פרשת קורח מתארת מרד המתעורר בעם בין כמה קבוצות לבין משה ואהרון[1]. במסגרת המרד הזה מאתיים חמישים איש מערערים על כהונתו של אהרון. על מנת להכריע את המחלוקת ולברר מי נבחר על ידי הקב"ה משה מציע מבחן. אהרון[2] ומאתיים חמישים האנשים יקטירו קטורת[3]. בפועל, כאשר מאתיים וחמישים המערערים מקטירים קטורת יוצאת אש מהשמיים והורגת אותם.
אלא שבשלב זה מגיע ציווי מפתיע. ה' מצווה את משה לקחת את הכלים בהם השתמשו מאתיים וחמישים האנשים להקטרת הקטורת, ולהשתמש בהם כציפוי למזבח. לכאורה, המעשה של אותם מאתיים חמישים אנשים היה מעשה רע, ולראיה הם מתו, כך שלא ברור למה לוקחים את הכלים שלהם ומשתמשים בהם לצורכי המזבח[4].
התורה מתייחסת לציווי להשתמש במחתות לציפוי המזבח, ומציינת כי מטרתו היא להוות סימן לבני ישראל. עצם העובדה שמאתיים וחמישים איש היו מוכנים להקטיר קטורת, למרות שלא היו כהנים, מצביעה על צורך חינוכי בהנכחת האיסור – להבהיר שמעשה זה אסור למי שאינו כהן. לכן מצווה ה' לקחת את המחתות ששימשו להקטרת הקטורת ולהשתמש בהן כחומר לציפוי המזבח, כדי ליצור זיכרון מוחשי של האיסור.
עם זאת, הנימוק הזה מעורר קושי. אם המטרה היא להזכיר את האיסור להקטיר קטורת, היינו מצפים שהזיכרון ימוקם במקום שבו נעשית עבודת הקטורת – כלומר, על מזבח הקטורת. בפועל, הציפוי נעשה דווקא על מזבח העולה, שהוא המזבח החיצוני שעליו מקריבים את הקורבנות.
גם הדרך בה התורה בוחרת לנסח את הנימוק מעידה על כך שזה אינו ההסבר הישיר. במהלך הציווי של הקב"ה, נזכר כי הציפוי נועד להיות אות לבני ישראל, אך תוכן האות אינו נזכר. רק כאשר התורה מתארת את הביצוע, היא כותבת שהציפוי מהווה זיכרון לבני ישראל לכך שאדם שאינו כהן לא יכול להקטיר קטורת. פיצול זה עשוי לרמוז על הבדל בין כוונת הציווי לבין ההבנה שהעם או משה מייחסים לו בשלב מאוחר יותר.
הנצי"ב[5] מאמץ את הפיצול הזה. הוא מסביר כי מטרת הציפוי היא להוות סימן לכך שהאדם אינו יכול להתקדש מעבר למדרגה שהקב"ה הועיד לו. לשיטתו, אין הכוונה לשלול את עצם הרצון להתעלות מבחינה רוחנית, אלא לקבוע גבול מעשי: גם כאשר השאיפה ראויה, יש לפעול בתוך המסגרת והדרגה שהאדם נמצא בה בפועל. לכן, הציפוי משמש תזכורת לכך שלא כל מי שמבקש לעשות מעשה של התקרבות אל הקודש רשאי לעשות אותו בפועל.
הפער בין הנימוק המפורש בפסוקים לבין הנימוק של הנצי"ב נוגע ליחס למעשה של מאתיים וחמישים האנשים. הטעם שמופיע בפסוקים לפיו הציפוי מעיד על כך שרק הכוהנים יכולים להקטיר קטורת, מקבל את המוטיבציה של מאתיים וחמישים האנשים, רק המעשה שעשו לא בסדר. לעומת זאת, לפי הנצי"ב, גם עצם הרצון של מאתיים וחמישים האנשים היה בעייתי. לא מדובר רק בטעות בביצוע, אלא בניסיון לעבור מדרגה רוחנית שלא שייכת לעושה.
לצד הקריאה של הנצי"ב, ישנם רמזים בפשט הסיפור שמעידים על כיוון פרשני שונה. ראשית, משה הוא זה שמורה לאנשים להשתמש דווקא במחתות מנחושת, החומר שממנו עשוי מזבח העולה. הנחושת אינה מתאימה להקטרת קטורת, שנהוג לעשותה בכלי זהב, כך שנראה שמשה מכוון את הפעולה מראש לקשר בין המעשה לבין מזבח העולה. משמעות הדבר היא שהשימוש במחתות לא נולד רק כתגובה מאוחרת לחטא, אלא נבנה כחלק מהמהלך כולו.
אור החיים[6] מבחין בין שני שלבים במעשה של מאתיים וחמישים האנשים: שלב הקדשת המחתות ושלב הקטרת הקטורת. לפי דבריו, המחתות התקדשו כבר בשלב הראשון, כאשר הוקצו לשם עבודת ה’, עוד לפני שנעשה בהן שימוש בפועל. קדושה זו חלה מעצם הנכונות להשתמש בהן לעבודת ה', ללא תלות בשאלה איך יעשו זאת. לפי הבנה זו, אילו האנשים היו מחליטים שלא להקטיר את הקטורת, המחתות לא היו חוזרות לחולין, משום שהקדושה כבר חלה עליהן.
מכאן ניתן לדייק שהמעשה של מאתיים חמישים האנשים כלל גם רכיב חיובי – הרכיב הראשוני של הבאת המחתות. הרצון הראשוני להתקרב. הבחנה זו מאפשרת לראות את הציפוי למזבח כמורכב משני רבדים. מצד אחד, הוא משמר את הרובד החיובי שבמעשה של מאתיים וחמישים האנשים – עצם הרצון להתקרב אל הקב"ה ולהיות שותפים בעבודת הקודש. ומצד שני הוא מזכיר שההתקרבות למקדש אינה בלתי מוגבלת, ויש מסגרת שבתוכה מותר לפעול.
הציווי לקחת את המחתות ולעשות מהן ציפוי למזבח מעיד על כך שיש לראות את מעשה ההקרבה של מאתיים וחמישים האנשים לא רק כסיפור מן העבר, אלא כיסוד מחייב בעבודת ה' בהווה ובעתיד. עצם השאיפה שלהם להתקרב, גם אם סטתה מהמסגרת הנכונה, נשמרה כחלק קבוע מהמקדש. כל אדם שבא להקריב קורבן מאז עושה זאת על מזבח המצופה במחתות שהם. ציפוי זה משקף את המתח שבין הרצון להתקדש לבין גבולות הגישה לקודש: מצד אחד, הוא מנציח את הכוונה החיובית והנכונות למסירות נפש; ומצד שני, הוא מציב גבול ברור למה מותר לאדם לעשות במסגרת זו.
כיוון זה – שמבקש להבחין בין הכוונה הפנימית לבין מעשה החטא בפועל – מופיע גם בדברי השם משמואל[7]. הוא מציע לראות דווקא את מידת העוז שגילו מאתיים וחמישים האנשים כמרכיב חיובי שראוי להשתמר. הוא רואה משהו חיובי בבחירה שלהם להתעמת עם משה, ולא לקבל את המצב הקיים. מעבר לרצון, השם משמואל שם על נס גם את הכוח אליו נדרשו מאתיים וחמישים האנשים.
לשיטתו, הקרבה אל הקודש מחייבת לא רק שפלות רוח, אלא גם תוספת של עזות קדושה – אומץ פנימי, תביעה רוחנית עמוקה, ונכונות לפרוץ קדימה. זהו שינוי במגמת עבודת ה': לפני מאתיים וחמישים האנשים, למזבח לא היה ציפוי, כך שהקורבן הונח על גבי האדמה ורמז על שפלות. המעשה של מאתיים וחמישים האנשים גרם לכך שהקורבן יהיה מונח על גבי נחושת – זכר לאותה עזות שנתגלתה במעשה האנשים.
[1] כפי שדנו בהרחבה בשיעור מחלוקת קורח ועדתו.
[2] לא ברור אם אהרון עצמו הקטיר גם הוא קטורת.
[3] משה לא מסביר כיצד הקטרת הקטורת תוכיח מי הוא הקדוש.
[4] לכאורה, היינו אולי אפילו מצפים שכלים אלו יהיו אסורים בהנאה, כמו חפצים אחרים בהם נעשה איסור, כפי שעולה מרש"י (במדבר פרק יז פסוק ב ד"ה כי קדשו)
[5] מי שהולך בכיוון הזה הוא הנצי"ב (העמק דבר במדבר פרק יז פסוק ג ד"ה ויהיו לאות לבני ישראל). הוא מסביר כי הקב"ה רצה שהציפוי יהיה סימן לכך שהאדם לא יכול להתקדש יותר ממה שה' רוצה שהוא יתקדש.
[6] אור החיים במדבר פרק יז פסוק ג ד"ה כי הקריבום לפני ה' ויקדשו
[7] שם משמואל פרשת קרח שנת תרע"ד ד"ה ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח
