בפרשת שלח מתוארת שליחתם של שנים עשר נציגים מעם ישראל לתור את ארץ כנען ולספק מידע על אופייה ועל יושביה. אלא שהמרגלים מוציאים דיבה על הארץ והטילו ספק ביכולת לכבוש את הארץ[1]. דבריהם עוררו בהלה בעם, אשר הביע חוסר אמון והביע רצון לשוב למצרים. בתגובה לכך נגזרה על דור המדבר גזירת ארבעים שנות נדודים, כדי שהם לא יכנסו לארץ אלא בניהם[2]. המרגלים עצמם נענשו במיתה מיידית.
מתוך שניים עשר המרגלים, שניים יוצאים מן הכלל – יהושע בן נון וכלב בן יפונה. יהושע וכלב לא השתתפו בהוצאת הדיבה, וניסו לעודד את העם לעלות לארץ. בשל עמידתם זו, לא נכללו בעונש המרגלים וגם לא בגזירת הדור שלא להיכנס לארץ.
ברם, אנחנו מוצאים הבדל בפסוקים בין יהושע לכלב. לא רק שכלב לא נענש יחד עם שאר המרגלים ולא מת, הוא גם זוכה לקבל לנחלה את קריית ארבע, המקום בו הוא ריגל. אנחנו לא מוצאים כי יהושע קיבל שכר דומה, לא את הנחלה בה הוא ריגל ולא נחלה בכלל. אם כן, צריך לשאול מהו ההבדל בין כלב ליהושע.
הראב"ע[3] עומד על כך שההבדל בין יהושע לכלב נובע מהתנהלותם בעת חטא המרגלים. כאשר המרגלים מתחילים לתאר את ממצאיהם ולערער את לב העם, רק כלב נוקט יוזמה. הוא קם, משתיק את דברי המרגלים, על מנת לאפשר לעם לשמוע את תגובתו של משה. לעומתו, יהושע אינו מגיב. גם אם מתברר שהוא לא שותף להוצאת דיבת הארץ, ולכן אינו נענש, אין סיבה שישובח או יתוגמל.
הרמב"ן[4] מציע הסבר אחר למעמדו של יהושע. אף על פי שבפרשת שלח לא נזכר שכר מיוחד שניתן לו, הרי שבפרשת דברים[5] – כאשר משה שב ומספר את סיפור המרגלים – הוא קובע שיהושע נבחר להיות המנהיג הבא של עם ישראל. לפי הרמב"ן, עצם מינויו של יהושע כיורשו של משה הינו שכר על נאמנותו בפרשת המרגלים. כלב זכה לנחלה קבועה בארץ – ויהושע זכה להחליף את משה כמנהיג.
בדברי הרמב"ן, הוא לא מתייחס בפירוש לשאלה למה השכר של כלב ויהושע שונה. ברם, ניתן לדלות מדבריו התייחסות לשאלה זאת, מתוך תשובתו לשאלת סדר הופעתם של כלב ויהושע. בפסוק ל כלב קודם ליהושע, ובפסוק לח יהושע קודם לכלב. הרמב"ן מסביר שהקדמת כלב בפסוק ל' נובעת מכך שהוא זה שדיבר ראשון נגד המרגלים. לעומת זאת, הקדמת יהושע בפסוק לח' נובעת מחוכמתו של יהושע.
מכאן ניתן להסיק כי שכרו של כלב על מעשה המרגלים נוסע מהמעשה שהוא עשה, כפי שטען הראב"ע. אולם, העובדה כי יהושע מונה למנהיג איננה שכר על משהו שהוא עשה בחטא המרגלים, אלא מגיעה לו בזכות חוכמתו, כפי שהתבטאה בחטא המרגלים.
מי שמפתח רעיון דומה הוא אור החיים[6]. אור החיים מציע הבחנה בין דמותו של כלב לבין זו של יהושע, בתנועה הנפשית שגרמה להם לא ליפול יחד עם יתר המרגלים. כאשר התורה מונה את שמות המרגלים הנשלחים, היא מציינת שמשה משנה את שמו מהושע ליהושע. רבא[7] דורש את שינוי השם הזה ומסביר כי משה מתפלל על יהושע שה' יושיעו מעצת המרגלים. כך שיהושע נמצא במן בידוד משאר המרגלים, וממילא לא מצטרף לעצתם.
מנגד, על כלב נאמר שהייתה בו רוח אחרת. אור החיים מסביר שהכוונה שהייתה לו גם את רוחם של יתר המרגלים. היה לו יצר הרע להצטרף לכולם, ובכל זאת הוא התגבר עליו ולא השתתף בחטא. בניגוד ליהושע שלא נכנס, כלב היה חלק, ובכל זאת לא חטא.
נראה כי ניתן לקחת את דברי אור החיים צעד אחד קדימה. אור החיים הבחין בין יהושע, שנשמר מהשפעת המרגלים בזכות תפילתו של משה, לבין כלב, שהיה חלק מהמרגלים ובכל זאת הצליח להתגבר ולא חטא. אך עיון מדוקדק בהתנהלותו של כלב במהלך האירועים מגלה כי יש צד נוסף באישיותו.
המרגלים פותחים את דבריהם בתיאור עובדתי של הארץ, אך הנימה שלהם משקפת ייאוש ותחושה שלא יהיה ניתן לבצע את המשימה. עוד בשלב בו הם מתארים את הממצאים שלהם קם כלב ומשתיק אותם. הוא אינו ממתין לסיום הדיווח, אינו מבקש להבין או לשכנע, אלא משתיק את השיח. תגובתו, מסלימה את המצב וגורמת לעימות המרגלים מחריפים את דבריהם, ומתחילים לשקר ולהוציא דיבה.
נראה, אם כן, שכלב פועל מתוך תפיסה דתית[8] קנאית: ברגע שדברי המרגלים לא מתיישבים עם תפיסתו הוא משתיק אותם. הוא אינו חושב על ההשלכות, ובפועל אכן מדרדר את המצב. אבל הוא אינו מוכן לתת לגיטימציה לדבריהם. לפי דברינו הביטוי בו התורה מאפיינת את כלב כמי שהייתה בו רוח אחרת, מדברת על רוח קנאית, אשר לא מאפשרת לו להבליג על דברי המרגלים.
מנגד, יהושע בוחר בדרך אחרת – דרך שתואמת את האיפיון שמופיע ברמב"ן: חכמה. הוא שותק, לפחות בתחילה. אולי הוא מבקש לפעול מאחורי הקלעים, אולי הוא מבין שתגובה נמהרת תזיק יותר משתועיל. שתיקתו אינה חולשה – אלא חוסן מסוג אחר[9].
כך גם ניתן להבין את השכר השונה שכל אחד מהם מקבל. כלב שעושה את הפעולה הקנאית דתית זוכה בשכר על המעשה שלו. לעומת זאת, יהושע שלא עשה מעשה אינו מקבל שכר. ברם, דווקא היכולת להמתין, להבליג, ולשקול את צעדיו – היא שגילתה את כשרונו להנהיג את העם. לכן הוא זוכה לתפוס את המושכות, ולהחליף את משה כמנהיג הבא.
[1] חטאם המדויק של המרגלים איננו העברת העובדות אותה הן התבקשו לעשות, אלא הפרשנות שהן החליטו לתת לעובדות והקביעה כי העם לא יכול לכבוש את הארץ.
[2] דיון נרחב בעונש זה נעשה בשיעור נדודים של ארבעים שנה
[3] אבן עזרא במדבר פרק יד פסוק כד ד"ה ועבדי כלב
[4] רמב"ן במדבר פרק יד פסוק כד ד"ה ועבדי כלב
[5] ספר דברים פרק א פסוקים כב-מו
[6] אור החיים במדבר פרק יד פסוק כד ד"ה ועבדי כלב
[7] גמרא מסכת סוטה דף לד:
[8] יש לשים לב כי הקנאות שלו היא לארץ. כלב לא מזכיר בדבריו כי ה' הוא זה שיעזור לעם לכבוש את הארץ אלא פשוט טוען כי ניתן לכבוש את הארץ.
[9] ניתן לשים לב שיהושע במובן מסוים ממשיך פה את דרכו של משה. באור החיים, אפשר לראות זאת בנקל, משה הוא המברך את יהושע, ובכך גורם לא להתבדל משאר המרגלים. נוסף על כך, אנחנו רואים שכאשר כלב משתיק את המרגלים הוא עושה זאת כדי שיוכלו לשמוע את משה מדבר. אך משה עצמו אינו מגיב, מה שמחייב את כלב בסוף לשאת דברים. כמו יהושע, גם משה עצמו בוחר במקרה שלנו בדרך השתיקה.
