לאחד את שניים עשר שבטי ישראל תחת קורת גג אחת. הספרי מלמד אותנו שהחיפוש אליו נדרש העם איננו חיפוש של נקודה גיאוגרפית. הנקודה המסוימת תיבחר על ידי הקב"ה. מה שאנחנו נדרשים לעשות הוא להכין את עצמנו לקראת הנהגה ישירה של הקב"ה על כל השבטים.
דוגמה לכך ניתן למצוא במעמד הר סיני. מעמד הר סיני הייתה ההתגלות הראשונה של ה' אל כל העם. כאשר התורה[8] מתארת את הגעתם למעמד זה, היא מציינת "ויחן שם ישראל נגד ההר". המילה "ויחן" היא בלשון יחיד, ומכך לומד המדרש[9] כי עם ישראל היה "כאיש אחד בלב אחד". האחדות הזו, שבה כל השבטים היו מאוחדים במטרה וברצון, היא התנאי לקבלת ההתגלות ה-לוהית. כך גם בדרישת מקום המקדש – על העם להתאחד וליצור בסיס לאחדות, שעליו תשרה השכינה.
כדי להשלים את התמונה נציג תשובה שלישית לשאלה למה ירושלים לא מוזכרת בפירוש בתורה. אחיו של המהר"ל מפראג[10] נדרש לשאלה, ועונה כי כל מקום בו יהודי עובד את ה' נהיה "המקום בו יבחר ה'".
תשובה זאת מפתיעה כיוון שהיא נוגדת את פשט הפסוקים. התורה מנגידה בין הגויים אשר עובדים את העבודה זרה שלהם בכל מקום, לבין גישה המוצגת כאידיאלית והיא ריכוז העבודה במקום בו יבחר ה'. עם זאת, יוצא מתשובת אחי המהר"ל כי גם ביהדות העבודה מפורזת וניתן לעשות אותה תחת כל עץ רענן.
אלא שניתן להוסיף את דברי אחי המהר"ל כקומה למגדל שבנינו. עם ישראל נדרש להבין כיצד הוא יכול לתפקד כגוף אחד, ורק אחרי שיימצא פיתון לבעיה הזאת יתגלה אליו מקום המקדש. אלא שלאחר גילוי מקום המקדש, המבוסס על יצירת עם אחד מלוכד, כל יהודי יכול להתחבר אליו מכל מקום בו הוא נמצא. בכל מקום בו אדם מנסה לעבוד את ה', הוא יכול לכוון את עצמו לירושלים ולמקדש[11], וכך להיות במקום בו יבחר ה'.
[1] ספר דברים פרק יב פסוק ה
[2] ספר יהושע פרק י פסוק א
[3] ספרי על דברים פרק יב פסוק ה
[4] על פי מה שכתוב בספר תהילים פרק קלב פסוקים ב-ה
[5] ספר שמואל ב פרק כד פסוק יא. גם בפסוק עצמו ניתן לשים לב לתופעה זאת. הפסוק מתחיל במילים "ויקם דוד" ורק אז מספר על הנבואה, מה שמורה על הפעולה שדוד עושה כדי שיתגלה לו מקום המזבח.
[6] מורה הנבוכים חלק ג פרק מה
[7] הוא מביא עוד שתי תשובות לשאלה שעניינן זהה – למנוע מהגויים להשתמש במידע על כך שירושלים היא המקום הקדוש ליהודים כנגדם.
[8] ספר שמות פרק יט פסוק ב
[9] מובא ברש"י שמות פרק יט פסוק ב ד"ה וין
[10] ספר החיים חלק הגאולה והישועה פרק א סימנים ו-ז
[11] הוא משתמש בהלכה שאומרת שבתפילה צריך להתכוון למקומות הללו.
