היום השמיני למילואים מסמן את סיום תהליך הקמת המשכן. לאחר שבעה ימים של חניכה, שבהם נערכו אהרון ובניו לעבודה במשכן תחת הדרכתו של משה, נחנך המשכן ומתחילה עבודת הקורבנות. אך דווקא ברגע השיא הזה מתרחשת טרגדיה איומה. נדב ואביהו, בניו של אהרון הכהן מקריבים אש זרה, אשר לא צוו עליה, ונהרגים במקום.
אך בתווך שבין התגובה הראשונית של משה למות שני בניו של אהרון, להמשך ההתנהלות באותו היום, עוצרת התורה את רצף הסיפור, ומתארת דיבור ישיר של ה' לאהרון. בדיבור זה נאסר על הכוהנים לשתות יין בשעה שהם נכנסים לעבוד באוהל מועד[1]. הסיבה המופיעה בפסוקים לאיסור זה הוא כיוון שיש לכוהנים תפקיד להבדיל בין הקודש לבין החול ובין הטמא לבין הטהור.
התורה אינה מסתפקת בציון התפקיד החדש שמוטל על הכוהנים, אלא עוברת מיד לפירוט מדוקדק[2]. כבר בפרק הבא העוסק במאכלות אסורות, החיות אשר אסור לאכול מהן מוגדרות כטמאות. הכוהנים מצווים על ההבדלה בין טמא לטהור, ולכן צריך להגדיר מה טמא. הקשר בין שני החלקים הללו דורש בירור: מה עניינם של דינים אלו בתוך סיפור נדב ואביהו? מדוע בוחר ה' לחדש או להדגיש את תפקידם של הכוהנים דווקא אחרי הטרגדיה הזאת?
אם נעיין בפרשת המאכלות האסורות, נוכל לשים לב כי התורה משתמשת בשני מונחים כלפי החיות אותן אסור לאכול. בעודה מתייחסת לבהמות, הבהמות שאסור לאכול מהן הן חיות טמאות. מנגד, כאשר התורה מתייחסת לדגים, לעופות ולחרקים המעופפים היא משתמשת במילה אחרת, מה שאסור לאכול איננו טמא, אלא מוגדר כשקץ.
השימוש בשני מונחים שונים, מלמד על הבדל בין האיסורים. המילה שקץ מהווה תיאור מציאותי של דבר מאוס ומגעיל, ולא הגדרה הלכתית. על כן, כאשר התורה מדברת על בעלי חיים "משוקצים", מאוסים, היא נדרשת להוסיף ולחדש את עצם האיסור באכילה[3], שכן העובדה כי מציאותי אנשים מואסים בחיה מסוימת לא גורמת איסור, כך שצריך לכתוב בפירוש שהדבר אסור. לעומת זאת, למילה טמא, אין משמעות שלא בהקשר הלכתי. ממילא, כאשר התורה מגדירה בהמה מסוימת כטמאה, היא פשוט אוסרת את אכילתה.
אם כן, כאשר מדובר באיסור אכילת דבר הנתפס כמאוס, מדובר באיסור ברור. ברוב התרבויות ובקרב מרבית בני האדם קיימת תחושת סלידה טבעית ממאכלים אלה, לעיתים גם מתוך שיקולים של היגיינה ובריאות. התורה, במקרה זה, מצטרפת לחוש הטבעי של האדם, ומעניקה לו גיבוי הלכתי. לא רק שהאדם לא רוצה לאכול את הדבר אלא התורה אוסרת אותו.
אך כאשר התורה אוסרת בהמות מסוימות ומכנה אותן טמאות, היא אינה נשענת על שום אינטואיציה פשוטה לאסור את האכילה. הבהמה עשויה להיראות בריאה, ראויה למאכל, ואף דומה מאוד לבהמות המותרות, אך התורה קובעת כי אסור לאכול אותה. בכך נוצר פער בין ההיגיון האנושי לבין המצווה. למרות שנראה כי לאדם אין סיבה להימנע מהאכילה, הוא נדרש לא לאכול[4].
התורה אינה מציגה גישה אחת עקבית לאיסורים, אלא פועלת בשתי מערכות מקבילות. מחד גיסא, קיימת מערכת של ציווים שהאדם יכול להבין את טעמם, המתיישבים עם תחושת הסלידה הטבעית או עם שיקולים מוסריים ובריאותיים, כגון האיסור על אכילת שקצים. מאידך גיסא, מופיעה מערכת של ציווים שאין להם כל הסבר נראה לעין.
בשלב זה נוכל לשוב ולעיין בסיפור נדב ואביהו. חטאם של נדב ואביהו, כפי שעולה מפשט הפסוקים, היה בהקטרת קטורת שלא לפי הציווי ה-לוהי. בניגוד ליתר הפעולות שנעשו ביום השמיני, כולן על פי סדר מדויק של ציוויים, נדב ואביהו יוזמים פעולה משלהם.
מכאן עולה שאלה יסודית: מעשה של הקרבת אש הוא מעשה שמבטא רצון להתקרב לריבונו של עולם, ומדוע העובדה כי לא היה ציווי על מעשה זה גוררת עונש מוות? האם עצם העובדה שמעשה דתי לא נצטווינו עליו הופכת אותו לפסול – גם אם כוונתו טובה ותוכנו נראה לגיטימי? האם כל יוזמה רוחנית מחייבת ציווי מוקדם, או שיש מרחב שבו לא רק שמותר, אלא אולי אף ראוי, לפעול מדעתנו?
כדי להתמודד עם השאלה, יש להיזהר מפשטנות לשני הכיוונים. אי אפשר לומר שכל יוזמה דתית שלא נצטווינו עליה פסולה מעיקרה. להפך, התורה עצמה נותנת מקום לרגש ולתחושת האדם. כפי שראינו בפרשת המאכלות האסורות התורה אוסרת גם מאכלים שמעוררים תחושת גועל טבעית. ברור שהתורה מכירה ברגש האנושי, ולעיתים אף משתמשת בו כחלק מהציווי.
מצד שני, עצם הרצון להתקרב איננו מספיק. דווקא במקום שבו קיימת התעוררות רוחנית אותנטית, קיימת גם הסכנה של טשטוש הגבול בין עבודת ה' לבין סיפוק אישי עטוף בתחפושת של קדושה. דווקא כשאדם פועל מתוך רגש עמוק, עליו לבדוק בזהירות, האם המעשה נובע באמת מרצון לעבוד את ה', או שמא הוא מבטא רצון אישי לחוות משהו רוחני[5].
מתוך כך מתבהר גם תפקידם של הכוהנים כפי שהוא מתגבש בפרשה. הכוהנים אינם מופקדים רק על ביצוע ההקרבה בפועל, אלא על כל תהליך הקרבת הקורבן – לא רק כפעולה טכנית אלא כתהליך רוחני וחינוכי. מעשה של הקרבת קורבן, לרוב אינו נובע מציווי מפורש, אלא מיוזמתו האדם המבקש להתקרב אל ה'. דווקא משום כך, נדרשים הכוהנים לשמש מצפן – לא רק הלכתי, אלא גם ערכי. עליהם להדריך את העם וללמדו מתי יש להיצמד בקפדנות לציווי, ומתי ניתן וראוי לפעול מתוך הבנה אישית.
דוגמה מרכזית למתח שבין הציות המדויק לצו לבין שיקול הדעת ההלכתי מופיעה בהמשך אותו היום. במהלך המשך טקס חנוכת המשכן מתברר למשה שקורבן החטאת, אשר היה אמור להיאכל על ידי הכוהנים, נשרף ולא נאכל.
משה, שעקב מקרוב אחרי כל שלבי העבודה, מגיב בכעס ותמה מדוע לא קוימה ההנחיה במדויק. עבורו, במיוחד לאור האירועים שקדמו לכך, החשיבות בשמירה קפדנית על כל פרט נראית ברורה: הלקח ממות נדב ואביהו הוא שכל חריגה מהציווי עלולה להיות מסוכנת. בהתאם לכך, הוא מנסה לאכוף המשך דקדוק בקיום ההוראות.
אולם אהרון משיב שיש מקרים שבהם יש לבחון את ההקשר המיוחד, ולא לפעול לפי הכלל הרגיל. מה שנכון בשגרה, אינו בהכרח נכון במציאות יוצאת דופן, שבה המעשה מאבד ממשמעותו או אינו ראוי להתבצע באותה הדרך. תשובתו של אהרון מתקבלת, ולראשונה מופיעה הכרה בכך שגם כאשר יש ציווי ברור, ייתכנו מקרים שבהם יש מקום להפעיל שיקול דעת, לא כשיקול פרטי אלא כבירור מחודש של מה רצוי בעיני ה'.
המקרה של שריפת החטאת בסוף היום השמיני ממחיש בצורה חדה את אותו מתח מתמשך: מחד, הצורך לדבוק בדקדוק ההלכתי, גם ללא הבנת הטעם; מאידך, ההכרה שיש רגעים שבהם שיקול דעת וזהירות פנימית הם דווקא הביטוי הנכון לרצון ה'. מתוך מתח זה מתברר תפקידם של הכוהנים: לא רק לבצע, אלא להבחין; לא רק לקיים את עבודת הקודש, אלא גם ללמד את העם מתי יש להישען על הצו, ומתי על הבנה והכרעה.
[1] רש"י (ויקרא פרק י פסוק ב ד"ה ותצא אש) מסביר כי איסור זה נזכר כאן כי הוא מעיד על החטא של נדב ואביהו. הם מתו לא כי הקריבו אש זרה, אלא כיוון שעשו זאת בעודם שיכורים.
[2] באופן כללי, עד סוף פרשת אמור התורה עוברת לדבר על ההבחנה בין טמא לטהור, ובין קדוש לשאינו קדוש.
[3] ספר ויקרא פרק יא פסוק יא
[4] אין הכוונה לומר כי אין אף טעם לאיסור אלא שאין טעם אינטואיטיבי
[5] בשאלה איך מבחינים בין שני סוגי המעשים עסקנו בהרחבה בשיעור אש זרה אשר לא ציוה אותם
