פרשות תזריע ומצורע נקראות ברוב השנים יחד, וכך נוצר הרושם שמדובר בפרשה אחת ארוכה. אכן, שתי הפרשות עוסקות בנושא אחד – תופעת הצרעת[1] – ולכן החיבור ביניהן נראה לנו טבעי. דווקא משום כך עולה שאלה כבדת משקל: אם מדובר בנושא אחד, מדוע התורה בחרה מלכתחילה לפצל אותו לשתי פרשיות שונות? מדוע לא נמסר תהליך הצרעת ברצף אחד – החל מהופעת הנגע, דרך בירורו ותקופת ההסגר, ועד תהליך ההיטהרות והחזרה למחנה?
שאלה זו אינה מתמקדת רק בחלוקת הפרשות, אלא נוגעת גם בטקסט עצמו. התורה עצמה מפצלת את הטיפול בצרעת לשני תחומים מופרדים: תחילה – אבחון הנגע, טומאתו, וההוצאה אל מחוץ למחנה; ורק לאחר מכן – בתיאור נפרד, בפרשה אחרת, עוסקת היא בתהליך ההיטהרות. בין שני חלקים אלה, מופיע קטע שלם העוסק בצרעת הבגד, החוצץ ביניהם. מדוע יש צורך בהפרדה זו? אם מדובר בתהליך אחד, למה התורה מציגה אותו כשני נהלים שונים?
טומאה נפרדת מטהרה באופן כללי
ההסבר הפשוט לפיצול שבין תהליך טומאת מצורע לטהרתו נעוץ בעצם מהות הטומאה. טומאה איננה עבירה, ולא מצב שמחייב תיקון. המשמעות ההלכתית של הטומאה היא אחת: כל זמן שאדם טמא – הוא אינו רשאי להיכנס למקדש או לאכול קודשים[2]. ממילא, התורה לא מצווה את האדם להיטהר, גם אם אובחן כנגוע בנגע הצרעת. על כן, מובן מדוע הנוהל המגדיר את האדם כטמא לא כולל גם את האפשרות שיטהר.
הבעיה בהסבר זה היא שאם כך היינו מצפים שיהיה פיצול דומה בכל סוגי הטומאה. אם אכן זו הסיבה לפיצול, היינו מצפים למצוא את אותו מבנה גם בשאר סוגי הטומאות. ככלל, אין חיוב עקרוני להיטהר מטומאות הגוף – לא ביולדת[3], לא בזב ולא בזבה[4] – ובכל זאת, בתיאורים אלו נוהל הטהרה נמסר כחלק מהתיאור של הטומאה.
אם כן, הפיצול שבין טומאה לטהרה בצרעת אינו נובע מעיקרון כללי, אלא משקף מאפיין ייחודי של טומאת הצרעת. לפיכך, כדי להבין את ההפרדה בין תהליך הטומאה לבין תהליך ההיטהרות, עלינו לשאול: מה מייחד את טומאת הצרעת משאר הטומאות? רק לאחר שנאתר את המאפיין הייחודי הזה, נוכל להתחיל להבין מדוע הוא מחייב את התורה להפריד בין שני השלבים – ולא לראות בהם חלקים של תהליך אחד.
הייחוד של טומאת צרעת
נראה להציע כי מה שמייחד את טומאת הצרעת לעומת שאר הטומאות הוא שהתורה מתייחסת אליה כאל עונש, ולא רק כתופעה גופנית. כך למשל, בפרשת מרים[5], בעקבות דיבורה על משה, היא נענשת מיד בצרעת. דוגמה נוספת מופיעה בסיפור עוזיהו המלך[6], שלוקה בצרעת לאחר שהוא מתעמת עם הכוהנים המונעים ממנו להקטיר קטורת.
גם באופן בו התורה עצמה מתארת את דיני הצרעת ניתן להבחין בגישה זו. בשונה מטומאות אחרות, המתוארות בשפה טכנית ועובדתית, הצרעת מלווה בהוראות שמבטאות בידול, חרפה ואף קלון: המצורע נדרש להתבודד, לקרוע את בגדיו, לפרוע את שערו, ולהכריז בפומבי על טומאתו. מכאן עולה הרושם שהתורה אינה מתייחסת לצרעת כתופעה ניטרלית, אלא כאל סוג של עונש.
החטא שעונשו צרעת
אם אכן צרעת היא עונש, עולה מיד שאלה מתבקשת: מהו המעשה שגרם לה? בדרך כלל, כאשר התורה מתארת עונש, היא מבהירה גם מה קדם לו – איזה חטא, איזו עבירה, איזו התנהגות ראויה לגינוי. אך במקרה של צרעת, באופן מפתיע, התורה שותקת. היא מפרטת מתי האדם נטמא, כיצד הנגע נראה, מה תפקיד הכוהן – אך אינה מציינת ולו ברמז מה גרם להופעת הנגע.
העמימות שבתורה בנוגע לסיבת הצרעת לא נעלמה גם מעיני חז"ל[7]. הם מביאים רשימה של שבעה חטאים שיכולים להיות הסיבה להופעת נגע הצרעת: לשון הרע, שפיכות דמים, שבועת שווא, גילוי עריות, גסות הרוח, גזל וצרות עין. עצם ריבוי האפשרויות מעיד על כך שגם בעיני חז"ל אין מדובר בקשר סיבתי ישיר וגלוי, אלא בהתרחשות שמזמינה את האדם לערוך בירור פנימי.
נשים לב כי חלק מהחטאים שמנו חז"ל כמובילים לצרעת הם עבירות שהעונש עליהן בתורה מובהק וחד משמעי – כמו שפיכות דמים או גילוי עריות. אם כן, קשה להניח שהצרעת באה במקום עונש כבד יותר. נראה אפוא שחז"ל לא התכוונו לאותם מעשים קיצוניים במובנם הפשוט, אלא לגרסאות קטנות שלהם. כך למשל, ייתכן שהכוונה בשפיכות דמים איננה לרצח, אלא לפגיעה קשה בכבוד האדם – כמו הלבנת פנים[8].
קריאה כזו יכולה לשמש מפתח להבנת כל הרשימה: מדובר בחטאים שמתרחשים לאו דווקא במעשה גדול, אלא בתוך שגרת החיים, לפעמים בלי שהאדם שם לב לכך כלל. במובן הזה, השהות מחוץ למחנה אינה רק ענישה, אלא מרחב המאפשר התבוננות. השהייה בבדידות, מחוץ לחברה, הרחק מהמקדש – יוצרת מרחב שקט, שבו האדם נדרש להתעמת עם עצמו. בריחוק הזה, כאשר כל השגרה נקטעת, עשוי האדם לזהות בתוכו דפוסים של חטאים ולהתחיל תהליך של תיקון.
זמן טומאה כמרחב התבוננות
נראה אפוא כי הפיצול שבין נוהל טומאת הצרעת לבין תהליך ההיטהרות נובע מתפיסה חינוכית עמוקה: הטהרה איננה צעד טכני שנלווה לטומאה, אלא תהליך שיכול להתרחש רק לאחר שהאדם תיקן את פגמו. תהליך ההיטהרות מוצג רק בפרשה נפרדת, על מנת להדגיש שעד שלא עבר האדם עיבוד פנימי, בירור עצמי ותיקון ממשי – אין מקום לדבר על שיבה אל הקודש.
ההפרדה בין הפרקים משמשת אפוא כמעצור תודעתי: היא עוצרת את שטף הקריאה כדי לאפשר שהות. התורה איננה ממהרת להציע פתרון, אלא מייצרת רווח – רווח שבו האדם נדרש להתמודד עם השבר לפני שיוכל להתחיל להירפא ממנו.
במידה מסוימת, גם מסדרי הקריאה של התורה מאפשרים לנו לחוות את ההפרדה הזו בעצמנו. בשנים שבהן פרשות תזריע ומצורע אינן נקראות יחד, נוצר מרחב של שבעה ימים, זמן טומאתו של המצורע, בין תיאור טומאת המצורע לבין תחילתו של תהליך ההיטהרות. הפער הזה מזמין אותנו לשהות בשלב של הטומאה, להתבונן ולברר האם גם אנחנו פגמנו בדבר מה ועלינו לתקן לפני שממהרים להמשיך לתהליך הטהרה.
[1] ספר ויקרא פרקים יג, יד
[2] מי שנושא את הדגל של שיטה זאת הוא הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג פרק מז). לדעת הרמב"ם כל מטרת הטומאה היא להרחיק את האדם מהמקדש כדי לאפשר את ההתפעלות של האדם.
[3] ספר ויקרא פרק יב
[4] ספר ויקרא פרק טו
[5] ספר במדבר פרק יב
[6] ספר דברי הימים ב פרק כו
[7] מסכת ערכין דף טז.
[8] להרחבה בעניין זה ניתן לראות את השיעור הלבנת פנים
