לכאורה, סיפור קורח נשמע פשוט. קורח מערער על מנהיגותם של משה ואהרון. בתגובה משה מציע מבחן שמטרתו להראות לכלל העם כי ה' בחר בהנהגה, ולכן אין לערער עליה. המבחן אכן מוכיח את הבחירה במשה ואהרון, וגורם לכלל המורדים למות. אולם הסיפור המופיע בפשט הכתובים מתעתע ואף עלול להותיר בלבול.
התורה מונה רשימה של ארבעה שמות של מי שנראים כמובילי המרד: קורח, דתן, אבירם ואון בן פלת. יחד עם המנהיגים הללו מתקוממים עוד מאתיים וחמישים אנשים חשובים מעם ישראל. אך נראה שזאת ההתייחסות היחידה אל קבוצת המוחים כקבוצה אחת. משה פונה בנפרד אל קורח ואל כל עדתו, לאחר מכן הוא פונה לקורח באופן פרטי, ולבסוף הוא פונה אל דתן ואבירם. המנהיג הרביעי, און בן פלת, נעלם מהסיפור לגמרי.
חלוקה בסיסית יותר מבוססת על מיקומי ההתרחשות. קורח יחד עם יתר האנשים מגיעים ונקהלים על משה, בעוד דתן ואבירם נשארים בבתיהם. התורה מדלגת בין המוקדים השונים של הסיפור. נראה שדילוגים אלו יש יותר מפיצול קשב של משה אל מול המתקפה בכל החזיתות, אלא כריכת המחלוקות השונות יחדיו. כך למשל למרות שהמבחן אל מול מאתיים וחמישים האנשים נעשה לפני המבחן שנעשה אל מול דתן ואבירם, מיתתם מתוארת לאחר בליעת דתן ואבירם בתוך האדמה.
בהתאם לחלוקה זאת גם מתחלקים העונשים. מאתיים וחמישים האנשים מתים בשריפה לאחר שהם מנסים להקטיר קטורת, כפי שמציע להם משה. לאחר מיתתם ה' מצווה לקחת את המחתות ולהשתמש בהן לבניית אות במשכן. לעומתם, דתן ואבירם נבלעים באדמה. כלפי קרח עצמו יש מחלוקת בגמרא[1]. על פי רבי יוחנן קורח עצמו לא נכלל באף אחד מהעונשים, בעוד הדעה החולקת טוענת שהוא לקה בשניהם.
על מנת לעשות סדר ננסה להפריד בין הקבוצות השונות. עבור כל קבוצה ננתח מה טענתה, מה היא מנסה להשיג בעזרת טענה זאת, ומדוע היא חוברת לשאר הקבוצות.
טענת עדתו של קורח
תחילת הפרשה, לאחר מניית האנשים המורדים, היא אמירה שהם התקוממו כנגד משה ואהרון. בהמשך הפרשייה ניתן לגלות שדתן ואבירם נעדרים ממעמד זה, שכן משה שולח אנשים לקרוא להם. התלונה שמופנית כלפי משה ואהרון מבוססת על שתי טענות. הטענה האחת היא שכל העדה קדושים, והטענה השנייה היא שה' נמצא בתוך העדה. המסקנה משתי הטענות הללו היא שלמשה ואהרון אין סיבה להתנשא על יתר העם.
במבט ראשוני, טענתם של קורח ויתר העדה נראית טענה לגיטימית. בברית שה' כורת עם עם ישראל[2] הוא מבטיח להם שיהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש. הבטחה זאת נאמרת לכל העם. כולם אמורים להיות כוהנים וקדושים. גם משה בעצמו אומר שהלוואי וכל העם יהיו נביאים[3]. גם הטענה השנייה מבוססת על דברים מפורשים של ה'. כאשר ה' מצווה על הקמת המשכן[4], הוא מצווה על בניית מקדש כדי שיוכל להשרות את שכינתו בתוך עם ישראל ולא בתוך המשכן.
יוצא שהטיעונים של קורח ועדתו נכונים ומבוססים. מה בנוגע למסקנה שהם מסיקים מהטענות הללו? על פי הטענות שעלו, וכן על פי תגובתו של משה, נראה שההתנשאות המדוברת היא ניכוס ההנהגה הדתית, ועבודת המשכן. אם כן, עדת קורח יכולה לשאוף לשלוש תוצאות אפשריות.
תוצאה אפשרית אחת היא שכל אדם מישראל יוכל לעבוד בקודש, כי כל העדה כולם קדושים, ועם ישראל הוא ממלכת כהנים. אם זאת מטרתם של עדת קורח ניתן לדחות אותה בנקל. הטענה כי כל העדה כולם קדושים אינה מקנה להם זכות, אלא מחייבת אותם לעמוד בסטנדרטים של קדושה. אכן, כל אדם ישראלי מחויב במצוות, עקב קדושתו כאיש מישראל. אך זה לא אומר שדרגתם של כל עם ישראל שווה. לא ניתן להשוות את דרגתו של משה או הרמב"ם לכל שאר היהודים[5].
תוצאה אפשרית שנייה היא אפשרות לעבוד במשכן למי שראוי לכך. כל עם ישראל מוכשרים להיות אנשים קדושים, ועל כן העבודה במשכן צריכה להתחלק בין כל מי שעובר סף קדושה מסוים, ולא על פי ייחוס משפחתי.
על פי תוצאות אלה, נראה שטענת העדה היא כי קדושת הכוהנים והלוויים, המקנה להם את העבודה במשכן, אינה שונה באפן מהותי מקדושת עם ישראל. אם הקדושה עצמה היא זאת שמאפשרת את עבודת המשכן מדוע לא כל עם ישראל יכול לעבוד במשכן? אך אם לא הקדושה היא הגורם לעבודה במשכן, מדוע לכוהנים וללוויים אין רף בו הם צריכים לעמוד כדי לעבוד במשכן?
תוצאה אפשרית שלישית היא הדחת משה ואהרון, ובחירת מנהיגים אחרים במקומם. משה ואהרן כשלו במשימתם להביא את עם ישראל לארץ כנען. בעקבות בכי העם על כך שהוא לא רוצה להיכנס לארץ, ה' גזר על העם ארבעים שנות נדודים במדבר. במהלך השנים הללו ימותו כל דור יוצאי מצריים. יוצא כי משה ואהרון לא מילאו את הבטחתם לעם ישראל להביא אתם ממצרים לארץ זבת חלב ודבש.
בני לוי
בתגובה להתקוממות זאת משה נופל על פניו. לאחר התגובה הראשונית משה פונה אל קורח ועדתו ומציע מבחן אשר יוכיח מי קדוש לעבודת המשכן. המבחן המוצע הוא הקטרת הקטורת, עבודתם של הכהנים.
משה מסיים את דבריו באמירה כלפי שבט לוי, לפיה בני לוי מבקשים לעצמם גדולה שלא מגיעה להם. בני לוי לא מסתפקים בעבודה שניתנה להם במשכן ומבקשים יותר. אמירה זאת מפתיעה, כי היא חושפת שגם בני לוי היו מעורבים במרד. בתום הצעת המבחן משה פונה אל קורח בנפרד. אולם תוכן דבריו מופנה כלפי בני לוי, וחוזר על האמירה כלפי בני לוי באופן מפורט יותר. בני לוי מבקשים גם כהונה נוסף על עבודתם הנוכחית במשכן, שלא כהוגן.
הצירוף של בני לוי לסיפור מעלה את שאלת היחס ביניהם לבין הקבוצות שהוזכרו קודם לכן. רבנו חננאל[6] אכן מקשר את הלווים לקבוצת נשיאי העדה שראינו קודם לכן. אם הנשאים הם הלווים, כפי שטוען רבנו חננאל קצת יותר מסובך להסביר את כפילות הטענה פעם אחת כלפי הלוויים עצמם ובפעם השנייה רק אל קורח.
ניתן להסביר שמשה מחכה לתגובה לדבריו. מרגע שמשה לא מקבל אותה הוא מרחיב את דבריו, אלא שאז הלוויים אינם מולו, כי הם כבר הלכו לבתיהם, ולכן הוא פונה אל הנציג של העדה – קורח. אולם מלשונו של משה נשמע שהלוויים נוכחים, כך שקשה לומר שקורח משמש נציגם של הלויים שהלכו למקום אחר. נוסף על כך, משה לא פונה יותר על עדת קורח, אלא רק אל קורח עצמו.
אפשר להציע כי משהו בקשר בין משה לעדה נקרע. יכול להיות שהעדה לא מוכנה לדבר עם משה, ויכול להיות שדווקא משה הוא היוזם. כך או כך צריך לבחון מה הוביל לניתוק הקשר, מדוע בכל זאת נשאר קשר דרך קורח, ומה תפקידו המדויק? איפה הוא עומד ביחס למרד?
עמדתו של קורח
כדי להבין את עמדתו המיוחדת של קורח, נשים לב כי בפניה של משה אל קורח הוא עובר מלדבר בלשון רבים לדיבור בלשון יחיד. שינוי זה מאפשר לחלק את דברי משה. מה שנאמר בלשון רבים נאמר דרך קורח אל הלויים, והדברים בלשון יחיד הם אלו המיועדים לקורח.
אל הלוויים משה אומר שהם לא מסתפקים בתפקיד שלהם במשכן דורשים לעבוד ככוהנים. לעומת זאת, מול קורח משה מזכיר את העובדה כי כמו שאר הלוויים גם אותו קירב הקב"ה. האם קירבה זאת אומרת שקורח מאמין בהיות כל העדה אנשים קדושים? לא, אבל היא מחדדת את הנקודה כי קורח לא שואף לביטול המעמדות בעם, אלא להחלפתם של משה ואהרון.
בהמשך הפרשה אנו מוצאים לכך עוד חיזוק. קורח נמנה כחלק ממחנה דתן ואבירם[7]. כפי שציינו קודם, דתן ואבירם אינם טוענים כי כל העדה כולם קדושים. טענתם של דתן ואבירם היא שמשה נכשל בתפקידו. משה הוציא אותם ממצרים, אשר דתן ואבירם מכנים אותה "ארץ זבת חלב ודבש", אך לא הביא אותם לארץ אחרת במקום אלא שלח אותם למות במדבר.
אם כן, צריך להבין למה קורח הולך עם העדה להילחם את המלחמה אשר לא מייצגת את המלחמה אותה הוא רוצה להילחם? נשים לב כי בתיאור המבחן נראה שקורח לא משתתף. מה שהוא עושה בזמן המבחן הוא לא להקטיר קטורת. הוא מביא קהל.
קורח לא מנסה לטעון שכל אחד יכול להקטיר את הקטורת. נראה כי מטרתו היא לגרום לעם לראות את קלונם של משה ואהרון. קורח מצליח, והעם מגיב למבחן בטענה נגד משה ואהרון שהם אלו שגרמו למות עדת הלוויים.
על אף שיש הרבה מן המשותף בין קורח לבין דתן ואבירם, העמדות שלהם במרד שונות. דתן ואבירם לא מוכנים לשמוע ולציית לדבריו של משה. מבחינתם, היענות לדברי משה הינה קבלה שלו כמנהיג, וברגע שמשה כשל הוא איבד באופן אוטומטי את מעמדו. לעומתם, קורח נמצא במקום בו משה נמצא ומקבל את המבחן שמשה מציע. משה הוא עוד מנהיגם של ישראל, גם אם צריך להחליף אותו.
בין דתן ואבירם לעדת קורח
דווקא הנקודה המפרידה בין קורח לדתן ואבירם, היא גם המפרידה בין קורח לעדת הלוויים. כפי שטענו לעיל, משה מפסיק לדבר אל עדת קורח, ומשלב זה כל ההתנהלות של משה היא רק מול קורח. גם עדת הלוויים מפסיקה לקבל את מרותו של משה ברגע שמשה אומר להם כי הם הגזימו.
כדי להוכיח את הנקודה הזאת נשים לב לכך שמשה הציע את המבחן של הקטרת הקטורת פעמיים. בפעם הראשונה הוא הציע אותה לעדת הלוויים יחד עם קורח, אז המבחן כולל הדלקת אש על המחבת, ועליה שמים קטורת. בפעם השנייה, כאשר משה מעביר את המבחן דרך קורח אחרי שיחתו עם דתן ואבירם משה מציע מבחן דומה, אלא שבמבחן זה אין צורך להדליק אש.
נראה כי אחרי שיחתו עם דתן ואבירם משה בוחן את עדת הלוויים. משה בודק האם גם עדת קורח הפסיקה להישמע לו אחרי התוכחה. במבחן עצמו, אנשי העדה מדליקים אש. כלומר, המבחן שבוצע בפועל הוא המבחן בתצורה הראשונה אותה משה הציע. עדת קורח אינה מקבלת את השינוי שמשה עושה למבחן.
אם נאחד את עדת קורח עם דתן ואבירם נגלה שלשתי הקבוצות יש מוטיב משותף. עדת קורח מתייחסת רק למבחן הראשון שמציע משה, ולא למבחן השני. למה? כי עדת קורח אינה מקשיבה למשה. אם הם יצליחו להקטיר קטורת ברור שה' מסכים שהם ראויים לעבודת המשכן. אולם, המבחן שמציע משה בו יקטירו קטורת בדרך שונה לא מעניין אותם. הם לא מקבלים את משה כנציגו של ה', ולכן הם פועים על פי הבנתם.
באותו אופן דותן ואבירם מתייחסים לכישלון של משה להכניס את עם ישראל לארץ. לא יכול להיות שה' הוא זה שנכשל, ולכן הם טוענים שמשה הוא זה שנכשל. כל הסיפור שמשה סיפר לעם במצרים הוא שקר, כי משה לא מתכוון להכניס אותם לארץ.
על אף הדימיון בין טענת דתן ואבירם לזאת של עדת קורח, הדרך בה הם מתים שונה. עדת קורח נשרפת, ומחנה דתן ואבירם נבלע בתוך האדמה. נראה שהסבר זה קשור לפער בין הרצון של כל אחת מהקבוצות.
עדת קורח מחפשת קדושה. למרות שבקשת הקדושה לא מתבצעת בדרך הנכונה, הרצון שלהם חיבי, ולכן הם מתים בשרפה. כך נשמותיהם עולות למעלה לשמיים יחד עם העשן. מנגד, דתן ואבירם ביקשו גדולה לעצמם. המניע שלהם היה גשמי ואנוכי ולכן עונשם הוא שהאדמה תבלע אותם.
כאן צריך לחזר ולהתייחס לשאלה כיצד מת קורח? או במילים אחרות לאיזה קבוצה הוא השתייך? מה היו המניעים שלו?
ראינו כי יש מחלוקת בגמרא בנושא זה. אפשרות אחת היא שמשה היה שותף פעיל בשתי הקבוצות. כפעיל בשתי הקבוצות הוא קיבל את שני העונשים. לפי ההסבר שלנו זה מעיד על כך שקורח פעל ברצון להשיג קדושה, אבל לטובה עצמית. רצונו להשיג קדושה שלא כהוגן מוביל לכך שיישרף, והרצון להשתמש בה גורמת לבליעתו.
אך רבי יוחנן חלק וטען כי משה לא נכלל באף אחת מהקבוצות, על ידי זה שהוא אמר שקורח לא מת באף אחת מהדרכים.
המבחן שהציע משה
משה מציע מבחנים הן לדתן ואבירם, והן לעדת קרח. המבחן שהוא מציע לדתן ואבירם הוא שמותם לא יהיה כמות כל האנשים, אלא הם ייבלעו על ידי האדמה. במידה ואכן מותם יתרחש על ידי בליעת האדמה הדבר יוכיח כי ה' הוא זה ששלח אותו והוא לא אמר את הדברים מעצמו. במבחן שמשה מציע לעדת קרח הוא אומר להם להקטיר קטורת, וה' כבר ימצא דרך להראות מי ניצח.
אך אם נשים לב, שני מבחנים אלו לא נאמרים בשום שלב למשה על ידי הקב"ה. משה בודה אתם מליבו. לכאורה, יש כאן הוכחה לטענת עדת קורח, דתן ואבירם. משה לא שליח של ה', אלא הוא מציע דברים מעצמו[8].
משה מנסה להבהיר לעדת קורח יחד עם דתן ואבירם שהיות האדם שליח של ה' אינה הופכת את האדם ל-להים. האדם הוא עדיין אנושי, הוא לא יכול לתפוס את כל דבר ה' במלואו ולהבין אותו עד הסוף. על כן, ההסכמה שנותן ה' לדברים שעושה משה הם ההוכחה לכך שמשה פועל בשליחות ה'.
מנגד, קורח אינו מייחס את כישלונו של משה לכך שמשה אינו פועל בשליחות ה'. להפך, כשאדם הולך בשליחות -לוהית הוא מביא את הדברים איך שהוא מצליח לקבל אותם. יש לו כגורם האנושי המעביר את דבר ה' חלק פעיל. לכן, יש להחליף את משה, שכן הדרך בה הוא הוריד את דבר ה' לעולם גרמה לכך שעם ישראל לא ייכנס לארצו. משה אינו משקר ובודה דברים מליבו, הוא פשט לא מצליח להנהיג את עם ישראל כנדרש.
בעצם ישנה מחלוקת בין קורח לעדה שלו לגבי המרכיב האנושי באדם שמייצג את ה-ל. טענת עדת קורח היא שכל העדה כולם קדושים. הקדושה נובעת מהבחירה ה-לוהית, ולכן היא לא מאפשרת פגמים באדם. לעומתם קורח טוען כי יש מרכיב אנושי שהמנהיג מספק, ואת זה אפשר לרצות ולנסות להחליף. כל טעותו של קורח הייתה שמשה ואהרון היו מנהיגים טובים, ולא היה צריך להדיח אותם מתפקידם.
לכן, קורח לא נבלע באדמה ולא נשרף. הוא לא חלק על האמירה כי משה הוא שליחו של ה'. רק אמר שיש צורך להדיח אותו. כך גם רש"י[9] מסביר את דעת רבי יוחנן ואומר שהוא לא מת יחד עם יתר האנשים אבל הא כן נהרג במגפה שהגיע לאחר מכן, כאשר עם ישראל טען כלפי משה ואהרון שהם המיתו את עם ה'. אף אחד לא חושב שמשה אהרון גרמו למיתה בעצמם שלא על פי הרצון ה-לוהי, אלא שהנהגתו של משה היא זאת שגרמה לכך שהסיטואציה לא נגמרה בדרכי שלום.
אך טעות זאת של קורח היא רק זמנית. התורה כותבת בתיאור הפרשייה בהמשך הספר[10] שבני קורח לא מתו. אם נדרוש את האמירה הזאת, יצא כי למרות שקורח האיש מת, הרעיון אותו הוא הביא לעולם נשאר.
ניתן לראות זאת על ידי סיפורי התנ"ך על אחד מצאצאיו של קורח. שמואל אשר מיוחס לקורח[11] קורא תיגר על הנהגה דתית מושחתת ומכונן שילטון דתי חדש. במסגרת זאת שמואל הופך לאותוריטה הדתית במקום הכהנים של אותה התקופה שלא היו ראויים לתפקידם. במקביל משה משנה את הפוקוס מהמשכן הניצב בשילה ומסתובב בכל הארץ. בכך שמואל מיישם את אמירתו של קורח "כי כל העדה כולם קדושים" לכן אם הכהנים חוטאים לתפקידם כל העדה מוכשרת להחליפם. "ובתוכם ה'" כך שהמרכז הוא לא המשכן הניצב בשילה אלא עם ישראל.
[1] גמרא מסכת סנהדרין קי.
[2] ספר שמות פרק יט פסוק ו
[3] ספר במדבר פרק יא פסוק כט
[4] ספר שמות פרק כה פסוק ח
[5] כך מסביר הרב סולובייצ'יק את טענת קורח (וביקשתם משם עמוד 256). הרב קוק (אורות ישראל ותחייתו פרק טו) מרחיב ואומר שהתנועה שקורח מוביל גורסת כי הקדושה והזכויות הנלוות לה אינן תלויות במעשי האדם.
[6] מובא ברמב"ן (במדבר פרק טז פסוק ה ד"ה וכתב רבנו חננאל). הרמב"ן עצמו חלק ומזהה את בני לוי עם קורח, ולא עם מאתיים וחמישים הנשיאים.
[7] ספר במדבר פרק טז פסוק כד
[8] כך משתמע מדברי הרמב"ן (במדבר פרק טז פסוק ה ד"ה והנה משה מעצמו), אך הרשב"ם (במדבר פרק טז פסוק ד ד"ה יפל על פניו) חולק ומוצא מקום להכניס את השיחה בין ה' למשה בעניין המבחנים.
[9] רש"י מסכת סנהדרין קי. ד"ה לא מן הבלועין ולא מן השרופין
[10] ספר במדבר פרק כו פסוק יא
[11] ספר דברי הימים א פרק א פסוקים ז-יג
