בפרשת חיי שרה[1], אברהם שולח את עבדו, אליעזר, לחרן שם הוא אמור למצוא ליצחק אישה. כשאליעזר מגיע לחרן הוא יוזם מבחן למציאת האישה המיועדת. אליעזר מתכנן לבקש מהאישה שתיתן לו מים מהבאר ואם האישה תציע לתת מים גם לגמלים שלו היא תצלח את המבחן, והוא יקח אותה להיות אשתו של יצחק.
ניתן להציע שתי מטרות שאליעזר ניסה להשיג במבחן שהוא עורך. המטרה האחת היא שאליעזר רוצה לבדוק את מידותיה של האישה. אברהם הוא איש חסד, ועל כן אליעזר חושב שהאישה אותה צריך למצוא ליצחק צריכה להיות אשת חסד והוא בודק זאת על ידי המבחן[2].
מטרה שניה אפשרית היא בקשת אישור -לוהי. אליעזר נדרש לבחור אישה בשביל יצחק, וכדי לעשות משימה זאת על הצד הטוב ביותר הוא מבקש מה' שיעזור לו. לכאורה, כדי להשיג מטרה זאת אליעזר היה יכול לעשות איזה מבחן שירצה. הוא היה יכול לומר שהאישה אשר תשלב את ידיה או האישה אשר ציפור תנחת על כתפה היא האישה הנבחרת.
הגמרא[3] במסכת חולין מספרת שרב מסרב לאכול בשר בבית חתנו כי הוא התייחס להגעת המעבורת בזמן כסימן לכך שיהיה לו יום טוב, ובכך עבר אל איסור "לא תנחשו" – האיסור המונע מהאדם לקבוע האם הקב״ה יעזור לו על פי מבחן במציאות. הגמרא דוחה את האפשרות שהסירוב של רב לאכול את הבשר נבע מאיסור זה כיוון שכדי שהניחוש יהיה אסור הוא צריך להיות כמו זה של אליעזר עבד אברהם ושל יונתן בן שאול.
סיפורו של יונתן בן שאול מופיע בספר שמואל[4]. בתקופת מלכותו של שאול, ישנה מלחמה בין ישראל לפלישתים. מצבם של ישראל בכי רע, ויונתן ונערו מחליטים להסתער על מחנה פלישתים, אך הם מתנים זאת במבחן. הם יספרו לפלישתים שהם מתכוונים לתקוף אותם. אם הפלישתים יעצרו אותם הם יוותרו, אך אם הפלישתים יאמרו להם לעלות יונתן ונערו יתקפו את המחנה הפלישתי.
המשותף לשני המבחנים הוא שבשניהם המבחן גורם למבצע אותו לקבל החלטה קונקרטית. אליעזר מחליט על סמך המבחן שרבקה היא האישה המתאימה לבן אדונו, ויונתן מסתער על מחנה פלישתים. אם כן, טענת הגמרא שרק מבחן שגורם לאדם להחליט בצורה מסוימת נכלל באיסור לנחש, ולא כאשר האדם מתייחס למקרה רק כסימן ברכה.
הריטב"א[5] מציע לגמרא פירוש מחודש ומעניין. המוטיבציה שלו היא שהוא לא מוכן לקבל את זה שיונתן ועבד אברהם ניחשו. לא הגיוני שהתורה מאריכה כל כך בסיפור שכל בסיסו הוא איסור. ההנחה הזאת כמובן עומדת בסתירה חזיתית לגמרא שמגדירה את איסור ניחוש על ידי שני המקרים הללו.
כדי להתמודד עם הבעיה הזאת, הריטב"א מפרש שלא יונתן ולא אליעזר הסתמכו על המבחנים שעשו. יונתן היה מסתער בכל מקרה, ואליעזר סמך על זכותו של אברהם, ולא על המבחן. הפרשנות של הריטב"א בסיפורים גורמת לו להפוך את טענת הגמרא. כל מי שלא מסתמך על המבחן שלו כמו שאליעזר ויונתן לא קיבלו החלטות על פי המבחן שלהם, לא עובר על האיסור של "לא תנחשו".
אלא שאם המבחנים לא גרמו להחלטה, למה אליעזר ויונתן עשו אותם מלכתחילה? הריטב"א לא נדרש לשאלה הזאת. נשים לב כי למרות שהריטב״א היה יכול לפרש ששני המבחנים נעשו במישור הטבעי והסתמכו על היגיון כך שהם בכלל לא קשורים לאישור הניחוש, הוא לא עושה זאת.
ניתן להציע שאם המבחן הוא לא דרך לקבלת ההחלטה הוא עובד במישור התחושה. יונתן ואליעזר עומדים שניהם בפני סיטואציה מאוד מפחידה. יונתן עומד להסתער על מחנה פלישתים, ואליעזר צריך לבחור האם האישה שעל הבאר היא האישה שיביא ליצחק. שניהם כבר קיבלו את ההחלטה. תוכניות המלחמה של יונתן מוכנות. אליעזר תכנן ללכת לבית נחור, תיכנונו מתגשם והוא מוצא במשפחת אברהם אישה שהוא חושב שהיא מתאימה ליצחק, וכראיה הוא רץ אליה.
אבל גם אחרי שהאישה כבר אומרת שהיא תשקה את גמליו, ולכאורה עוברת את המבחן אותו הציב אליעזר, אליעזר עדיין לא בטוח. הוא מחכה לראות האם ה' עזר לו להצליח במשימתו. מטרת המבחנים איננה במישור ההחלטות, כי אם התגברות על החשש מעשיית המעשה. גם אליעזר וגם יונתן צריכים רק עוד הצדקה אחת כדי לקבל את הביטחון הנדרש. בדיוק כמו שרב מתייחס להגעת הספינה כסימן ברכה, כך גם אליעזר ויונתן בסך הכל מחפשים סימן ברכה.
ראינו שהריטב"א לא משתמש בהיגיון שיש במבחנים. הוא לא טוען שמבחנו של אליעזר מבוסס על כך שתכונת החסד של רבקה תהפוך אותה לזיווג הגון עבור יצחק. בדומה הוא לא טוען שמבחנו של יונתן בא לבחון את המוכנות הצבאית של הפלישתים. אפשר להציע שהסיבה לכך נעוצה בהבדל שבין דרך קבלת ההחלטה, לבין סימן הברכה המדובר.
ההחלטה אמורה להיות מבוססת על המידע אותו האדם יכול להשיג אשר תעזור לו לקבל את ההחלטה. אך גם אם האדם עשה את כל ההשתדלות האפשרית מצידו, ובחן את הדברים לעומקם הוא עדיין יכול להיכשל. על כן, האדם מבקש מה-ל את ברכתו.
לפי דברינו הבעיה באיסור ניחוש היא לא שהתורה טוענת שזאת דרך לא חכמה לקבל החלטות, שכן גם אם האדם עושה מבחן חכם הוא יכול להיכשל בניחוש. הבעיה נעוצה ביחס הלא בריא למציאות ולקב״ה בעובדה שהאדם כביכול מכריח את הקב״ה לפעול בדרך מסוימת. גם ההחלטה החכמה ביותר המבוססת על מירב הנתונים שהאדם יכול לאסוף בעלת סיכוי קטן להיכשל.
דווקא אמירה זאת אמורה לא לייאש את האדם אלא לגרום לו להבין כי אפילו אם חרב חדה מונחת על צווארו תמיד יש סיכוי לרחמים. ואם האדם מיואש, הוא תמיד יכול לבקש סימן ברכה כדי להצליח לעשות את ההחלטה שכבר קיבל, רק שגם את סימן הברכה הקב״ה לא חייב לתת.
[1] ספר בראשית פרק כד
[2] אם כי לא ברור שהאישה אשר מחליטה לעשות את העבודה לאדם אשר מגיע עם רכוש גדול והרבה עוזרים היא אשת חסד
[3] מסכת חולין דף צה:
[4] ספר שמואל א פרק יד פסוקים ו-טז
[5] ריטב"א מסכת חולין דף צה: ד"ה וכיהונתן בן שאול
