פרשת בהעלותך מסתיימת בסיפור עמום[1]. סיפור זה מתחיל במעשה שעושים מרים ואהרון. למעשה זה יש זיקה אל משה. בעקבות המעשה ה' נוזף במרים ואהרון גם יחד, אך בסופו של דבר רק מרים נענשת ולוקה בצרעת. בעקבות מחלתה של מרים עם ישראל מתעכב שבוע ימים עד שהיא מבריאה, ורק לאחר מכן הם ממשיכים במסעם.

ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח כי אשה כשית לקח: ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר וישמע ה':

על אף שניתן להעלות תמיהות רבות על מעשה זה, ראשית צריך לשים לב לחוסר הבהירות באשר לנושא המרכזי. בתחילת הסיפור נכתב כי מרים ואהרון דיברו על אשתו הכושית של משה[2], אך בהמשך הסיפור אישה זאת אינה נזכרת כלל. אפילו בפסוק הבא, שבו מופיע תוכן דיבורם בציטוט ישיר לא נאמר דבר על אותה אישה, אלא נטען טיעון כללי בדבר השוואת נבואתם של מרים ואהרן לזו של משה.

אל מול הכותרת של הפרשייה, ניתן לראות כי רוב הסיפור מתרכז דווקא בדמותו של משה, ובנבואתו. כלפי זה אהרון ומרים טוענים שמשה אינו מיוחד, ועל זה הקב"ה נוזף בהם לאחר מכן.

אם כן, צריך לשאול, מהו בעצם נושא הסיפור? האם ביקורת על התנהלותו של משה במישור האישי והמשפחתי, או שמא ניסיון לערער על עליונותו הנבואית? כיצד קשורה טענת מרים ואהרן על האישה הכושית לערעורם על נבואתו של משה?

כדי לענות על השאלה הזאת, נשים לב כי ישנה חלוקה בין מרים ואהרון. למרות ששניהם נזכרים בתיאור המעשה, ושניהם ננזפים על ידי הקב"ה, רק מרים לוקה בצרעת.

נראה שההסבר לפער בין מרים לאהרון טמון ככל הנראה עוד בתיאור המקרה. התורה פותחת את הדיבור אודות האישה הכושית בפועל "ותדבר" פועל בצורת יחיד נקבה. יש בכך רמז ברור לכך שמי שהיית דומיננטית במעשה זה הייתה דווקא מרים. לעומת זאת, בטענה כלפי נבואתו של משה, התורה משתמשת בפועל בלשון רבים – "ויאמרו". כאן אין הבדל בין מרים ואהרון. שניהם שווים במעשה.

אם כנים דברינו, עולה כי יש במעשה זה שני סיפורים השזורים אחד בשני. סיפור אחד בו מרים מדברת אודות אשתו של משה. על חטא זה היא נענשת בצרעת. בד בבד, למרים ואהרון גם יחד יש השגות בנוגע למדרגתו הנבואית של משה. השגות אלו גורמות לכך שה' מתגלה אליהם ונוזף בהם.

הצירוף שבין שני חלקי הסיפור, הדיבור על האישה הכושית והערעור על נבואתו של משה, מחייב עיון נוסף. מדוע ראתה התורה לקשור בין שני הסיפורים השונים ולשזור אותם יחד? מהי נקודת הזיקה בין שני הסיפורים הללו?

מהדרך בה התורה מציעה נראה שיש קשר סיבתי בין שני הסיפורים: הדיבור הראשון, שיזמה מרים בגנות האישה הכושית, הוא שיצר את הקרקע להידרדרות לערעור עמוק יותר על ייחודו של משה. מה שמתחיל כביקורת פרטית, אולי אף משפחתית, על אורח חייו של אחיה – מתפתח לטענה עקרונית המטשטשת את הגבול שבין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים.

אין ספק שהחטא החמור בפרשה הוא ערעורם של מרים ואהרן על ייחודה של נבואת משה. אין זו טענה שולית, אלא פגיעה ישירה ביסוד מעיקרי האמונה. הרמב"ם קובע את ייחוד נבואת משה כאחד משלושה עשר עיקרי האמונה[3]. נראה שהסיבה לכך היא שנבואתו של משה היא הדרך בה הגיעה אלינו התורה. אם נבואתו של משה היא כנבואת שאר הנביאים, אז כל נביא אחר יכול לתת תורה חדשה או לחלוק על תורת משה.

אלא שדווקא כאן מתברר יסוד חשוב: אף שהערעור על נבואת משה הוא החטא החמור בפרשה, ראשיתו באמירה קטנה ואישית – הדיבור של מרים על האישה הכושית. לא טענה עקרונית היא שעמדה ביסוד הדברים, אלא ביקורת אישית, אולי רגשית, שדרכה נפתח פתח לערעור מעמדי. התורה מבקשת ללמד שחטאים גדולים צומחים לעיתים מתוך רגעים יומיומיים של שיחה לא זהירה.

המסר הזה מתחדד עוד יותר בסיומו של הסיפור, כשהכתוב מציין: "והעם לא נסע עד האסף מרים". מסעו של עם ישראל מתעכב בגלל הצרעת של מרים. בכך חותמת התורה את הסיפור בהדגשה מוסרית מובהקת: מה שמעכב את התקדמותו של עם ישראל איננו הערעור על יסודות האמונה, אלא מילה לא מדודה שנאמרה על אדם אחר.


[1] ספר במדבר פרק יב

[2] ישנה מחלוקת בפרשנים באשר לזיהויה של אותה האישה, האם זאת ציפורה או אישה אחרת.

[3] הקדמה לפרק חלק העיקר השביעי

עשוי לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *